פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

רציתי לדעת אם קיימת ענישה הורית לנער בכיתה י"א שהתברר שהוא וחברו גנבו ארנק מתיק של ילדה בבי"הס (למרות שהם מיוזמתם החזירו לה את הכסף תוך יומיים). מאחר ולצערי הרב זו כבר פעם שלישית שבני מעורב בגניבה (פעם מסבתו ופעם מסופר פארם) אני מוצאת את זה כהתנהגות שאינה מוסרית בעליל ובטח שהתנהגות בעייתית ואשמח לדעת, מעבר לנסיון למצוא טיפול והדרכה כיצד כאם עליי להגיב ו/או להעניש כשמתגלה לי מקרה כזה.

שלום גל, את יודעת, אפילו בחוק הפלילי, מוגדרים גבולות ענישת המינימום והמכסימום לכל עבירה, כדי לאפשר לשופט שיקול דעת ותנועה בתוך המרחב הזה. גניבה היא, כמובן, התנהגות בעייתית ובלתי מוסרית, אך עם כל הכבוד הגדול שאני רוכשת לערכי המוסר באשר הם, מה שמדאיג אותי במקרה של ילד/נער שגונב, זה לאו דווקא הכשל המוסרי, אלא המניע הפסיכולוגי שבבסיס ההתנהגות. לגניבה יכולים להיות מניעים רבים ושונים (מחסור? שיעמום? צורך בריגוש? זעם ותסכול? צורך להרשים? משהו אחר?) וכל אחד מהם מכתיב תגובה שונה. אני חושבת שאת מאד צודקת: ילד חייב לדעת שהוריו כועסים מאד כאשר הוא גונב, ואינם מקבלים בשום פנים את התנגותו. לרשותם עומדות סנקציות מגוונות (למשל - שלילת זכויות בבית, "עבודות שירות" אצל קורבן הגניבה, החזרת סכום הגניבה דרך דמי הכיס שלו או דרך עבודה, ועוד), אותן יש להתאים לכל מקרה, תוך שיקול דעת ובחינת ההשפעות לטווח הקצר והארוך. לכן, על אף בקשתך, אני מחזירה את המוקד אל הטיפול וההדרכה ההורית, כאל תגובת המפתח, ממנה אפשר יהיה לנוע הלאה. אל תטייחי, וטפלי בדברים לפני שיחמירו או ייצאו משליטה. בהצלחה ליאת

בהנחה שהמניע הפסיכולוגי הוא צורך בריגוש, שיעמום, צורך להרשים...- דברים שצריך לטפל בהם ולדבר עליהם, איך אני יודעת שאני מענישה (שלילת זכויות בבית, סנקציות) בפרופורציה למקרה? כמו שציינת לשופט יש גבולות מוגדרים של מינ' ומקס' בתוכם הוא נע מתוך ידיעה שהוא פועל במסגרת הגבול. הבעיה של ההורה היא שאין לו כזאת מסגרת ואינו יכול לדעת מה המינ' ומה המקס' - האם למנוע חודש בילויים ויציאות הוא מוגזם או סביר? האם ניתן לתת כמה עונשים יחד (גם מחשב, גם בילויים, גם כסף) - זה מוגזם או סביר? קצת קשה לדעת מה נכון וסביר וטוב לעשות כי אין לנו את ספר החוקים הזה ביד שיכול לתת לנו מרחב תימרון שהוא לגיטימי. מעבר לענישה ברור לי שהנושא מצריך ברור נפשי/ריגשי וטיפול בבעיה שהולידה את המעשה. אבל הבחירה בעונש שיהיה נכון ובעל פרופורציות נכונות לא פשוטה....

שלום! רציתי להתייעץ לגבי בתי: בת שנתיים ותשעה חודשים, בת בכורה ומיותר לציין שמאד מפונקת... עד גיל שנה בערך היתה תינוקת מאד רגועה ו'עצמאית', ובסביבות גיל שנה חל שינוי: היא מרבה בבכי, ונוטה למצבי רוח לכאן ולכאן. אני מוצאת את עצמי 'מחזיקה אצבעות' כל הזמן שיהיה לה יום טוב.. כאילו עוברת עליה תקופה מתמשכת של קושי, שכנראה קשורה גם לגיל שנתיים, אבל להרגשתי לא רק. משהו בויסות הרגשי שלה לא תמיד תואם... דברים פעוטים שיכולים 'לעבור ליד' ילד אחר, היא לוקחת מאד קשה. גם השינה שלה לא רגועה (מלידה ועד היום): היא מאד קשורה אלינו, ובשניה שמרגישה שאנחנו יוצאים מהחדר, גם אם נרדמה כביכול עמוק, היא מתעוררת ובוכה. כל הרדמה זו סאגה מתמשכת, וכל פרידה קשה לה. גם השינה עצמה לא רגועה:היא מתעוררת, מסתובבת במיטה.. (חשוב לציין שעשינו בדיקה בעבר במעבדת שינה, שמצאה הפרעת שינה קלה, והמליצה לחזור על הבדיקה בהמשך).בתחילת השנה עברה גן, וגם שם היה קושי רב בהסתגלות, שבגללו החזרנו אותה לגן הקודם, לאחר שלגננת החדשה לא היו כלים להתמודד.. - הפחד שלי שהקושי שלה הוא רגשי (מה שמתבטא גם בשינה, גם במצבי הרוח, גם בבכי הרב שלה). - אייך אפשר לבדוק דברים כאלה בגיל כה צעיר ? ? והאם ניתן לעשות משהו? תודה.

שלום לי, אחד ההסברים העכשוויים לתופעות של קשיים בוויסות הרגשי הציע מודל ביו-סוציאלי, לפיו המקור לפגיעות הגבוהה ולקשיי הויסות הוא בנטיה ביולוגית מולדת, המוחמרת בצל חוויות סביבתיות מסויימות. איני מכירה בדיקה אבחנתית ספציפית, הגם שידוע לי שהנושא מאד 'חם' היום מהבחינה המחקרית. כיום כבר יודעים שיש חשיבות רבה לאופן ההתנהלות ההורית מול ילד עם קשיי וויסות, כאשר גישות תיאורטיות וטיפוליות דוגמת ה-DBT מדגישות למשל את חשיבותו של התיקוף (ולידציה). עמדה מתקפת מסייעת לילד לזהות ולשיים את רגשותיו, ובכך להקל על הילד בהתמודדות מול רגשות עוצמתיים. בעיני, אם את חושדת שמדובר בקושי מולד וברגישות גבוהה לגירויים, שווה להשקיע במס' פגישות של הדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

שלום,קורים לי שרי מנור ואני סוטדנטית במכללת אבני לאומניות. הנושא שלי , הוא ילדים ותתרנות,המטרה בנושא לעצב צעצוע שבעזרתו ניