פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

בתי בת 7 ועושה המון דברים ממש מפחידים ומסוכנים דוגמה עכשון אני פתאום רואה אותה מכניסה מכסה של הממתק שלקקה לתוך הפה שלה זה בצורת עיגול גדול בארך גודל כדור פינג פונג הכניסה את כולו לפה ובקושי הוציאה אותו בבקר שחקה עם החוט של היויו בן השיניים בתנואות משיכה כאלו מנסה להוצי את השן בארך לפני 6 חודשים הכניסה לפה סיכה שנפלה באותו מין סיכה כזו שתופסת את הריפוד לאותו כמו הווים שהיו פעם בוילונות היום יצאנו לטייל הלכה לפני ובלי לחשוב פעמים חצתה לבד כביש אני ממש חרדה שתעשה דברים כאלה שלא בנככותי כמו שתהיה אצל אבא שלה בכיתה בחוג וכד מה עלי לעשות ? בתודה ושבוע טוב

שלום דפנה, אם את חוששת שבתך עלולה להסתבך בשל חוסר זהירות או קושי ליצפות סכנות מראש, פעלי הם בערוץ ההסברתי והן בדרך של הגברת הפיקוח וההשגחה. ככלל, תמיד עדיף לפתח את תחושת האחריות אצל הילד, אך תחילה עליו להרוויח את האמון שלנו בו. כל עוד אינך בוטחת ביכולתה לשמור על עצמה - הדקי את הפיקוח. במקביל, אם את חושדת שקיימת נטייה בולטת להכניס דברים לפה, שווה להתייעץ עם מרפאה בעיסוק, שתנסה לבדוק האם קיימת איזו בעיה ביכולת לתכלל את הקלט החושי. עד אז, תוכלי להציע לה מסטיק ללא סוכר שיעסיק את הפה וירגיע את הצורך בהרגעה אורלית. בברכה ליאת

היי ליאת אני בת 17 וחצי בכיתה ט עברתי לגור עם אבא שלי לבד ואחרי שנתיים חזרתי לאמא שלי ואחרי שנה חזרתי לאבא שוב וכרגע אני נמצאת בבעיה חברתית מאוד גדולה מה שלא היה לי בעבר אף פעם.. אני לא מצליחה להשתלב בבית הספר החדש ולא הצלחתי להכיר עוד חברים... מאוד קשה לי כי אני רגילה מאוד להרבה חברים ופתאום אין לי אף אחד בסביבה.. מה את מציעה לעשות?

שלום לולי, כיום, בעידן הטכנולוגי, קל מאד לשמור על קשר גם ממרחקים, דרך הסקייפ, הפייסבוק והאיסיקיו. כמעט מדי יום, אני שומעת הורים המתלוננים על כך שהחיים החברתיים של ילדיהם עברו אל המחשב, ולכן - לפחות חלקית, אפשר להתנחם בחברים הישנים אותם ניתן לשמור באמצעות המחשב. כדי לבסס לעצמך חוג חברתי בסביבתך הקרובה, אני מציעה לעשות הכל כדי לכבוש "דונם פה ודונם שם", צעד אחר צעד, תחילה בדרך של התחברות אישית עם חבר או חברה, ובעזרתם להתקדם לאט לאט הלאה. זה באמת לא קל, אך אין פתרונות קסם. עבודה קשה, השקעה ונכונות להסתפק באופן זמני בחוג חברים קטן יותר, אך איכותי. בהצלחה ליאת

כל חיי אני מתמודד עם נכות פיזית די קשה וחריגה, ועם קושי גדול בדיבור. הייתי ילד בודד מאד. לא היה לי אף חבר או אפילו ידיד. מעולם לא הזמינו אותי למסיבות של ילדים אחרים. את הזמן הפנוי אחרי בית הספר העברתי בקריאת ספרים אובססיבית ובצפייה בטלביזיה. הדבר המדהים הוא, שבכלל לא הרגשתי בזה. לא היה לי מושג שאני בודד עד טירוף. את יודעת מה, אם מישהו היה אומר לי באותה תקופה שאני בודד, כנראה לא הייתי מבין על מה הוא מדבר. למרות שאוביקטיבית, הייתי לבד לגמרי מבחינה חברתית. איך את מסבירה את זה, שלא הרגשתי אז שאני בודד?. השאלה הזו מציקה לי עד היום. הייתי ילד חכם במיוחד, ובכל זאת לא ראיתי את מה שהיה כל כך גלוי לעין. איך אפשר להבין את זה?.

שלום עמית, בדידות היא חוויה פנימית, שאינה קשורה בהכרח למס' האנשים שסביבך. אדם יכול להיות מוקף בהרבה מאד אנשים, ועדיין לחוש בודד, ומאידך, יכול להיות לבדו, מבלי להרגיש בדידות. החוויה והרגש האנושיים מושפעים לאו דווקא מאירועי המציאות, אלא יותר מהאופן בו אנו מפרשים אותם. ככל הנראה, המציאות של ילדותך נתפסה בעיניך כמספקת באותם ימים, וה'לבדיות' נתפסה כבחירה ולא ככורח. יכול להיות שחוויית הבדידות העכשווית שלך, היא שצובעת בצבעים קודרים גם את ימי ילדותך. מקווה שתוכל להגיע לחוויה חיובית ומספקת יותר גם כיום. בהצלחה ליאת

מחפשת רופא/ת ילדים ופסיכולוג לבני כבן 10 עם הפרעות קשב וריכוז, ביטחון עצמי נמוך, בעיות חברתיות. היינו בטיפולים-רכיבה על סוסים, קבוצות חברתיות, אך הטיפול לא עזר במיוחד. מבקשת להחליף את הרופא המטפל ומחפשת פסיכולוג טוב בחולון והסביבה. תודה ושיהיה רק טוב. רבקה.

שלום רבקה, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, מתוך כוונה שלא להפוך אותו לאתר פרסומי. תוכלי לנסות להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, אם יהיו כאלה. בהצלחה ליאת

בני בן 3.5, אחותו הגדולה בת 6, בגן חובה.הוא ילד עם עיכוב התפתחותי המתבטה בעיכוב במוטוריקה הגסה, העדינה ושיבושי היגוי המקשים על הבנתו. יש לציין שמבוגרים מבינים אותו לרוב. הוא מטופל ע"י קלינאית תקשורת כ-7 חודשים, פיזיוטרפתיה וחוג לחיזוק פיזי כחודש. בגן עיריה היה לו קשה באופן כללי, עמוס, וחברתית התקשה להשתלב. העברתי אותו לפני כ-6 שבועות לכן פרטי עם 24 ילדים וגננת עם אוריינטציה חברתית. גם פה, הוא לא משחק עם בני גילו, ולא יוצר תקשורת גם אם איננה מילולית. יש לציין שעם מבוגרים מתקשר מצויין. אחותו הגדולה דוחה אותו ולא מוכנה להתייחס אליו או לשחק איתו, וזוכה לתגובות של כעס רב מצידי. כשהזמנתי לו חברה מהגן הנוכחי - הוא חיבק אותה בשמחה במפגש, אך היה במצוקה המפגש כשניסיתי לתווך ליצירת משחק משותף. התפרצות זעם ואף ביקש שתלך. שאלתי - עד כמה היחס של אחותו הגדולה הוא העניין, או אולי מדובר על בעיה אחרת? כיצד לפעול בבית ובכלל?

שלום נועם, למרות שאפשר להזדהות בקלות עם המשאלה הטבעית שלך, שבתך הגדולה תתגייס לסייע לאחיה הקטן והמתקשה, זהו אינו תפקידה, והיא לא אמורה לשלם על כך מחיר, גם לא את מחיר הכעס שלך. בנך מתקשה ביצירת קשרים חברתיים, ויתכן שקושי זה הוא חלק מבעיה רחבה יותר שחשוב מאד לאבחן. בתך הבכורה ממילא חשה שעיקר ההתעסקות שלכם בשנה האחרונה הופנתה לילד הקטן ולטיפולים האינטנסיביים בו. אני מניחה שלא קל לה מול זה, ושהיא הייתה מעדיפה לחזור ולהיות הילדה האהובה והיחידה כמו פעם. והנה, לבד מהקנאה הטבעית והכעס על כל זה, היא נדרשת להיות המאמנת החברתית שלו, וזוכה לנזיפות כאשר היא מסרבת. לכן, לפחות בעיני, חשוב לטפל בילד באמצעות הגורמים המקצועיים שיוכלו לאבחן ולהתערב בשיפור המיומנויות התקשורתיות והחברתיות שלו, ובמקביל, לזכור שיש בבית עוד ילדה, עם צרכים משל עצמה, ועם עולם תוכן שאינו זהה לזה של בני שלוש. אני מאמינה שבהיעדר כפייה וכעס, הנכונות שלה לאהוב ולהתחבר עם אחיה הקטן תהיה גדולה וטבעית יותר. בהצלחה ליאת

אני אמא לילד הלומד בכיתה מדעית (הכי טובה בלימודים). כל חייו הלימודים הלכו לו בקלות: קליטה מהירה , תעודות הצטיינות, הצלחה מסחררת בלימודים, הצטיינות בהיאבקות ובאליפויות. אני יודעת שהוא קצת שובב בכיתה וגם בבית הוא כזה. לפני חודש התחילה מחנכת הכיתה לבשר לי שבר מפריע בשיעורים, לא מרוכז, מפטפט, ואני יודעת שהוא שובב וקצת מפריע. טיפלתי בו בבית ע"י הגבלות והטלת איסורים: פחות יציאות עם חברים, פחות יציאות לתחרויות, ועוד ועוד. זה שוב חוזר והפעם הזמינה אותי היועצת. אמרתי לה שאין לי זמן לבוא לפגוש אותה אך אטפל בבני בכובד ראש בבית על פי האיסורים שאני אטיל עליו. היועצת התעקשה לפגוש אותי באומרה שיש משמעות לנוכחות שלי בבית הספר ולפגישה עם בני בחדר אחד. הסברתי לה שצריך להיות נוקשים יותר עם בני, ולגלות סמכותיות יותר של המורים כלפיו ואז זה עובד. יצויין כי בשני מקצועות אין בעיות בכלל...הוא מתפקד למופת : לא מדבר, לא מפריע , לומד והישגיו מעולים. עוד אמרתי ליועצת שצריך לאתגר את ב כדי שלא ישתעמם בכיתה. הוא קולט מהר את החומר ויודע מהר דברים ולכן לדעתי קצת שובב. אני מכנה את בני שובב כי אני יודעת קצת יותר המיועצת ומהמורים. ואילו הם משתמשים ב"בעיות התנהגות" ומאיימים אפילו ברמיזה לכיוון הוצאה מכיתת מדעים. אנא סייעי לי. יצויין כי פעם הושעה מבית הספר על השתוללות בהפסקות בפרוזדור בית הספר: ריצות וצעקות עם חברים נוספים שגם הושעו. סייעי לי

שלום! אני עונה מהכוון השני לא כיועצת ולא כמורה אלה כאם, ששבי רגע וחישבי מזמינים אותך לשיחה תתפני לכמה דקות שיחה עם היועצת (בסופו של דבר את צריכה אותה...)ותני לה הרגשה שאת שותפה שלה ושתיכן ביחד כעבודת צוות נגשות לאותה מטרה תאמיני או לא זה עוזר, כי ברגע שאת טוענת שאין לך זמן התחושה של היועצת שזה לא מענין אותך בכלל , ותאמיני לי שזו עיצה מתוך ניסיון את לא מבינה כמה שזה עוזר גם לך ובעיקר לילדך.

שלום רב אמא של בר את מסיימת את דברייך בבקשת סיוע, ואני תוהה לאיזה סוג של סיוע את זקוקה. בהבנת המניעים להתנהגותו? בהתמודדות מול ביה"ס? מול בר? בנך סיים את ביה"ס היסודי, ועבר השנה לחטיבת הביניים. מדובר במעבר שעבור ילדים מסוימים יכול להיחוות כמשבר. הדרישות בחטיבה גבוהות מאד בהשוואה ליסודי, והן נוגעות לא רק לאספקטים האקדמיים, אלא גם לנורמות התנהגות חדשות, המתאימות לנערים בוגרים. בר, גם אם היה עד עתה 'אלוף האלופים' כפי שעולה מדברייך, מתקשה כנראה להסתגל לדרישות החדשות, ומפר את הכללים פעם אחר פעם. מבלי להיכנס כרגע לסיבות להתנהגותו, מה שמושך את תשומת לבי (וכנראה גם את תשומת לבה של מירב) בפנייה שלך, זה מה שנראה כמו הכחשה או ניסיון 'ל?נ?חמ?ד' את המעשים החמורים של בנך, ולתאר אותם כשובבות. עמדה כזו, יחד עם ההימנעות מלהגיע לשיחה עם היועצת, עלולה להעביר מסר בעייתי לבנך, וליצור אצלו רושם שאת מקבלת את התנהגותו ומצדדת בה. למרבה הצער, התייצבות גורפת לצד הילד, הנתפסת כחוסר שיתוף פעולה עם ביה"ס, עלולה ליצור ואקום ולהחריף את ההתנהגויות פורקות העול של בנך, שככל הנראה אינן חינניות כלל. אני ממליצה לך מאד להתגייס ולפעול בהקדם ליצירת שיח פתוח עם הגורמים בביה"ס, להגיע לשיחות עם היועצת, ולשמוע את מה שיש לה לומר לך. עלייך להבין שצוות ביה"ס אינו מודע להיסטוריה של הילד שלך, ולפיכך, הוא עלול להיות חסר פשרות וקשוח. בעיני, ככל שתקדימו, שניכם, להבין שהמציאות השתנתה ולהתאים את ההתייחסות שלכם בהתאם לכך, כך יגבר הסיכוי שבר יוכל לחזור להיות הילד הטוב והמצטיין שהיה. בהצלחה ליאת

אני תלמיד כיתה י ואני מודע לכך שיש לי בעיה שאני לא מצליח לשלוט בעצמי כשמורים צועקים עליי ללא סיבה או מושך אותי בכתפי. יש לי מחנכת מדהימה שהיחסים שלי עימה טובים מאוד. היא היחידה שגם כשהיא צועקת עליי אני לא מחזיר לה ומשפיל עיניי. היא דואגת לי,מתעניינת בי, מגנה עליי, ויתר המורים פשוט צועקים עליי ללא סיבה. גם כשאני קצת מפטפט, או מתחצף. למה מותר למורים לצעוק עליי ואני צריך לשבת בשקט ולספוג את הצעקות והעלבון נוכח כל התלמידים. זה מביך ומבייש, ולכן כדי לשמור על מעמדי בכיתה גם אני צועק. ברור לי שיש לזה מחיר כבד, אני מוצא מן הכיתה ומפסיד חומר. אני בדרך כלל מתעצבן כשמרגיזים אותי, בעיקר כשצועקים עליי. היה מקרה בשעת צפייה בסרט, הנחתי את רגליי על הכיסא, ואחת המורות ממש דחפה אותי וצעקה עליי, מה היא חושבת לעצמה, אני עבריין ? איזה יחס מזלזל ומשפיל? אז צעקתי עליה בחזרה. שככה לא מדברים ושלא תיגע בי. או מורים שטוענים שאני מדבר ומייד מרימים קולם עליי בכיתה גם כשיש עוד ילדים נוספים בכיתה שמדברים. יש מקרים שאני מעדיף לשתוק העיקר שהמורה תסיים "לנבוח" ותעזוב אותי לנפשי. אני לא מעוניין במערכת יחסים רגשית עם המורים שהם יהיו במקומם ואני במקומי ויניחו לי לנפשי. מה עליי לעשות?

שלום ראובן, אני מתחברת מאד דווקא למשפט האחרון שלך - "שהם יהיו במקומם ואני במקומי ויניחו לי לנפשי". אם תצליח להגיע לזה, הסתיימו צרותיך בביה"ס. כדי שזה יקרה, מן הראוי לרענן כמה מכללי היסוד של הדיל הזה, שנקרא יחסי מורה-תלמיד בביה"ס. הדיל הזה מגדיר לא רע מה מוטל עליך (להגיע בזמן, לבוש כנדרש, לשבת בכיתה בזמנים קבועים למשך זמן קצוב של כ-45 דקות, לא לדבר בזמן השיעור כי זה ממש מפריע למורה ולתלמידים אחרים, ולעמוד בצורה סבירה במטלות הלימודיות). מנגד, המורה מחוייב לדברים דומים (להגיע בזמן, לבוש כנדרש, לשהות בכיתה לזמנים קבועים ולמשך זמן קצוב של כ-45 דקות, להעביר בזמן השיעור את חומר הלימוד לתלמידים, ולעמוד בצורה סבירה בקצב ובכמות שהורו לו במשרד החינוך). כאשר כל אחד מהצדדים עומד בהסכם, יש סיכוי טוב שהשקט יישמר, וכך גם הכבוד ההדדי ביניהם. כאשר אחד הצדדים מפר את כללי הדיל, יופיעו קונפליקטים, עימותים וצרות נוספות. באופן כללי, יש לזכור עוד דבר חשוב - בית ספר (או כיתה) הם אמנם חלק מחברה ותרבות דמוקרטית, אך מדובר במערכת היררכית שאינה שיוויונית, ואשר מחייבת את התלמידים לציית לסמכותו של המורה (מתוקף המנדט שניתן לו מהמדינה ומהורי התלמידים). לכן, כאשר אתה בוחר לשתוק מול כעסה של המורה - זו התגובה המצופה ממך, גם אם היא אינה צודקת. כאשר אתה צועק בחזרה, אתה מפר גם את כללי המוסד החינוכי, וגם את כללי המוסר והנימוס המנחים אותנו להתנהגות מכבדת כלפי המבוגר ובעל הסמכות. שמור על חלקך בדיל, ותראה כמה שקט יהיה לך... בהצלחה ליאת

מחפשת פסיכולוגית מומלצת לבחורה בת 18 באזור ת"א-ר"ג. תודה מראש.

שלום שירה, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, מתוך כוונה שלא להפוך אותו לאתר פרסומי. תוכלי לנסות להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, אם יהיו כאלה. מקור נוסף למידע מהימן על מטפלים טובים הוא רופא הילדים/המשפחה שלכם, שבוודאי מכיר אנשי מקצוע מיומנים באזורכם. בהצלחה ליאת

נכדתי בת ארבע וחצי חיה עם אמא(בתי) ועם בעלה-האבא המגדל. נכדתי מרצונה הבלעדי רצתה לקרוא לאביה המגדל אבא. בתקופה האחרונה האבא המיילד ומשפחתו מנסרים לה בראש שהוא לא אבא שלה ושלא תקרא לו אבא. הילדה חזרה מביקור אצל אביה היולד ואמרה לאביה המגדל אתה לא אבא שלי. בתי ובעלה אמרו לה אז איך את רוצה לקרוא לו והיא אמרה אבא ורצה לחבק אותו. אני הסבתא מאד מודאגת ומבקשת המלצה כיצד לנהוג שנכדתי לא תינזק. אני כותבת היות ובתי לא תכתוב. ואני אוכל לעזור לה ביעוץ. תודה הסבתא המודאגת.

שלום עליזה, ילדים יודעים, בחושיהם הבריאים, להעריך ולהוקיר את מי שמגדל אותם, דואג להם, מטפח אותם ומשקיע בהם זמן ומאמץ. נוכחותו של האב ה'מגדל', כפי שקראת לו, היא נוכחות יציבה ומיטיבה, והעובדה שהילדה קוראת לו "אבא" מעידה על מעמדו בעיניה. האב הביולוגי, גם אם נושא בעול פרנסתה ומשלם מזונות עבורה, ככל הנראה פחות זמין לה, ותרומתו לגידולה פחות נראית לעין מבחינתה. אני מציעה להימנע מלהורות לילדה הנחייה מוגדרת, ולאפשר לה לקרוא לאב המגדל באיזה כינוי שתבחר. אפשר להסביר לה בשפה פשוטה, שמי שהוליד אותה ביחד עם האם הוא אביה הביולוגי, ולכן, גם אם הוא לא גר איתה בבית, הוא ממשיך (וימשיך) להיות אביה תמיד תמיד. אפשר לנסות ולהסביר עוד, שלאביה הביולוגי מפריע שהיא קוראת 'אבא' לגבר אחר, אך למרות זאת הבחירה נשארת שלה. אם היחסים בין בתך והגרוש שלה טובים ומכבדים, היא תוכל לומר לו שהיא תעביר לילדה את המסר ("אסביר לה שזה פוגע בך, אך מעבר לזה איני מתכוונת לעשות שום דבר נוסף בנושא"). מה את אומרת? ליאת

אהלן. יש לי רעיון שרציתי לבדוק איתך, ליאת. הרעיון הוא שילדים מגיל מסויים, מרגישים לא נוח כאשר מבוגרים "מתיילדים" כלפיהם. הילדים קולטים את הזיוף, ומעדיפים שידברו איתם בגובה העיניים. אני יודע שזו הכללה, אבל יש בה אמת?.

שלום עזריה, אינני יודעת למה בדיוק אתה מתכוון בתיאור "מתיילדים", אך אוכל להסכים לרעיון שכל אדם באשר הוא, ילד או מבוגר, יעדיף התנהלות אותנטית ככל האפשר במגעיו עם זולתו. האם זה נותן מענה לשאלתך? ליאת

הילדה שלי בת תשע את האמת היום אני מבינה שלא נתתי לה מעולם גבולות וסמכות וגם היה המון חוסר יציבות בבית במערכת הזוגית הילדה לקחה על עצמה כל הזמן את איחוד המשפחה ומעורבת בכל הקורה ( טעויות שלי ) כל שנותיה היא חרדה וחוששת ועמוסה מכל דבר שקורה אך באוגוסט האחרון הילדה פשוט התמוטטה נפשית נכנסה לחרדה נוראית לקחתי אותה לפסיכיאטרית והיא נתנה לה פבוקסיל בהגדרה שהילדה היא בהנתנהגות כפייתית התגובה לכדור הייתה מתחת לכל ביקורת הילדה נכנסה למצב של חוסר שקט ולסטרס נוראי לא ישנה בלילות תפסה בטחון ועשתה דברים שלא יעלו על הדעת שהיא בכלל מסוגלת לעשות הלכתי איתה לקבל חוות דעת נוספת מפסיכיאטרית אחרת הילדה הייתה בסטרס נוראי ואותה פסיכיאטרית אמרה שהפבוקסיל הוא כדור מרץ והילדה בכלל לא מוגדרת בהתנהגות כפייתית אילא במצב פיכוטי והיא נתנה לה זפרקסה שחוץ מלנפח אותה מבחינה גופנית הכדור לא עושה לה כלום 10 מילגרם יש לציין שהפסיכיאטרית המליצה על אשפוז אך לא בכפייה הילדה לא הלכה תקופה מסויימת לבית הספר התדמית החברתית שלה נפגעה שם מילדה שמקובלת על כולם היא הפכה לאחת שתמיד קל להפיל עליה הכל שהיא אשמה בכל דבר שקורה בכיתה שבועיים ישבתי איתה בכיתה והכל היה שקט ובסדר עכשיו אנחנו מנסים לאט לאט להחזיר אותה לבד לבית הספר אבל לא כל כך מסתדר בגלל החברה בגלל החוסר גבולות וסמכות יש לציין שבבית הספר עושים הכל למענה ורק מחכים שתשקם ותחזור לעצמה היא ילדה פקחית עם אי קיו גבוהה ברמות בחודש האחרון הורדתי את הכדור זפרקסה לרבע אך לא ידעתי את הפסיכיאטרית אילא רק את הרופא משפחה מבדיקות דם יש לה בעיות בתפקודי כבד אני והאבא התחלנו לשים גבולות חייכניים ועונשים יש המון פעמים התפרצויות זעם נגדי ונגדו אני כולי בתסכול נוראי בבית הספר היא לא מצליחה הפסיכולוגית שלה אומרת שהיא לא זקוקה לכיתה טיפולית של בעיות רגשיות הפסיכיאטרית אומרת שהיא במצב זה בגלל חוסר יציבות גבולות וסמכות היא פיתחה לה מחלה שמשיארה ומאחדת אותנו סייעת לא כול כך נותנים לה כי כבר התחילה השנה מזמן ולפעמים אני מרגישה התמוטטות נפשית כי אני לא יודעת מה לעשות אבל אני חזקה מתמיד ויודעת שגבולות זה לא מאוחר לתת ואני מתחילה עם זה בכל כוחי אני חזקה וגם בטלתי לה מסיבה שהיא מאוד רצתה שאני אעשה לה אבל בכל אני צירכה עוד כיוון ועוד יעוץ בבקשה כתבי את חוות דעתך מה לעשות לאן לפנות תודה

שלום רב, צר לי לשמוע על כל מה שעברתם לאחרונה. זה בהחלט נשמע לא פשוט. המצוקה שלך גדולה, ונדמה שככל שהיא גדלה, כך את מרגישה צורך להכניס עוד ועוד גורמים לתמונה, שיתנו חוות דעת ויגידו לך מה לעשות. למרות שאפשר להבין זאת, נדמה לי שריבוי גורמים טיפוליים (שתי פסיכיאטריות, רופאת משפחה, פסיכולוגית בי"הס) עלול לגרום לבלבול ואפילו להחמרה של המצב, במיוחד כאשר את אינך מיידעת את הרופאים באופן מלא. טיפול פסיכיאטרי (תרופתי) חייב להיעשות בזהירות ואחריות, ולעיתים נדרשים ניסוי ותעייה עד שמגיעים לנוסחה הנכונה. בעיני, חשוב מאד שהרופא שרשם לכם את התרופה יידע מה קורה בהמשך, גם אם היו תופעות לוואי קשות. בדומה, כאשר את מחליטה להפסיק תרופה פסיכיאטרית, זה חייב להיות בידיעתו ועל דעתו של הפסיכיאטר (ולא רק רופא המשפחה). בעיני יש בהתנהלות שלכם סיכונים, ולכן אני מציעה לנסות לגייס לעצמכם דמות אחת שתרכז את הטיפול בילדה ותתאם בין הגורמים השונים, דמות שעליה אתם סומכים, ואשר תוכל לתת לכם גם הדרכה הורית אינטנסיבית. לאור העובדה שבעבר הלא רחוק נשקל אשפוז, אני ממליצה לבחון אפשרות של טיפול מרפאתי ("מרפאת בריאות הנפש לילדים ונוער" באזורכם, מטעם משרד הבריאות), שם תוכלו לקבל טיפול מקיף (פסיכיאטרי, פסיכולוגי, והדרכת הורים) ללא עלות. בעיני זו האפשרות הטובה ביותר והבטוחה ביותר. כשתרגישי שבתך נמצאת בידיים טובות, תוכלי להתפנות לטפל בעצמך, ולהחזיר לעצמך כוחות וביטחון בעזרת פסיכולוג/ית קליני/ת. שולחת לך כוח ותקווה ליאת

כן את צודקת אני מנסה לערב כל מיני גורמים בשביל למצוא את הדרך הטובה לילדה אנחנו בטיפול של מרפאת בריאות הנפש שם גם הפסיכיאטרית שנתנה את הכדורים נמצאת יש לנו עובדת סוציאלית קלינית שהיא מדריכה אותנו שם היא מאד טובה ומקצוענית אבל זאת רק ההתחלה ופשוט זה מתסכל שהילדה לא מצליחה להסתגל לבית הספר חזרה ונכון ילד לא מתחיל ללכת ביום אחד וזה תהליך אני יודעת שאני מאמינה בדרך שלי היום להציב לילדה גבולות סמכות יציבות לתת לה לנסות כל פעם מחדש לחזור לבית הספר אני חזקה ומאמינה אבל לפעמים התסכול גובר בכל אופן תודה לך ואני שמחה שאפשר לפנות אלייך ולקבל תשובות וחיזוקים

שלום יש לי קרובת משפחה שממש דואגת לגבי בתה בת ה-4 הילדה בזמן האחרון חוזרת מהגן ודורשת ללכת לים וטוענת שאחות שלה בים ואין לה אחות במשפחה רק בנים. אחת השכנות שלה היא םסכולוגית ואמרה לה כי זה חמור ויש לגשת לטיפול . הילדה לא היסטרית או משתוללת וכשמתעלמים היא מפסיקה, לדברי האם היא נורא רוצה אחות יכול להיות שמשם זה נובע ? וגם האם זה יכול להיות השלב של החבר הדימיוני? בלי שום קשר הילדה נעימה מאוד ומתקשרת אודה לתשובה

שלום ליאת, בגיל ארבע, אין סיבה לדאוג מסיפורים דמיוניים, שכן הם שכיחים מאד ומשקפים משאלות, דחפים או חרדות שמקורם בעולם הפנימי של הילד. רק היום סיפר לי ילד מתוק בן ארבע, שהוא גר בדרום אפריקה ומשחק בחצר עם נמרים ואריות. בעיני זה מלא קסם ויצירתי. בברכה ליאת

איך ללמד את הילדה, בת שש, שלא יפה להפליץ ליד אחרים?. (אין לה בעיה רפואית. בדקנו.)

שלום רעננה, זה ממש אותו שיעור, כפי שהיית עושה על חיטוט באף או עשיית "גרעפס". רק תחליפי את מילת המפתח. בהצלחה ליאת

בעוד כשבועיים בעלי ואני טסים ל4 ימים ללונדון ולצערי הרב איתי בן השנה ו 8 חודשים ישאר עם סבתא ואחייניו שהוא אוהב אבל לא ממש מרבה לראותם (אחת לשבועיים שלוש) יש לו זיכרון מעולה והוא ביכלל מגלה הבנה בהכל....אני חוששת ומודאגת מכל המצב הזה , למה לצפות ואיך לנהוג ??? אשמח לתשובה מהירה תודה !!!!

שלום הילה, ילד שנשאר לראשונה בחייו ללא הוריו, גם אם ללילה אחד, עלול להגיב לכך בחרדה, בכי, עצב, געגוע. הוא יכול גם ליהנות באופן כלשהו מתשומת הלב והשינוי בחברת בני המשפחה ששומרים עליו. קשה לצפות מראש כיצד יגיב איתי שלכם, והגיוני להניח שיהיו לו רגעים כייפים ורגעים קשים יותר. עם זאת, ילד מאושר ובריא, שלמד לבטוח בבני אדם, מסוגל לעמוד בכמה ימים כאלה מבלי לפתח בעיות לטווח הארוך. כדי להקל עליו תוכלו לנסות לבקר מעט יותר את הסבים ואת הקרובים שיהיו איתו, כדי לשבור את הזרות, ולהפוך אותם מוכרים וחביבים יותר. בזמן ההיעדרות, תוכלו לנסות לשמור על קשר דרך הטלפון או המחשב, להכין לו מתנות קטנות לכל יום, וכמובן מתנה גדולה שתביאו איתכם. אני מאמינה שיהיה בסדר, כמו אצל כל האחרים. נסיעה טובה ליאת

מזה שבועות אני קורא את תשובותיך בפורום ומתרשם. האם יש אפשרות להיפגש איתך באופן חד פעמי, כדי שתתני לי יעוץ והדרכה לגבי נושא מסויים?. הנושא אינו קשור בילדים כי אם בי, ילד בן 33. אפשר לעשות דבר כזה?.

שלום עמית, מעבר להיותי מנהלת פורום בהתנדבות, אני גם אשת מקצוע שמטפלת בקליניקה. מאחר ואני משתדלת לשמור בקנאות על הפורום כמקום נקי מפרסומת ויחסי ציבור למטפלים, הייתי שמחה אם גם ההתקשרות איתי לא תהיה מעל גבי הפורום. תצטרך להפעיל יצירתיות, ולברר את התשובות בדרך אחרת. :-) ליאת

יש לי ילדה בת עוד מעט 9 ילדה מקסימה וחכמה מאוד הילדה מאוד ולומדת בתוכנית מחוננים לחוצה בוכה מכל דבר אם קורה לה משהו בכיתה עם חברות היא לוקחת ללב וחושבת על זה שעות . תמיד מאשימה את עצמה בכל מה שקורה .צועקת מכל דבר קטן . האם צריך לפנות לפסיכולוג. מתרגשת מאוד ממבחנים . אם מרגישה שאינה יכולה לדבר רק עם אחותה הקטנה צועקת ומכה .ולפעמים מאוד בוגרת לפעמים מאוד ילדותית . היא גם לא יכולה לשמוע דברים רעים ( שקרו לאנשים שהיא לא מכירה )אם היא שומעת היא לא מפסיקה לחשוב על זה . אודה לתגובה אם אפשר .

שלום רב, לעיתים קרובות אנו עדים לפערים משמעותיים בין היכולות הקוגניטיביות של הילדים (שיכולות להיות גבוהות עד דרגת מחונות), לבשלות הרגשית שלהם. ילדים מחוננים יכולים להיות פגיעים במיוחד לפערים הללו, ולחוות מצוקה גדולה מול מצבים של תסכול או אתגר רגשי עוצמתי אחר. חשבי כמה קשה לילדה שרגילה להצלחות והצטיינויות, לחוות קונפליקט או דחייה, או מצב המסכן את מעמדה כ'מושלמת' או מוצלחת. מסיבה זו, ילדים נבונים רבים, הופכים פרפקציוניסטים עד כדי שיתוק, ונלחצים ממצבי בחינה או קנפליקט. בעיני, יש טעם להתייעץ עם פסיכולוג ילדים קליני, ולבחון אפשרות להתערבות טיפולית מפחיתת חרדה (טיפול קוגניטיבי/התנהגותי) או התערבות שמטרתה חיזוק הביטחון העצמי ויכולות הוויסות שלה. בהצלחה ליאת

הי לפני 5 חודשים עברנו מהעיר לקיבוץ (הרחבה) עברנו אני ובעלי ו2 הבנים שלי אחד בן 9 והשני בן 6.בחודש הראשון שגרנו בו ילדתי את בני השלישי.המעבר לכולנו הוא איטי אך בדרך הטובה והנכונה אך יש לי קושי עם הבן הבכור שלי הוא בא ממקום של ילד מאוד מקובל בחברה "מלך הכיתה" ועכשיו בבית הספר החדש ובחברה החדשה בקיבוץ נורא קשה לו להשתלב עם החברים ,החברה לא מקבלת אותו כל כך יפה ,הדימוי העצמי שלו ירד והוא יותר מופנם והוא מאוד מתגעגע לחברים מהעיר. הילד לא מראה לנו שקשה לו ואני רק מבין השורות רואה את הקושי שיש לילד מה עושים??

שלום דנה, התערות במקום חדש אורכת זמן, במיוחד כאשר מדובר במעבר לאורח חיים השונה במובהק מזה לו הורגלנו. זה לא קל לבסס לעצמך מחדש מעמד חברתי, ובטח שלא בקבוצת ילדי קיבוץ, שגדלו יחד כאחים. נדמה לי שתוכלו להתנחם במחקרים שמצאו כי ילדים חברותיים ומצליחים, משחזרים את מעמדם גם בקבוצה חדשה, גם אם זה לוקח זמן מה. הישארי קשובה, מכילה ומאפשרת, ועודדי אותו לביטוי חופשי של רגשותיו, גם הקשים והשליליים. השתדלי לא לבטל את מה שעובר עליו ולא למהר להציע פיתרונות. לפעמים, עצם ההקשבה וההבנה מספקות נחמה ומפיגות בדידות. לאור מה שאת מספרת על בנך, הוא יוכל להתגבר על המשבר, וכל שנותר לך זה לחזק ולעודד עד אז. כאשר את סומכת עליו ומביעה ביטחון ואמון ביכולותיו החברתיות, משהו מזה מחלחל גם אליו, ומפיח תקווה ואופטימיות. בהצלחה ליאת

הבת שלי, בת עשר, שאלה אותי מה זה "כשעומד לגבר". (היא שמעה כמה בנות מדברות על זה). מה היית אומרת לה? באיזה מילים?.

שלום אפרת, הייתי מסבירה לילדה שגוף האדם בנוי כך שייאפשר לנו להתרבות ולהעמיד צאצאים. כדי להיכנס להריון, יש צורך בכך שזרע מגופו של הגבר יתחבר עם ביצית הנמצאת בגופה של האישה. כדי שזה יקרה בהצלחה, בשעת ההזדווגות, איבר המין של הגבר צריך לחדור לגופה של האישה, ולכן הוא מתקשה ומזדקר. בתום התהליך, הוא חוזר לממדיו הרגילים. תוכלי ללוות את ההסבר שלך בתמונות (גם של בע"ח) או תרשימים הקיימים בכל ספר של הסברה מינית. אומץ! אומץ! בהצלחה ליאת

שלום וברכה,. בני בן 9 ילד חכם , לא מעוניין להוציא ספר ומחברת בשיעור אנגלית ומדעים לא מכין שיעורים וכותב מעט מאוד במחברתו יש לציין שהמורות בשיעורים האלו מורות צעירות ללא נסיון ואולי יש מעט אי סדר בשיעור שלהן.בשיעורים אחרים מכין שיעורים משתתף. בשיעור האחרון באנגלית לא רצה להגיש את המבחן למורה, איך עלי להתערב , איך לנסות לשכנע אותו ללמוד ולהשקיע בשיעור אף שאולי השיעור לא מועבר יפה. תודה מראש גלית

שלום גלית, ככל שעולה גילם של הילדים, והם 'מטפסים' במערכת החינוך, הדרישות מהם הולכות וגדלות, כולל הדרישה לציית ולתפקד מול מורים שונים וסגנונות הוראה שונים. בנך נמצא עדיין בכיתה נמוכה, יחסית, ויתכן שהוא מגיב לקשיים לימודיים (חשיפה ראשונית לשפה זרה, למשל) ולאו דווקא למורה הספציפית. אני מציעה לשלול תחילה את האפשרות של קשיים לימודיים, ורק אח"כ לטפל באספקט המשמעתי. בכל מקרה, בשיח שלנו מול הילדים, חשוב מאד לשמור על כבודו ומעמדו של המורה, ולהבהיר לילדים שהחובה לציית להוראותיו של כל מורה חלה עליהם ללא קשר לאיכות ההוראה. אם תגלי שיש ילדים נוספים שסובלים מבעיה דומה מול מורה ספציפית, יש דרכים לטפל בכך ברמה המערכתית. אם את חושבת שמדובר בהתנגדות אישית או למשהו שקורה בקשר בין בנך לבין אותן מורות, אני מציעה ליידע את המורה, ולבקש ממנה לעזור לו להתגבר על ההתנגדות שלו. אם הפנייה שלך תהיה מכבדת ועניינית, אין לי ספק שאפשר יהיה לרתום את המורות לשינוי עמדתו הרגשית של הילד כלפיהן או כלפי המקצוע. בהצלחה ליאת

הי ליאת התייעצתי איתך בתחילת השנה לגבי הצקות בגן הילדה שלי בת חמש ועדיין ההצקות נמשכות "את מכוערת" "יש לך שיער מכוער" אמרת לי בזמנו שהדברים יסתדרו אבל אני רואה שהם מקצנים דיברתי עם הגננת היא אומרת שהדברים נאמרים מקנאה וזה נורמטיבי לגיל אני חושבת שהיא אמורה להתערב ונראה לי שהאווירה בגן לא נעימה (הבנתי מעוד הורים שיש בעיות בגן) מה אני אמורה לעשות ??????????????

שלום לי, לפעמים, דעתם ותחושותיהם של הורים נוספים משמשות לנו "בוחן מציאות", ועוזרות לנו להחליט האם אנחנו מגזימים או שהתמונה אכן בעייתית. אם הורים נוספים שותפים לדעתך שהאווירה החברתית בגן קשה, יש מקום לבקש אסיפת הורים ולהתגייס לשינוי (אולי בעזרת פסיכולוגית חינוכית מטעם הרשות). אם מדובר בגן פרטי, אפשר לשקול מעבר לגן אחר (שוב, רק לאחר שאת משוכנעת שאכן קיימת בעיה ברמת הגן). אם את חושבת שהבעיה היא בעיקר מול בתך (אני שומעת שהגננת לא חושבת כמוך), תוכלי להתייעץ עם גורם מקצועי, שינחה אותך כיצד לסייע לה בהקניית ביטחון עצמי ומיומנויות חברתיות. אני מזכירה שקונפליקטים, עימותים, ואפילו עלבונות, הם חלק מההתנהלות החברתית בכל קבוצת ילדים, ורובם יודעים להתמודד עם זה ללא נזק ממשי. אם, כאמור, את מעריכה שבתך נופלת קרבן להתעללות או הצקות מתמשכות - פני לעזרה. בברכה ליאת

שלום. 1. מה הגיל האופטימלי להכניס ילד לגן , כך שההסתגלות תהיה קשה שיותר קלה?(יש לי תינוקת בת 7 חודשים) 2. מה הגיל בו התינוקות מתחילים עם המניפולציות?נראה לי שהבת שלי מתנהגת בנוכחותי שונה מאשר כאשר היא עם המטפלת. 3. מה הגיל בו מתחילים חינוך? תודה

שלום מרינה, אתחיל דווקא מהסוף: חינוך הוא עבודה קשה ומחייבת מאד, המתחילה עם לידתו של התינוק. אנחנו מחנכים אותו לשיתוף פעולה, התחשבות, הרגלים וכללי תקשורת מיום שהוא מגיע הביתה, ומתאימים את גישתנו ודרכי החינוך שלנו לרמת ההבנה ולשלב ההתפתחותי בו הוא נמצא. במחצית השנה השנייה לחייהם, לומדים התינוקות להבחין בין הוריהם לבין האנשים האחרים, ומפתחים העדפה ברורה כלפי הוריהם. זו אינה מניפולציה, אלא סממן התפתחותי חשוב והישרדותי. בשלב זה, עלולה להתפתח תופעה של "חרדת זרים" או התנגדות לעבור מזרועות ההורה לזרועותיו של אדם אחר. חשוב להתייחס בהבנה ורגישות להתנהגות הזו, ולראות בה התקדמות חשובה ולא מטרד. ולשאלה האחרונה, לגבי הגן - עד גיל שנתיים- שנתיים וחצי, הטיפול הטוב ביותר עבור הפעוט (לפחות בעיני) הוא זה הניתן ע"י דמות קבועה אחת, ב"אחד על אחד", תוך התכווננות מלאה לצרכיו של הילד, והתחשבות בסדר היום שלו. מגיל שנתיים ואילך, הצרכים החברתיים, הקוגניטיביים, והמוטוריים כבר אינם יכולים לקבל מענה בבית, ואז יש יתרון לגן. לפיכך, מבחינתי, גיל שנתיים וחצי הוא הגיל האופטימלי. כמו שכולנו יודעים, לא תמיד המצב האופטימלי מתאפשר, ואנו נדרשים לפשרות. לכן, אם אין ברירה, עדיפה מסגרת חינוכית מקצועית ומפוקחת, עם צוות מיומן ומנוסה, ועם מינימום ילדים ומכסימום מבוגרים. חרדת הזרים וחרדת הנטישה נמצאות בשיאן בין גיל 8 חודשים לשנה וחצי, ולכן זו התקופה הפחות מומלצת להתחיל גן. בברכה ליאת

שלום. תודה על תשובתך המהירה. כשהתכוונתי שהיא מתנהגת אחרת עם מטפלת , התכוונתי שבנוכחותי היא יתר מקטרת ולפעמים אני שמה לב שהיא מחייכת..עם מטפלת היא ייותר רגועה..האם יכול להיות שהיא עושה מניפולציות על מנת לקבל ממני יותר תשומת לב?

שלום רב, אני מחפשת פסיכולוג באזור תל אביב רמת השרון והסביבה, לילד בן 11 לטיפול בבעית חוסר בטחון. תודה

שלום מאיה למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, מתוך כוונה שלא להפוך אותו לאתר פרסומי. תוכלי לנסות להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, אם יהיו כאלה. מקור נוסף למידע מהימן על מטפלים טובים הוא רופא הילדים/המשפחה שלכם, שבוודאי מכיר אנשי מקצוע מיומנים באזורכם. בהצלחה ליאת

בתי בת 17 לא לומדת זה שנתיים בגלל שהיא לא מצליחה להתאקלם חברתית. יש לה חוסר בטחון בחברה והיא מתנהגות כלפי המשפחה באלימות מילולית ולפעמים פיזית. מקללת מילים גסות מאד עצבנית וחסרת מנוח. ניסינו לשלב אותה בכל מיני מסגרות טיפוליות אך היא דוחה אותן ורוצה להשאר בבית בחוסר מעשה. מצבה הולך ומחמיר ואנחנו חסרי אונים. מה עושים?

שלום מוטי, אני תוהה מה הייתם עושים לו בתכם הייתה נפגעת, חלילה, פגיעה גופנית, והיה צורך לנתח אותה בדחיפות, ניתוח שהיא מתנגדת לו. באופן דומה, ישנם מצבים בהם המבוגר האחראי צריך לקבל את ההחלטות עבור מי שמתקשה או מסרב לקבלן. זה נכון שבגיל 17 קשה מאד לאלץ מישהו לקבל עזרה או טיפול, אך אפשר לגרום לה לאילוץ, ע"י כך שלא תאפשרו לה לשבת בבית וליהנות מתמיכתכם הכלכלית כל עוד אינה עובדת, לומדת או מטופלת. לפעמים מתבגרים מבינים "דרך הארנק" את מה שאי אפשר ללמדם בדרך אחרת. כשהמציאות תהיה פחות נוחה עבורה, היא תלמד להעריך אתכם ואת מה שאתם עושים למענה, וגם המוטיבציה לשינוי תגבר. בברכה ליאת

ברצוני לשאול אותך כמה שאלות אישיות וטיפה מביכות. אולי הן חורגות מנושא הפורום, אך חשוב לי נורא שתעני, כי אני מעריכה אותך מאד. השאלות הן: לדעתך, רוב הנערות יודעות שבעיטה בביצים כואבת?. את ידעת זאת כנערה?. אם תצטרכי, תנסי לבעוט בביצים?.

שלום יהודית, אני מעריכה מאד את הכנות שלך, ולכן אשיב לך בכנות נגדית - אני חושבת שרוב הבנות יודעות שבעיטה בביצים כואבת אני חושבת שכנערה גם אני ידעתי את פרט הטריוויה הזה ואני מניחה שבנסיבות מסוימות, בהן ארגיש שעלי להילחם על חיי או על שלומי, אחבוט בתוקף שלי בכל דרך שתבטיח לי יתרון. לאור מה ששמעת ממני, כאן למטה, בתשובתי למורה לספורט, כישורי הספורטיביים מנבאים שגם תוקף מתחיל יוכל לגבור עלי בנקל. לכן אני מעדיפה לא להתגרות בגורל, ולוקחת איתי לטיולי הערב את שתי הכלבות הנועזות שלי, שיילחמו איתי ובשבילי. ומעבר לצחוק, נדמה לי שאני מבינה מה את שואלת, והרהור נוסף סביב השאלה השלישית שלך מותיר אצלי ספקות. מהמקום הבטוח, על הספה בסלון, קל להגיד "לא הייתי יכולה". מהמקום הריאלי, אני יודעת שבנסיבות חריגות של איום, כל אחד מאיתנו יכול להפוך למכונת מלחמה, ובמלחמה יורים. בואי נקווה שהשקט יימשך, ושכל הביצים יישארו במקומן לבטח. ליאת

אני מורה מקצועית לספורט בשכבה ז. בשיעור שלי לומדים יחד קבוצת בנות המורכבת משתי כיתות: כיתת חינוך שלי שהיא מופ"ת (מוכשרים במדעים) וכיתת לקויי למידה. כל שיעור אני מתקשה מאוד להסתדר עם הפער המשמעותי הזה: בנות איכותיות, ממושמעות לעומת בנות ל"ל חסרות רסן, לא ממושמעות, יוצאות מן השיעור ללא רשות, לא מתעמלות, רבות בזמן השיעור ללא הרף, יש לי קושי משמעותי עם זה.לא מצליחה לנהל שיעור. מה לדעתך עליי לעשות? ניסיתי ללהתייחס רק לקבוצת בנות ל"ל ולעבוד רק איתן בשעה שבנות מופת קיבלו כדור והן מבצעות משימה, ניסיתי לשלב את שתי קבוצות הבנות למשימה אחת משותפת וזה גם לא עובד. אנא סייעי לי.

שלום רב, הפניה שלך גרמה לי להיזכר בתוגה בימי ביה"ס שלי, בהם נאלצתי להשתתף בשיעורי הספורט למרות הנטייה החזקה שלי להיתפס לבטלה. השאלה שלך נוגעת פחות לתחום הפסיכולוגיה, ונדמה לי שהיא קשורה יותר לתחום 'ההוראה הטובה', והיכולת להחזיק כיתה הטרוגנית. עם זאת, אני חייבת להודות שהאופן המאד קוטבי בו הצגת את שתי הקבוצות יכול להיות המפתח להבנת המצב. בעיניים שלך, יש קבוצה אחת איכותית מאד, מול קבוצה שלילית מאד, של בנות שלוחות רסן ומאד לא אטרקטיביות בעינייך. אני לא שופטת אותך על רגשותייך, ומאמינה שמאד לא קל שם, מול כל זה, ובכל זאת, נדמה לי שהשינוי יתאפשר רק כאשר תצליחי לראות את האיכות גם בבנות לקויות הלמידה, לאהוב אותן ולהתעקש עליהן, למרות מה שנראה כמו זלזול בך. נסי להגיע לשיעור עם הבנות הללו, מתוך עמדה יותר סלחנית, ולהישאר גמישה ופתוחה להתפתחויות, גם אם הללו יחרגו מהתכנית המקורית שלך. זכרי שעבור ילד לקוי למידה, יום לימודים הוא מערכה מתמשכת, רויית משברים, תסכולים, אכזבות, נזיפות ועבודה מפרכת. שיעור הספורט הוא אולי הזמן היחיד שבו מותר לתת דרור לצורך לזוז, לנוע, להשתולל, לדבר (אולי קצת לצעוק אפילו), ולשחרר את האנרגיות העצומות שנכבשו בשיעורים הפרונטליים בכיתה. בגישה הנכונה, את יכולה להפוך לפיה הטובה של הבנות הללו, אם תפעלי מתוך הבנה למה שעובר עליהן. ההשוואה שאת עושה ביניהן לבין קבוצת הבנות ה'איכותיות' יכולה רק להחריף את תחושות הנחיתות וחוסר הערך הקיימות אצלן ממילא, ולהפחית במידה רבה את המוטיבציה שלהן לשתף פעולה. נסי לאמץ נקודת מבט רעננה על הקבוצה הזו, ואולי אז יגיע השינוי. בהצלחה ליאת

שלום הבת שלנו בת 5 ואופחנה הפראקתיבית מנורולוג מקבלת רטלין ובמסגרת חינוך מיוחד יש לה הרבה מאוד גירואים בפה היא מפרקת ושוברת הכול עם השינאים אני על סף היתמוטטות. אנחנו עולים מי צרפת והיה קשה לנו לעזור לה מיפחינת לימודית לכיתה א. יש לי הרבה דהרות לעתיד שלה. אבל אכי קשה שבזמן אחרון היא ממש לא שולתת על עצמה ויוצע שאני כל הזמן כאסת עלאה. אני אובדת במעון יש לי קבוצה של 9 ילדים ויותר קל לי איתם מיאשר הבת שלי. יש לי הרגשה של בושה ושנירשלתי באזה מקום בחינוך שלי. אני גבר לא יודעת מה לעשות.

שלום רב, ילדים היפראקטיביים באמת יכולים לעייף לפעמים יותר מקבוצת ילדים שלמה. הם אינם עושים זאת בגלל רוע או רצון להתעלל בהוריהם, ובמקרים רבים סובלים בעצמם מהאימפולסיביות, ההיפראקטיביות ומעוצמות האנרגיה שבהם. כהורים, חשוב מאד שנקרא ונלמד על מאפייניה של הבעיה ממנה סובל הילד שלנו, גם כדי שלא נכעס עליו כל כך, וגם כדי שלא נאשים את עצמנו שלא בצדק. ההתנהגות של בתך אינה מעידה על כישלון בחינוך שלך, שכן היא תוצאה של בעיה אורגנית מולדת. עם זאת, חשוב שתוכלי לעזור לה (ולעצמך) באמצעות הכלים החינוכיים והפסיכולוגים העומדים לרשותנו כיום. אני מאד מאד ממליצה לך לפנות לפסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להנחות אתכם כיצד להגיב להתנהגויות התוקפניות או הלא מווסתות של בתכם. בנוסף, לאור מה שאת מתארת בנושא הגרייה האורלית שלה, מציעה לך להתייעץ עם מרפאה בעיסוק, ולראות אם יש בעיה גם בוויסות התחושתי. בהצלחה ליאת

שלום אני סטודנט לעיצוב תעשייתי אני כרגע עובד על פרוייקט לפיתוח דימיון אצל מבוגרים אני יצאתי מנקודת הנחה כי ישנו קשר בין טקסטורה טקטילית לבין חווית דמיון הייתי שמח לדעת האם את יכולה לאשר את השארתי ולהפנות אותי למקור מידע שאוכל לעיין בו

שלום דור, מציעה לך להתייעץ עם אנשים מתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית וחקר התפיסה. ידיעותי בתחום זה אינן מספיקות כדי להיות לך לעזר משמעותי. צר לי ליאת

שלום ליאת יש לי ילדה בת 4 שפיזית מאוד קטנה באופן משמעותי מבני גילה, יש לציין כי בעבר יותר היציק לה נושא הגודל שלה והיום פחות. בבית אנו משתדלים תמיד לומר שיש דברים חשובים יותר מהגודל ולרוב היא מקבלת זאת. עם זאת, החלטנו להתחיל טיפול בהורמון גדילה, המצריך הזרקה על בסיס יומיומי לזמן של שנתיים. השאלה איך מתמודדים עם מצב כזה- מה מסבירים לה? איך מתמודדים אם תסרב ותבכה כשיגיע מועד ההזרקה? תודה מראש על התייחסותך.

שלום קרנית, כהורים, אנו מנסים לעשות הכל כדי לחסוך מילדינו מצוקה וכאב, פיזיים או נפשיים. למרבה הצער, נסיבות חיים מסוימות מאלצות אותנו לעיתים ללוות את הילדים גם בשבילים ה'קוצניים' של החיים, ולחוות איתם פרוצדורות פולשניות ומכאיבות. מניסיוני הרב בנושא למדתי שהאמת הפשוטה, המוצגת לילדים כהווייתה (כמובן באופן המתאים לרמת ההבנה וההתפתחות שלהם), היא הדרך הטובה ביותר לגייסם לאתגר. חשוב להכין את הילדים גם לכאב, ולעזור להם ליצור היררכיה שתגביר את תחושת השליטה ויכולות ההתמודדות. (למשל - "כאב חלש שלא מרגישים כמעט", "כאב שקצת מרגישים ואפשר להתגבר עליו אפילו בלי לבכות", "כאב שגורם לנו לבכות, אבל ממש לרגע, ואז עובר לגמרי", "כאב חזק שגורם לנו לבכות חזק", וכאב הכי חזק, שמרגישים אותו גם אחרי הרבה זמן"). ההיררכיה הזו, עוזרת לילד למקם בצורה מוחשית וריאלית את מה שצפוי לו ("בסה"כ דקירה קטנה שתכאיב רק לרגע"), עוזרת לו להיענות לאתגר, מתוך אמון מלא במבוגרים שלצידו, שאינם משקרים לו, ומתייחסים אליו בכבוד והתחשבות. ברמה הפרקטית, במקרה שלכם, תוכלו להסביר על ההורמון שמסייע בגדילה, שאפשר להכניס אותו לגוף בדרך של זריקה יומית. הסבירו שמדובר בדקירה קטנה שתכאב ממש לרגע, והבטיחו לה פרס יומי קטן (נא להצטייד מראש!), שיעזור לה להרגיש גיבורה. למרות שאכן מדובר בפרוצדורה לא נעימה, אני מציעה להישאר גם ענייניים מאד, ולא להפוך את הזריקה היומית לטקס גדול או חשוב מדי, או למסחטה רגשית. שבחו אותה על כוח העמידה שלה, גם באוזני אחרים, אך השתדלו להימנע מרחמים או פינוק-יתר. אני מאחלת לכם שתמריאו אל על בבריאות ובהצלחה ליאת

בני בעוד חודשיים בן 4,נמל בגיל מאוחר יחסית,אך היה גמול למשך היום כחודשיים,ממש מקסים,לצערי מאז החלה שנת הלימודים הוא החל לפספס בגן,ללא הסבר ולא מוכן ללכת לשרותים,מאז החל בהדרגה גם בבית לפספס שוב,אני שמה לו תחתון טיטול במשך כל היום כי טיטול הוא בוכה ומבטיח לא לעשות מנגד הוא ממשיך לפספס גם יציאות וזה לא נעים כלל.כרגע הוא כל הזמן עם טיטול כי גם לי קשה כל עניין ההחלפות.מיואשת ממש ונשללה כל בעיה רפואית,מה עושים?.ולמי פונים??

שלום מורן, אי אפשר לצפות מילד להיגמל כאשר הוא מחותל, גם אם מדובר בתחתוני-טיטול. תהליך הגמילה הוא תהליך ממושך, הכרוך לעיתים בנסיגות ופספוסים. כאשר אנחנו מחזירים את הטיטול, אנחנו משדרים לילד את תחושת הייאוש שלנו, ומאותתים לו שהוא עדיין קטן ולא יכול להיגמל. אני מציעה לך לחפש באינטרנט מאמר טוב, המנחה כיצד לגמול את הילד צעד אחר צעד (יש מאמרים כאלה בשפע), ולהתחיל את התהליך כאילו שלא הייתה לכם כל היסטוריה מוקדמת בנושא. חשוב ליידע גם את הגננות, ולבקש מהן סיוע בהכוונה ושיתוף פעולה גם בגן. זכרי שהעמדה שלנו, ההורים, משפיעה מאד על הצלחת התהליך. תגובות של גועל ודחייה, או תגובות של כעס ואכזבה בכל פעם שהילד מפספס, עלולות לעכב את התהליך, לעורר בילד תחושות אשמה או בושה, ובמקרה הפחות טוב גם להוביל למאבקים סמויים ולהפרעות עקשניות יותר של הרטבה ןהצטאות. נסי להישאר אופטימית וסבלנית, ולשדר ביטחון ביכולתו להצליח. בהצלחה ליאת

שלום, מזה כמה חודשים בני סובל מפחדים. הוא מדמיין כל מיני דמויות שעד לא מזמן אהב כמו ליצן למשל וטוען שהן נמצאות בחדר.הוא מפחד גם להכנס לחדר חשוך. במשך היום הוא מתנהג רגיל, אבל לקראת הערב זה מחריף. לפני השינה אנחנו "מגרשים" מחדרו רשימה ארוכה של דמויות שהוא טוען שנמצאות שם. אני יודעת שבגיל הזה ילדים נוטים לדמיין ולא מפרידים כל כך בין עולם הדמיון למציאות ואנחנו מתייחסים לכך בהבנה, הבעיה היא שלאחרונה המצב החמיר. בשבועיים האחרונים הוא התחיל להתעורר בבכי מספר פעמים בלילה וישר מגיע למיטה שלנו ומספר את מי הוא רואה הפעם. ניסינו לשבת איתו בחדרו עד שנרדם, אבל בהמשך הוא מתעורר שוב וכל התסריט חוזר על עצמו. אנחנו די מותשים לכן הרבה פעמים הוא פשוט נשאר לישון איתנו במיטה (למרות שאנחנו מודעים לבעייתיות במנהג זה). השינה אצלו תמיד היתה נושא רגיש, אבל עד לפני שהסיפור הזה התחיל היתה תקופה של כמה חודשים שנהנינו משינה רציפה לאחר שעבדנו די קשה לגמול אותו מהרדמות עם בקבוק. איך ניתן לפתור את הבעיה?

שלום גלית, כמו שאת מציינת נכון, מדובר בפחדים נורמטיביים, התואמים לשלב ההתפתחותי של בנך. ברוב המקרים הפחדים הללו חולפים מעצמם, מבלי להותיר נזק ממשי. כל משפחה מוצאת לה את הדרך להתמודד עם הפחדים, והורים רבים מוכנים להקריב שנת לילה נוחה תמורת שקט, ומכניסים את הילד למיטתם. כך פותרים את בעיית הפחדים ויוצרים בעיה חדשה. אני מציעה לנסות להיות יצירתיים יותר. אפשר להתמודד ולהתיידד עם מפלצות הפחד, הן באמצעות ספרות הילדים הענפה בתחום, והן בעזרת פעילויות יצירה. אפשר ליצור בפלסטלינה את כל הדמויות המפחידות, ולהפוך אותן ל'חברותיות' ונעימות יותר (או לחילופין נוחות יותר להשמדה). אם אתם בוחרים לישון איתו את הלילה כדי לתת תחושת ביטחון, בעיני מוטב להביא מזרן לחדרו, וכך להרגילו לישון בשקט לילה שלם, גם אם זה ייקח שבוע שבועיים. בהצלחה וליל מנוחה ליאת

שלום רב, תופעת האכילה אצל בני בן השנתיים החלה כבר ליפני שנה ויותר הילד מסרב לאכול כל דבר היא ניזון בעיקר ממטרנה אציין שהוא אוכל מזון מוצק ממש בכמויות קטנות מאוד ובעיקר בגן בעקבות כך מערכת החיסונית שלו חלשה והוא נתמך בברזל אני לא יודעת איך לגרום לו לאכול אני כל פעם מנסה אך לא מצליחה

שלום מוריה, לאור העובדה שניסית, ועד היום הילד אוכל בעיקר מטרנה, אני ממליצה על פניה למרפאת הפרעות אכילה של הילדות. יש כזו בביה"ח שניידר בפ"ת, ונדמה לי שגם באיכילוב ("דנה"). במרפאות הללו מנסים להתחקות האם מדובר בבעיה תחושתית או רגשית, ומציעים טיפול בהתאם. בהצלחה ליאת

שלום רב! אחותי בת ה18 בחודש השמיני להריונה וזאת לאחר שאינה הרגישה כלל שהיא בהריון ואף אחד מהמשפחה גם לא הרגיש זאת. לפני חודש היא גילתה את זה וסיפרה לאמא ולמשפחה כמובן שבתחילה קיבלנו את זה קשה אך אמי נרגעה והלכה איתה לבדיקות ועזרה לה בכל. כיוון שזהו חודש ממש מתקדם על הפלה כבר מאוחר לדבר ואמי רוצה שלאחר הלידה אחותי תמסור את הילד לאימוץ כיוון שהיא עדיין לא ראתה כלום בחיים ויש לפניה צבא ועתיד והיא צעירה מידי וכן אמי מתביישת נורא שיידעו מכך אנשים נוספים וכן מבחינה כלכלית אין לאמי אפשרות לגדל את הילד למרות כל הכאב שלה עליו ועל אחותי. עכשיו בימים האחרונים החלה אחותי להראות סימנים שהיא מעוניינת לגדל את הילד ולא למסור לאימוץ ואמי לא מוכנה לכך והיא מאד מותשת עצובה ודואגת וכן רק האחים יודעים ושאר המשפחה והאנשים לא ואין לאמא למי לספר על כך. מה דעתך בנושא המורכב הזה? תודה וסליחה על האריכות!

שלום רב, להריון בגיל כזה, במיוחד כשמדובר בצעירה לא נשואה, יש השלכות עמוקות לטווח הקצר והארוך, וכל החלטה שתתקבל צריכה להישקל בכובד ראש. מדובר כאן בחייה של אישה צעירה, ובחייו של התינוק העתיד להיוולד, ואין לי ספק שעבור כל אחד מהם, ההחלטה היא הרת גורל. העצה הטובה ביותר שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, זה לאפשר לאחותך להגיע בדחיפות לטיפול פסיכולוגי אינטנסיבי (אפילו פעמיים בשבוע), מתוך תקווה שהמרחב הבטוח והשקט מרעשים, יוכל לתת לה הזדמנות לשקול את הדברים ולקבל את ההחלטה הנכונה לה. הבושה שאמך חשה היא אולי מובנת בהיבט האנושי, אך היא אינה שיקול בעיני. סנסציות מסוג זה נרגעות מהר, ואילו מסירת ילד לאימוץ או ההחלטה להשאירו ולגדלו - הן פרוצדורות שישנו את חייהם של האם ותינוקה, וישפיעו עליהם לשנים רבות. פנו לעזרה. ליאת

תודה רבה ליאת היקרה! בהחלט דברייך נתנו לי ולאמא כיווני מחשבה ופתרונות חדשים! עלי והצליחי :)

ליאת שלום. אני אמא לשלושה ילדים. ילד בין שמונה וחצי ותאומים (בן ובת) בני חמש וחצי. הבכור ילד מקסים לכל הדעות נבון ומצטיין בלימודים ( עבר מבחן לגילוי מצטיינות ומחוננות), בחודשים האחרונים חלה בו תפנית מאוד משמעותית בהתנהגות, החל לענות ולהתחצף להתקוטט עם אחיו ומדבר אליהם בטון אלים, לא נענה לבקשות ממני . כל יום ההתמודדות מולו מלווה בכעסים וצעקות.. בנוסף הוא טוען שבית הספר זה דבר משעמם, ניסיתי לברר עימו אם יש משהו שמטריד אותו בבית הספר.. טוען שלא מלבד לכמה עימותים עם ילד מסויים וגם הם פסקו. היום בבוקר שיתפתי אותו שיש בכוונתי לדבר עם המורה שלו לגבי ההתנהגות שלו בבית והוא אמר שאין צורך כי הוא כבר עדכן אותה ( הוא קיבל תעודה של הילד המצטיין של החודש מבחינת התנהגות והוא שיתף את המורה שבבית הוא לא מתנהג יפה...)כמו שאת יכולה להבין הוא נבון מאוד ופיקח. בנוסף הוא עבר בדיקת ראיה לאחר שהתלונן שלא רואה מהלוח ואכן הוא צריך משקפיים, כמובן החל לבכות שהוא לא מוכן בשום פנים ואופן שמא יצחקו עליו בכיתה. ( לאחרונה הוא בוכה מכל דבר שאינו לרוחו..) אודה לעזרתך באיך להתמודד מולו ולמנוע צעקות יומיומיות בבית.. גם עם המשקפיים וגם עם השינוי בהתנהגות תודה

שלום לילך, הפער בין התנהגותו של בנך בביה"ס (ללא דופי) להתנהגותו הבעיתית בבית, מרמז על כך שיש כאן משהו 'תקשורתי', כלומר משהו שהילד שלך אומר או מבקש ללא מילים. איכשהו, הוא עצמו מאשר את התיאוריה שלי, כאשר הוא אומר לך שאין צורך לדבר עם המורה שלו, ונדמה לי שהוא צודק. מה שקורה לו כרגע מתרחש כנראה בזירה הביתית, ומן הראוי להקשיב לזה. את יודעת, תאומים הם עניין אטרקטיבי מאד, אך גם סוחט אנרגיה ומשאבים. הילד שלך מפגין כעס ומתמרד, אולי כחלק מתחושה מתמשכת של קנאה, ננטשות וקיפוח, שגם אם אינם מתרחשים במציאות, הם קיימים בחוויה הפנימית שלו. יכול להיות שההתנגדות שלו לביה"ס קשורה לתחושת עומס מול הציפיות שלכם, מול ההתפעלות מההצטיינות וההישגים שלו. לפעמים זה נורא מעייף להצטיין כל הזמן, ויש ילדים שמתחילים 'להתברדק' רק כדי להיחלץ מהנישה הזו. לדעתי, הדרך להתמודד עם מה שעובר עליו (המתכון המוכר, אני יודעת...) זה שילוב של הכלה, הבנה, חמימות ואמפתיה, יחד עם גבולות ברורים ונוכחות הורית סמכותית ועקבית. באופן דומה יש, לדעתי, להתייחס גם לנושא המשקפיים - הבנה, אמפתיה ורגישות לקושי שלו, יחד עם מסר ברור שאין ברירה, ואין דרך להימנע מזה. אפשר להיעזר בספרי הילדים שיש בנושא, או לחשוב על פיתרונות יצירתיים כמו מסיבת "חנוכת המשקפיים", שבה יחולקו לכל הילדים משקפיים תלת-מד, או משקפי פלסטיק מצחיקים לאות הזדהות עם בנך. אני מזכירה לך שכאשר המציאות מוצגת כפשוטה, ללא דרמה מיותרת, הילדים שלנו לומדים לקבל אותה בשלווה ובהשלמה. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי ילד בכתה ב', ילד חרוץ בלימודים וחכם, אך עם קצת ביישנות ולכן קצת יש לו בעיות חברתיות,אם כי יש לו חברים. העניין הוא שבאסיפות הורים תמיד אומרים שהוא ילד נפלא וכו' ואני מרגישה שזה קצר מידי לאסיפה ,ונכון שהכל אצלו בסדר מבחינת המורה, אבל אני מרגישה שאני כאמא הייתי יותר רוצה לשמוע עליו ולדעת מה קורה איתו, לא רק "שהוא בסדר,ילד מצויין" וזהו. מה אני צריכה לשאול את המורה במקרה כזה באסיפה כדי שלא תתייחס לזה כמו ילד שאין מה להרחיב עליו באסיפה?תודה

שלום רב, הפנייה שלך נגעה ללבי, בתמימותה החיננית. חשבתי לעצמי כמה אימהות היו מתחלפות איתך, ומבקשות ימי הורים קצרצרים ו'משעממים' כמו שלכם. אמרתי 'תמימות', כי לא בטוח שהמורה, הממונה (ברוב המקרים) על כיתה של למעלה משלושים ילדים, יכולה לומר לך הרבה על הילד שלך, במיוחד כשמדובר בילד שקט וחמוד, שאינו מפריע או מעסיק אותה הרבה. מה שאני מציעה לך לעשות, זה לכתוב לה מייל או להתקשר לאחר תיאום והסכמה שלה, ולשתף אותה בצורך שלך לדעת עוד על ההתנהלות של בנך בכיתה. תוכלי לבקש מהמורה לסייע לך בתצפית מעט יותר ממוקדת בו, וכך לאפשר לה "ללמוד אותו" קצת, ולגבש חו"ד בעקבות התרשמותה. מקווה שתשמעי תמיד רק דברים טובים ליאת

שלום. אני ואשתי מתגרשים ולא גרים יחד כחודש - חודשיים. לאשתי יש בן זוג חדש מאז שנפרדנו (או קצת לפני). למעשה זהו החבר שהיא נפרדה ממנו לפני 10 שנים, שכיום אף הוא נמצא בתהליכי הגירושין. לנו יש ילד בן שנתיים וחודשיים, והשאלה שלי היא האם זה נכון (מבחינת טובת הילד) להכניס לחיים של הילד בני זוג חדשים כבר בשלב הזה? הדאגה שלי היא שהחיכוכים בניניהם יכולים להשפיע גם עליו או שאם הם ייפרדו, הילד יספוג פגיעה נוספת. (ואני יודע שלא הכול חלק ביניהם - ראיתי את זה עליה לפחות פעמיים בחודש הזה לצערי). חשוב לציין שאנחנו שומרים על יחסים נורמאליים אם אשתי לשעבר (בטח בכל מה שקשור לילד), ושנינו רוצים לפעול לטובתו. תודה.

שלום קוסטה, כרגע, אתם עדיין נמצאים בשלבי פירוק הנישואין, ולכן הגיוני להניח שהילד שלכם מתמודד עם הקשיים הרגשיים שמקורם בפרידה ובאובדן המשפחה שהייתם. ההתמודדות עם כניסתם של בני זוג חדשים עלולה להטיל מעמסה רגשית עודפת, ולכן - באופן כללי מאד - נראה לי נכון יותר לחכות, ולהשאיר את החיים הזוגיים החדשים שלכם מחוץ לתודעתו. כמו כל 'כלל אצבע', גם הכלל הזה אינו גורף, ויתכנו מצבים בהם אין אפשרות או רצון לציית לו. כל עוד אתם מנהלים את ההורות שלכם באווירה טובה ומכבדת, הסיכויים שהילד שלכם יעבור את משברי הגירושין בשלום גדולים יותר. אחרי הכל, זה מה שבאמת חשוב. שמרו על זה. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, יש לי ילד בן 5, בן יחיד, ואני מגדלת אותו לבד. הוא ילד חכם מאוד, מתוק וחביב, אבל לעיתים קרובות מאוד, וזה קורה באופן יום-יומי, הוא כעוס, נרגן וזועף. כשאני שואלת אותו שאלה או עושה משהו שלא לרוחו באותו רגע, או לעיתים גם כשהוא פונה אלי, הוא מדבר אלי בטון זועף ולעיתים גם צעקני. היתה לי שיחה עם הגננת לפני שבוע עליו באופן כללי וגם היא אמרה לי שהוא לעיתים קרובות זועף גם בגן. עוד היא אמרה לי שהוא ילד מאוד אינטליגנט ובהשוואה לרוב ילדי הגן הוא ברמה גם אישית וגם קוגניטיבית, מעל רוב ילדי הגן ויותר בוגר מהם. מבחינה חברתית הוא דווקא מסתדר עם הילדים האחרים והוא אהוב עליהם, בעיקר יש לו 4-5 חברים שאיתם הוא משחק וגם מתראה אחרי שעות הגן. למרות שהוא סגור, הוא ממש לא הטיפוס של ה"גיק", הילד האובר-חכם שלא מסתדר עם הסביבה. אני כמובן לא מרשה לו לדבר אלי בטון לא ראוי ואומרת לו "לא הבנתי אותך" כל פעם שהוא מדבר אלי בטון כזה. ברוב המקרים הוא מוריד את הטון מיד. אבל זה קורה לו לעיתים קרובות מדי. אני משתדלת לא לעשות מזה סיפור ולדבר בטון הרגיל שלי, אבל כשהוא מגזים אני מבהירה לו שזה לא לרוחי, ושאם הוא רוצה שאענה לו, הוא מוזמן לדבר בצורה אחרת. איך לנהוג איתו? אני לא יודעת על מה כל הזעם הזה "יושב". אני משתדלת יותר "להכיל" אותו, את הכעס שלו, אבל מבקשת עצה איך לנהוג. האם יש מקום להדרכה הורית, למרות שהוא לא ילד עם בעיות מיוחדות? תודה ויום טוב.

שלום רב, הדרכת הורים אף פעם לא מזיקה, אך במקרה שלכם אפשר קודם לנסות לבד. ילדים שמסגלים לעצמם סגנון דיבור יבבני, תינוקי או זעוף כנטייה מובחנת, עושים זאת לרוב כי הם למדו שהסביבה נענית לכך באופן מיוחד, ומספקת סוג של תגמול (תשומת לב רבה, ניסיונות פיצוי או פינוק בניסיון לגמול אותו מהדיבור האופייני, וניסיונות ריצוי כדי לנסות למנוע את הכעס). לדעתי, התעלמות *מוחלטת* מטון הדיבור שלו יכולה לחולל שינוי, ובלבד שהיא תהיה עקבית ומוחלטת. נסי להקשיב סלקטיבית רק למילים שלו, ולא למנגינה, ולהשיב לו עניינית מאד, מבלי להתייחס כלל לטון הדיבור. גם אם הוא נשמע בוטה או מזלזל, אל תיגררי לשם, והישארי שלווה כשאת עונה לו. בעיני זה שווה את הניסיון, ואני ממש סקרנית לשמוע איך מתקדם. בהצלחה ליאת

תודה ליאת, כרגיל את תמיד עוזרת. יום טוב!

אני אמא לילדה בת אחת עשרה. אני רוצה לקחת אותה לשיחה מלב אל לב, ולומר לה: "אם מישהו יתקוף אותך - תבעטי לו בביצים". האם תוכלי לנסח את זה עבורי יותר טוב, יותר מתאים לבת אחת עשרה?. המון המון תודה. יעל.

שלום יעל, בכל הכנות, איני מצליחה לחשוב על ניסוח טוב יותר, גם כשמדובר בבת 11. המשפט הקצר הזה ממצה את כל התורה כולה. ובכל זאת, עם כל הכבוד, קשה לי להאמין שילדה בת 11 תוכל לנטרל תוקף גם אם תבעט לו בביצים. ולכן, הייתי ממליצה לוותר על השיעור בשלב זה, ולהתמקד בהסברה הקוראת לה להימנע ממקומות חשוכים, מסוכנים או מבודדים, כדי למנוע מלכתחילה מצבים של סכנה לגופה או לנפשה. אם מאד חשוב לך לתת לה כלים להגנה עצמית, רשמי אותה לקורס הגנה עצמית, שם לפחות תלמד טכניקות שיש להן סיכוי. שלא נדע מצרות ליאת

יש לי ילד בן 7,בשנה אחרונה מעלה את נושא המוות, לציין שהוא זה שהולך למות בידיעה שמת הוא לא מרגיש כלום, הנושא מעסיק אותו הרבה זמן ומסקרן אותו מאוד, דבר שגורם לי לפחד עד מאוד מאוד מאוד. לציין שהילד הינו הילד השלישי שלי, מקבל המון תשומת לב וחיבה.

שלום ויקי, המוות הוא אחת התופעות הוודאיות בחיינו - אם לא הוודאית מכולם - ולפיכך הגיוני שהוא יעסיק אותנו בכל גיל. ילדים עסוקים מאד בסוגיית המוות, אם בזה שלהם, ואם בזה של יקיריהם. הידיעה שהמת אינו מרגיש דבר יכולה לנחם, ואני תוהה מדוע את פוחדת וממה בדיוק. האם את חושבת שהדיבור שלו על המוות מעיד על בעיה פסיכולוגית כלשהי? על כך שאינו מקבל מספיק תשומת לב? אולי אם תכתבי מעט יותר, אוכל לעזור מעט יותר. עד 120 ליאת

בתי בת הארבע ילדה בין שני בנים כל היום בוכה וצורחת ובמיוחד בלילה היא מתעוררת צועקת בוכה עושה פיפי במיטה במשך כל הלילה כבר חודשיים עד לא מזמן היינו קמים בעלי ואני מחליפים הכל מקלחים אותה ושוב לאחר כמה זמן מרטיבה ואותו סיפור חוזר על עצמו,אתמול השארתי אותה עם כל הכאב עם בגד רטוב צורחת כשאני רק מבקשת ממנה להמשיך לישון ולא לצרוחוהיא מבקשת שיקלחו אותה אמרתי לה שרק בבוקר עדשהיא בעצמה לפנות בוקר החליפה לעצמה מנכנסיים אך המשיכה לצעוק במשך כל הזמן ,אין לי מושג איך היא לא מתעייפת, אנחנו עייפים ומוטשים אני לא יודעת כבר איך להתמודד איתה כל מילה גוררת אותה לצעוק ולבכות, פשוט ילדה עם התנהגות קשה! חשוב לציין כי ביום פיפי עושה בשירותים אך קקי לרוב בתחתונים לאחרונה אנו רואים מעט שיפור אך רוב הפעמים הולכת לעשות קקי כי אנו שולחים אותה. אשמח לעזרה!!

שלום אור, להערכתי, במצב העניינים הנוכחי, יש טעם להתייעץ עם פסיכולוג ילדים קליני או התפתחותי, ולקבל הדרכת הורים מסודרת. לעיתים, כדי לטפל בחיי הלילה של המשפחה, יש להבין לעומק מה קורה בבית בשעות היום, מה הדינמיקה המשפחתית, אופי התקשורת, וטיב ההתקשרות בין הילד להוריו. מה שברור כרגע, זה שדרך הפיפי, בתכם מרוויחה אינטראקציה משפחתית נחמדה בכל לילה, כולל מקלחת ונוכחות אינטנסיבית שלכם בחדרה. ההתעסקות הרבה הזו בהחלט יכולה להיתפס כבונוס שחבל לפספס (גם אם זה קורה לגמרי לא במודע. אפשר לנסות ללמד אותה לטפל בעצמה, להחליף מכנסי פיג'מה, ואולי לעבור למזרן חלופי שיוכן בחדר. אני מאד מאד ממליצה לטפל בנושא בליווי איש מקצוע, שיראה את התמונה כולה, ויכוון אתכם בהתאם. בהצלחה ליאת

שלום לך! ביתי כמעט בת 6 מגלה לעיתים חוסר אמפטיה או לפחות מה שנראה כחוסר אמפטיה. לדוגמא: נפלתי במדרגות ונמרחתי על הרצפה במקום ציבורי היא מייד לקחה כמה צעדים אחורה ופלטה משהוא כמו אוף...איזה בושות...בעוד אנשים רצו לעברי ושאלו אם אני זקוקה לעזרה היא אמרה "רק אל תצלעי לי..." לא ברור מאיפה זה הגיע. התחלתי עבודה חדשה בני המשפחה איחלו לי בהצלחה בבוקר ואילו היא סרבה בכל תוקף לאחל לאמא הצלחה בעבודתה החדשה (שאת מהותה הבינה היטב ואין עבודה זו פוגעת בזמן שלנו יחדיו או בכל דבר אחר והיא יודעת זאת). בשני המקרים היא התנצלה והביעה דאגה לאחר מכן, אבל בלהט הדברים נראתה יותר דואגת לאיך זה נראה ופחות למה אמא מרגישה... באופן כללי היא ילדה מאוד אינטלגנטית ריגשית ויש לה חברים לרוב ומסוגלת להביע את עצמה מצויין. אבל אמא שעושה פדיחות זה כבר יותר מידי...ומה לגבי חשיבות ופרגון להורה שיוצא לעבודה חדשה. והסירוב להגיד בהצלחה למרות שזה חשוב לי מאוד והיא יודעת זאלת? אשמח לשמוע מה דעתך

שלום שירי, היכולת האמפתית, דהיינו היכולת לזהות נכונה רגשות של עצמי ושל האחרים, מתפתחת בהדרגה בשנות הילדות, ומגיעה לבשלות סביב גיל שש. עד אז, ילדים מתקשים לאמץ את נקודת מבטו של האחר, ואין בכך משום זדון או פתולוגיה חברתית. לכן, כאשר את משתטחת במקום ציבורי, המחשבה ה'אוטומטית' שלה תופנה תחילה ל"פאדיחה" שנגרמה לה, ורק אח"כ לכאב שלך. זה טבעי ונורמלי אצל ילדים. באופן דומה, היא מתקשה להבין שמקום עבודה חדש מעורר אצלך התרגשות ואולי גם דאגה, ולפיכך אינה מעריכה כמוך את עניין הפרגון ואיחולי ההצלחה. כדי לפתח ולשכלל את היכולות האמפתיות של בתך, תוכלי לשתף אותה מיוזמתך ברגשותייך, ולבקש ממנה להתחשב בהם (שוב הגבולות!). גם עמדה מתחשבת ומכבדת שלך, כלפיה וכלפי אחרים, תשמש עבורה מודל להתנהגות אמפתית וחברתית תואמת. כרגע, נדמה לי שאת קצת מחמירה איתה, ומצפה ממנה לבגרות ובשלות שלא תמיד נמצאות עדיין אצל ילדים שני שש. שולחת לך מכאן איחולי הצלחה בעבודתך החדשה, ופרגון מלוא הטנא... ליאת

בני בן 4 ולפני 5 ימים הבאנו מבית החולים את אחיו החדש. הוא היה נאוד נרגש לקראת הלידה ולקראת המפגש עם התינוק, ואנחנו משתדלים לא להפחית כמעט מתשומת הלב שהיתה לו קודם, ובכל זאת בימים האחרונים, בערב, יש לו פתאום התקף של בכי. היום כששאלתי אותו מה קרה הוא אמר שהוא עצוב, ולא ידע להסביר למה. שלשום כשהחל לבכות פתאום גם לא ידע להסביר לי למה, ורק לאחר כ 5 דקות הוא אמר שהוא עייף ולקח את עצמו לישון... זו התנהות שלא ראיתי אצלו מעולם בעבר. האם זו התנהות צפויה לאחר לידת אח? התכוננתי לקנאה אבל לא לכזה עצב... איך אפשר לגרום לו להסביר למה הוא עצוב?

שלום יעל, ומזל טוב!!! מקווה שאת מתאוששת, ומצליחה לחזור לסוג של שגרה גם בימים לא פשוטים אלה, שלאחר הלידה. תינוק חדש המגיע הביתה, מפר את שיווי המשקל המשפחתי, ומשנה את חייהם של כל בני הבית, ללא יוצא מן הכלל. כל אחד מכם נדרש להסתגל להרכב החדש, וגם אם לא תמיד אנו מודעים לכך, מדובר בתהליך הגוזל משאבים נפשיים ניכרים. עבור ילד בן ארבע, אירוע מתמשך בו אמא נעלמת לכמה ימים, נשארת בבית היולדות, וחוזרת עם תינוק קטן שיונק ממנה כל מספר שעות, אירוע בו סדר היום משתנה מן הקצה לקצה, הבית מלא אורחים, אבא פתאום בבית, וההתרגשות, הו, ההתרגשות - עבור ילד בן ארבע זה באמת יכול להיות מציף, מעייף מאד ואפילו קצת מפחיד. ילדים בני ארבע, מתקשים עדיין לזהות ולשיים את רגשותיהם, בעיקר כאשר הם מורכבים ומעורבים. בהחלט יכול להיות שהאמירה "אני עצוב", מקפלת לתוכה קשת רחבה יותר של תחושות ורגשות כמו בלבול, התרגשות גדולה, דאגה ביחס לעתיד, געגועים למה שהיה, ואולי גם עצב קטן. אני מציעה לאפשר לו לבטא בחופשיות את רגשותיו, לעזור לו לקרוא להם בשם, ולהתאזר בסבלנות עד שהאיזון יחזור. מותר לו. מאחלת לכם הרבה נחת, שמחה ובריאות ליאת

האם יש דרכים ידועות לסייע לילד מעל גיל 10 לא לחשוש להסתובב בחוץ בשעות אחה"צ בחורף בהן החושך מתחיל מוקדם ? גם כשיש תאורת רחוב, יש מקומות חשוכים בדרך שעשויים לגרום לילד לחשש...

שלום אביעד, לא בטוחה שמוכרחים להתעקש על זה, אם הילד פוחד, שכן בגילו יש ממד מציאותי לפחד להסתובב ברחובות בחושך. באופן כללי, ניתן להפחית או למתן חרדות מסוג זה בדרך של חשיפה הדרגתית ל'מנות' קטנות של המצבים המפחידים, אך יש לעשות זאת מאד בזהירות ובהדרגה, באופן שיהיה מוסכם על הילד, תוך עידוד ותרגול של פעולות בהן הוא מרגיש שליטה ויכולת. בברכה ליאת

מבקשת המלצות לפסיכולוגית קו"ח מכבי שמתמחה בבני נוער באזור המרכז פ"ת ר"ג ת"א תודה דורית

שלום דורית, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, מתוך כוונה שלא להפוך אותו לאתר פרסומי. תוכלי לנסות להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, אם יהיו כאלה. מקור נוסף למידע מהימן על מטפלים טובים הוא רופא הילדים/המשפחה שלכם, שבוודאי מכיר אנשי מקצוע מיומנים באזורכם. בהצלחה ליאת

יש לי ילד בן שנתיים וחצי + ילד בן 4 חודשים הם ילדים נבונים מקסימים ויפים יש לי בעיה עם הילד בן השנתיים וחצי שמקבל את כל האהבה האפשרית ואת כל הצומת לב מכולם מפני שהוא ילד מדהים ,כל יום הוא מציק לבן הקטן או שהוא נותן לו מכה חזקה או שהוא נושך אותו וכל זה ברגעים הבודדים שאנחנו לא רואים, יש לי אחיין בן 7 חודשים שהם ניפגשים הרבה וליפני יומיים כשהאחיין היתעורר מישנתו הבן שלי בן השנתיים וחצי עלה על המיטה של התינוק וניסה לחנוק אותו ,כל זה קורה רק כשהוא רואה את הקטנים למרות שהוא מקבל את מלא הצומת לב כשזה קורה אני ובעלי לוקחים אותו לחדר ומסבירים לו שאסור ליפגוע בגוף של הילדים שזה לא נעים להם הוא בוכה ומבקש סליחה וזה חוזר חלילה אפילו אחרי 5 דקות

שלום אתי, הילד שלך מגיב ללידת אחיו, ונותן ביטוי לזעם ולקנאה שלו בדרך של פגיעה אלימה בו ובאחיין שלך. עם כל ההבנה למה שעובר עליו, ועם כל הרגישות כלפיו, עלינו להבטיח את שלומם של הקטנים, ולא לאפשר לו בשלב זה להישאר איתם ללא השגחה. אבל בכך אין די, לדעתי. הילד הבכור שלך אינו מרגיש רק קנאה וזעם, אלא גם אהבה ודאגה כלפי אחיו התינוק. ולכן, לצד המשאלה לפגוע בתינוק ולהשמידו, קיימת אצלו משאלה נוספת, והיא שמישהו ישמור על התינוק, ויעצור את ה'מפלצת' המשתוללת בתוכו. התפקיד הזה, כך אני מאמינה שהוא חושב, הוא לגמרי שלך, ולכן עלייך להיות מאד ברורה ונחרצת, ולגרום לבן שלך להבין שאינך מרשה בשום אופן פגיעה בתינוקות, ושאת מאד מאד כועסת כשזה קורה. את הרוך, החמימות ותשומת הלב היתרה תני לו בהזדמנויות אחרות, לגמרי לא לאחר שהוא פועל באלימות. שם יש צורך בהצבת גבול ברורה מאד, ופרצוף כועס. מה את אומרת? ליאת

אני בעיצומו של גיל שנתיים האיום.... השטחויות על הרצפה וכו'... אני כמובן יודעת שזה תואם גיל והתפתחות ולא מצפה שזה יעלם רק רציתי עצה קטנה לגבי אם אני נוהגת נכון ואולי יש דרך / טיפ שההתקפות זעם יתקצרו מעט.... כשהבת שלי מבקשת משהו שהיא לא מקבלת או לא רוצה לעשות משהו, היא כפי שציינתי עושה התקפת זעם, נשכבת על הרצפה וכל הסצינה... בד"כ המשפט "לא רוצה" חוזר על עצמו במהלך ההתקף, אני נשארת מאוד רגועה, בתחילה אמרתי לה להגיד מה היא כן רוצה אך הבנתי שהיא בעצמה נראה לי לא יודעת מה היא רוצה ועכשיו אני פשוט משתדלת לא להגיד הרבה חוץ מכך "שאני כאן לידה, שקשה לי להבין מה היא רוצה, שאני רוצה לעזור לה ואני מחכה שהיא תקום ותגיד לי במילים ולא בבכי מה היא רוצה". אני לא מתרגשת, לא נענית לבקשה שלה אני יודעת שיש גישה של לחבק את הילד לעומת גישה של להתעלם / להניח לו - מה עדיף ? והאם בכלל להתייחס לכך שהיא בוכה במלל ? להגיד לה שהבכי לא עוזר, שתפסיק לבכות וכו' או להתעלם מעניין הבכי ולהתרכז בחיובי, במה היא רוצה עזרה ? תודה

שלום שקד, קשה לתת מתכונים שיתאימו לכל הילדים, ולכן, ליתר ביטחון, הייתי מנסה לשלב - התעלמות מוחלטת משאירה את הילד מאד לבד, ולכן כדאי לנסות להרגיעו במילים או במגע, ולראות האם יש בכך כדי לעזור קצת. אם הסצינה נמשכת, לחכות מעט, ואז לנסות להציע תרגיל הסחה. "חשבתי לעשות עוגה. אני אשמח אם תצטרפי ותעזרי לי. נראה לי שיהיה כיף". או "אני הולכת לעשות אמבטיה, בא לך לבוא גם? יהיה כיף ביחד" או "בא לי לראות טלוויזיה, אבל אין לי חשק לבד. בואי שבי איתי ונבחר איזה קלטת". אני מדגישה שאת ההצעות הללו חשוב להציע בקול שקט וברוח טובה, אך מבלי להיכנע לדרישתה המקורית שבגללה החלה המהומה מלכתחילה. כלומר - לא לתגמל על הצווחות, אלא רק לנסות להגיש לה סולם לרדת מהעץ. את החיבוק הייתי משאירה לאחרי שהצרחות מסתיימות, אולי כסוג של תגמול על היכולת להתגבר ולהירגע. אם אצלכן זה עוזר להירגע, מה טוב. אני נוטה להמליץ לאימהות להשתמש בתחושות הבטן שלהן, ולבחון מה מתאים להן ולילד שלהן. הכלל הוא להישאר עקבית ומציבת גבול, ועם זאת מכבדת, אוהבת ומכילה. בהצלחה ליאת

שלום, כבר נועצתי בך בעבר, ועזרת לי מאוד, אני גרה בחו"ל ואין לי אפשרות להיעזר מפה, הפורום, גם התשובות לאחרים מלבדי, ממש ממש עוזר ומעורר מחשבה. בני הקטן בן שנתיים וחצי. בשבועות האחרונים, בהדרגה, חל שינוי קיצוני בהתנהגות שלו, בלי שהיה שינוי בחיינו מלבד החורף שהתחיל (אני לא אומרת זאת בציניות שכן לדעתי זו חוויה קשה עבורו כי בקושי יוצא מהבית, והקור קשה, והוא לא בגן עדיין). השינוי בהתנהגות הוא כזה: התחיל לטפס על חלונות ולנסות לפתוח, בקומה שניה, הוא מטפס ונכנס לבד לאמבטיה, הוא כל הזמן מוריד בגדים ומסתובב ערום, גם כשיש אורחים וגם כשהבית קר. הוא כל הזמן מבקש לעשות אמבטיות, וכשאומרים לו לא הוא כאמור נכנס לבד בטיפוס מסוכן (סוג של קפיצת ראש) וגם פותח ברז מים ופשוט מתקלח לבד. לפעמים אני מצליחה לעצור את זה בזמן הטיפוס לפעמים לא. אם מוציאים אותו מהאמבטיה הוא צועק ובועט ומרביץ וצובט, אתמול נתן לי פעמיים נגיחות באף שכאבו תופת. בלילה הוא צועק שלא רוצה לישון במיטה שלו ומגיע אלי למיטה (אני מחזירה אותו כמובן אך הבכי נמשך זמן ארוך ומעיר את אחיו, יש פה חגיגה בלילה), וגם ההשכבה לישון היא מאבק. להתלבש הא שונא, וכמו שאמרתי קפוא פה, הוא מסרב ובועט וצועק עם כובע וכפפות ומעיל. לפעמים הוא מסרב ולכן ימים שלמים לא יוצא מהבית. אתמול הוא בכוונה שפך צלחת קורנפלקס על הרצפה, ואח"כ העיף צלחת מרק עד שנשפכה על השולחן כי לא רוצה מרק. הוא כמובן לא קיבל אוכל אחר ומאוד כעסתי עליו. הולכים לחברים הוא צורח שהוא רוצה לחזור הביתה ולא משחק בכלל. הכל מאוד קשה איתו. בזמנו התייעצתי איתך אם לשלוח אותו לגן כעת, בהתחשב בזה שזה קשה פה מאוד העניין הזה, ובעצתך החלטתי להמתין עוד. רק שכעת אני חושבת, אולי ההתנהגויות נובעות דווקא מכך שהוא עטוף יותר מדי בבית, נמצא בין כתלי הבית הרבה כעת, כשחורף (באביב בקיץ ובסתיו הוא מטייל המון בטבע, הולך לגינות, וכולי). וההרבצות שלו זה איזה מטענים של תסכול ושעמום? אני כבר לא יודעת מה לעשות. אני מגיבה בתקיפות על ההתנהגויות, ואפילו בכעס, למשל כשהוא מרביץ לי אני ממש כועסת עליו. הוא עושה את זה ממש באלימות פנימית כזו, והוא רק בן שנתיים וחצי. אני לא רוצה להישמע נוסטלגית, אך הוא היה ילד ותינוק נהדר, נוח, רגוע ושלו, נעים וחייכן וחברותי. אין לי מושג מה קרה לו. זה תופעות של גיל שנתיים הנורא? הוא לא מגיב ל"שיחות". הוא אומר: אני לא ארביץ יותר אמא, אבל ברור לי שהוא סתם אומר את זה, בלי שום כוונה למלא את מה שאמר, פשוט רוצה מחילה...בקיצור, נורא קשה לי איתו, ממש נורא. היום הולך ככה שאני מוציאה אותו מהאמבטיה או מלבישה לו בגדים עשר פעמים ביום, מורידה אותו מחלונות, אוספת דברים שפיזר, מחזירה אותו הלוך וחזור למיטה. זה סיוט. את חושבת שכניסה לגן תקל על השעמום שלו ותספק לו גירויים כאלה שהוא לא יצטרך לעשות מה שאסור בבית? איך את חושבת יהיה יעיל להעביר לו מסר? התגובות שלי תקיפות וברורות, ככל שאפשר, וכלום לא עוזר איתו. אה, ואם זה לא ברור, הילד מקבל תועפות תשומת לב אישית, בעיקר בבקרים לפני שאחיו בא מהבי"ס. אח"כ זה כבר יותר קשה ומתייחסים הרבה גם לאחיו, הרבה מאוד אפילו. עדיין לילד הקטן יש המון תשומת לב וטיפול אישי, אני מתחילה לחשוב כבר שיותר מדי...תודה שוב!

שלום מירב, אני זוכרת היטב את פנייתך הקודמת מארצות הקור :-) מה שאת מתארת נשמע באמת לא פשוט, ועם זאת לא מאד זר להורים של פעוטות. את יודעת, מחקרים מצאו, למשל, שקבוצת הגיל הזו הכי רגישה לתופעות של אלימות הורית. הם באמת יכולים להוציא מהדעת, ונדרשים כוחות רבים לצלוח בשלום את ה'יומיות' הללו בלי להשתגע. ובכל זאת, מהתיאור שלך עלתה ארומה קלה שיכולה להחשיד לגבי קיומה של בעיה בוויסות התחושתי. אני הייתי מתייעצת עם מרפאה בעיסוק כדי לשלול זאת. זה חשוב לדעת, כי מה שנראה הרבה פעמים כהתנהגויות "דווקא", יכול להיות קשור לבעיות של תחושתיות-יתר או תת-גרייה, ואז אי טעם (וגם לא פייר) לכעוס על הילד. אני ממליצה לך לקרוא עוד באתרי ההורות על גיל שנתיים הנורא, ועל הצרכים הקוגניטיביים, המוטוריים והחברתיים של פעוטות בגיל זה. אם תרגישי שאת מתקשה לספק אותם, אפשר יהיה לשוב ולשקול שליחתו לגן. אחרי הכל, הרבה מאד ילדים מגיעים לגן מוקדם יותר, ולא קורה להם כלום. לפעמים גם שיקולים של נוחות ו"אוויר לנשימה" (של אמא) הם משמעותיים. אבל קודם - מרפאה בעיסוק. מאחלת לך חורף חמים, ואשמח לשמוע עוד עדכונים מפעם לפעם. בהצלחה ליאת

למען האמת, מאז שהוא קטן מאוד אני חושדת בזה שיש איזה תת-גרייה. למד ללכת מהר עם הרבה נפילות, כולל כאלה שהשאשאירו סימנים ובלוטות - אף פעם לא בכה. הוא ילד בלי חששות מכלום. מקבל מכות וממשיך הלאה. במקביל הוא דורש (ומקבל כמובן) המון חיבוקים ומגע גופני, המגע שלו לפעמים מאוד "מחוספס" - הוא נוחת עלי ומחבק. הוא אוהב לנגוח ראש כשהוא כועס ולפעמים אני תוהה איך לו לא כואבות הנגיחות האלה - כי לי זה ממש כואב עד דמעות. הוא ילד מאוד פיסי, מאוד מאוד. מצד שני, האם בעיה כזו יכולה להתעורר רק בגיל שנתיים וחצי? כלומר, גם קודם הרגשתי בתת הגרייה הזו, במובנים מסוימים, אבל ההתנהגות שלו לא היתה כזו "דווקאית". הוא לא היה נכנס 15 פעמים ביום לאמבטיה בקפיצת ראש, הוא לא היה מרביץ לי, או לכל מי שאומר לו לא. אני אנסה לברר את זה. בזמנו חשבתי שלאחיו יש בעיה הפוכה (חשש מהמון רעשים, פחד מגובה וכולי), ולא הצלחתי פה למצוא מישהי שתיתן לי שירות של ריפוי בעיסוק. אנו במדינה לא מאוד מפותחת מהבחינות האלה. תודה רבה, שוב, זה מאוד עוזר לי ההתייעצות הזו פה, ואני מקוה שאצליח לקדם את העניין, וגם אם לא חשוב לשים לב שאולי חלק מהדברים קשורים לעניין הזה.

שלום ליאת, בני בן 7 לומד בכיתה ב.(נבחר למסלול מצטיינים בביה"ס). הוא חזק פיזית ולכן תיגרות בין הילדים נגררות למצבים לא נעימים. דחיפה של ילד אחר נסבלת אבל כשהוא דוחף הילד עלול להפגע יותר וכד'. אני שואלת איך מנתבים את הכעס שלו למקומות אחרים. לחוג ספורטיבי (קראטה, גודו וכד') הוא לא מעוניין להצטרף. הוא היה בחוג קראטה כשנה ופרש מיוזמתו. אשמח לעיצה. תודה

שלום מיכל, ללא קשר לממדי גופו של הילד או לרמת האינטליגנציה שלו, חשוב לחנכו להתנהגות לא אלימה, ולעודד ביטויים מעודנים של הכעס והתוקפנות. ספורט הוא רק דרך אחת, אך הוא בהחלא לא הדרך היחידה. גם בבית יש אין סוף הזדמנויות לתרגל פתרון בעיות וקונפליקטים בדרכים מילוליות, ולנו המבוגרים יש תפקיד חשוב בתיווך ואימון. שמירה על גבולות וכללי התנהגות בבית מעודדת ילדים לאיפוק, עמידה בתסכולים ושליטה עצמית. ילדים הגדלים באווירה של פינוק-יתר, גבולות רופפים או משמעת נוקשה מדי, עלולים להתקשות יתר מאחרים בדחיית סיפוק ו-וויסות רגשות. ככל הנוגע לפריקת מתחים ואגרסיות, אפשר להיעזר בפעילויות הקשורות לגרייה חושית חזקה או נעימה, כמו ריצה, תיפוף, מקלחת חמה/קרה, אכילה של משהו טעים, יצירה, האזנה למוזיקה עם או בלי ריקוד, וכד'. כמובן שחשוב לחזק ולשבח תגובות בוגרות ומתאפקות, ולהתעלם ככל האפשר מה'בעייתיות'. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, בני כמעט בן 4. הוא נגמל מחיטולים ביום בגיל 2.5 ובלילה לפני כחצי שנה. הגמילה ביום עברה בסדר גמור. בלילה היה יותר קשה אך בסופו של דבר נגמל וכל הקיץ לא הרטיב בלילה. אך עם בוא החורף, ממש עם הימים הקרים הראשונים הוא התחיל להרטיב, כמעט כל לילה. אני מלבישה אותו חם בלילה כך שבטוח לא קר לו, בנוסף לכך אני מנסה לשים לב למה זה קשור, אך לא מצליחה למצוא קשר כלשהו למצב פסיכולוגי מסויים. הוא מתנהג רגיל לגמרי ונראה לי שהרטבות בלילה אפילו לא מפריעות לו והוא אפילו לא מודע לקיומם לאחר ההתעוררות. בהתחלה ניסיתי להזכיר לו לפני כל השכבה שבלילה כשהוא מרגיש פיפי שיקום או יקרא לנו ואף השארתי לו אור דולק בשירותים. למספר לילות זה באמת עזר אך לאחר מכן שוב חזר להרטיב. ניסיתי מס' לילות לא להגיד לו כלום חשבתי אולי זה יעזור אך גם זה לא עזר. באופן כללי באופי שלו קשה לו לדחות סיפוקים, קשה לו להתאפק ולחכות בסבלנות, אז חשבתי אולי זה בעצם קשור גם לקושי שלו להתאפק בלילה? האם יש לך עצה כלשהי מה עלינו לעשות כדי לפתור את התרחשות ההרטבות הליליות? תודה מראש מיטל

שני דברים שרציתי להוסיף: הוא מרטיב ממש בתחילת הלילה כשעה לאחר שהולך לישון ולפני השינה הוא כן הולך לשירותים. ודבר שני באחד הפעמים שהוא הרטיב ותוך כדי שאני ובעלי מחליפים לו הוא ביקש ממני שאחבק אותו. כמובן חיבקתי אותו ובאופן כללי אני לא מחסירה ממנו חיבוקים ונותנת לו הרבה חום ואהבה ומבלה איתו הרבה גם אני וגם בעלי.

שלום מיטל, אם אינך רואה סיבה 'פסיכולוגית' רגשית שיכולה להסביר את הנסיגה, יתכן שפיתרונות טכניים יתנו מענה. התייעצי בפורום הרטבת לילה, ובמידת הצורך נסו את טכניקות הזמזמים. בעיני, הרטבת לילה בגיל זה עוד נחשבת ראשונית (כחלק מתהליך הגמילה), ואפשר להתאזר בסבנות עוד קצת. בברכה ליאת

בני בן ה-7, בכיתה ב' מגלה סוג של דביקות כלפי ילד מסויים. (ממש מתחילת השנה) הוא מאד אוהב אותו ורוצה לשחק כמעט רק איתו. כשלילד השני לא בא לשחק איתו הוא אומנם משחק עם ילדים אחרים, אבל זה מתחיל ונגמר ברצון שלו לשחק עם אותו ילד. לאחרונה המורה העירה לי על כך שכשהם משחקים ביחד הבן שלי לא מוכן שאף ילד אחר ישתתף איתם מהפחד שייגנבו לו אותו, הוא אף הרחיק לכת וביקש מילדים בכיתה שלא ישחקו איתו. היום התארח אצלנו סתם ילד מהכיתה והבן שלי שאל אותו אם הוא אוהב אותו. כשזה ענה לו חיובית הבן שלי ביקש ממנו לאהוב אותו יותר מאת הילד השני. אני לא מבינה מדוע הוא בכלל צריך אישור שיואהבו אותו? המורה מצידה כשהבינה שהבן שלי מבקש מילדים שלא ישחקו עם הילד השני כעסה על בני מאד והבהירה לו שהוא לא מחליט לאף ילד ובצדק עם מי לשחק. היא אף עירבה את היועצת ששוחחה עם בני על העניין. חשוב לי לציין שבאופן כללי הבן שלי כן יוצר קשרים. אני מפגישה אותו אחה"צ עם חברים מהכיתה. המורה והיועצת אומרות שהוא ילד שמח וחברותי ושלא נראה שייש לו איזשהיא בעיה ובכל זאת אני מאד לא רגועה ולא יודעת כיצד לנהוג. כשאני מנסה לשקף לו את ההתנהגות שלו הוא כאילו מקשיב אבל למחרת בביה"ס אני מקבלת דיווחים שהמצב נשאר ככה ואף מחמיר. כאילו אין לו עמוד שידרה. יש לו אולי חרדה שלא מספיק אוהבים אותו. אני כבר ממש מיואשת מזה, אך בעיקר רוצה לעזור לו ולא יודעת איך.

שלום מיקה, כולנו רוצים להיות אהודים ומקובלים בתוך קבוצת ההתייחסות שלנו, וילדים (בניגוד למבוגרים) אינם מנסים להסוות זאת. גם הניסון לחבור לילד ספציפי, שנתפס מוצלח או אטרקטיבי יותר, הוא אנושי מאד ומובן, אך לעיתים נושא איתו פוטנציאל בעייתי. חשוב להמשיך לעקוב, ולראות שהמאזן החברתי הבריא בכיתה אינו מופר, ולהמשיך בפעולות הסברה ותיווך לילד, עד שיבין שיכולתו לשלוט בהיררכיות החברתיות בכיתה מוגבלת למדי. אם תרגישי שהדברים אינם נרגעים (סיכוי טוב שזה יחלוף מעצמו), אפשר יהיה לשקול טיפול קבוצתי, המיועד לילדים עם קשיים בהבנת הכללים החברתיים. בקבוצה, מתרחשות הדינמיות הקבוצתיות תחת עינו של מנחה הקבוצה, שיכול לשקף את הדברים, להתערב, ולחדד את ההבנה בנושא. נדמה לי שהייאוש שלך קצת מוקדם... :-) ליאת

ליאת שלום, לפני כ3 חודשים עברנו תאונת דרכים (בעלי, אני ו-2 ילדיי הקטנים). יצאנו ללא נזק גופני. האוטו טוטאל-לוסט. מאז התאונה, כשאנחנו נוסעים ברכב נסיעה ארוכה -הבן שלי הגדול בן שנתיים ו-10 חודשים כל הזמן אומר לנו לסוע לאט כדי שלא תהיה תאונה. גם אם נעצור בפתאומיות (נניח ברמזור או אוטו מלפנים שמאט לפתע) הוא מיד ישאל במעיין בהלה "מה קרה?". בקיצור, נראה שהוא ממש לא רגוע מעניין הנסיעה ברכב. חשוב לי לציין שאני מנסה להרגיע אותו ולומר שלא ידאג ושאני/בעלי נוסעים לאט ושלא תהיה שוב תאונה. אני מאפשרת לו לדבר על התאונה וממש לא משתיקה. אשמח לעצתך כיצד עוד ניתן להרגיעו? האם הטראומה הזו תעבור לו? כמו כן, מאז התאונה הוא כועס על חיילים כיוון שמיד לאחר התאונה היו חיילים במקום שטיפלו בנו והוא חשב שהם אלו שעשו איתנו את התאונה (הסברתי לו שהם רק עוזרים ושהם טובים). המון תודה (וסליחה על האורך).

שלום מורן, לאחר חוויה כ"כ קשה (גם אם לא התרחשה פגיעה גופנית בפועל, פוטנציאל הפגיעה קיים בתאונת דרכים, וגם ילדים צעירים יודעים זאת), אנו מצפים לתגובות רגשיות תואמות, ומה שאת מתארת עדיין יכול ליפול בקטגוריה הזו. הייתה בהלה, היה אולי גם 'בום', היו ניסיונות חילוץ, היו בדיקות רפואיות אולי, והיה הרבה מאד דיבור נרגש על הנושא בסמוך לתאונה ולאחריה. למיטב ידיעתי, עדיין קשה ליצפות מראש מי יפתח תגובה פוסט טראומטית ומי לא, כלומר - קשה לדעת מראש אצל מי התגובות הרגשיות התואמות שלאחר האירוע, יתמידו גם לאחר זמן סביר, ויפריעו למהלך החיים התקין. לכן, יש חשיבות לעיבוד של החוויה בדרכים 'מעודנות' של משחק דרמטי, שיחה, יצירה, וכל דבר אחר שמסייע לילד להתמודד עם החוויה בסביבה המוגנת. אפשר להמשיך לעודד אותו לדבר על החוויה (אך ורק כאשר היוזמה לכך באה ממנו), להשתמש בהומור, ולהדגיש אספקטים של שליטה במצב. אם תרגישו שההתעסקות בנושא והמתחים סביב התאונה אינם דועכים, פנו להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ו...סעו בזהירות! ליאת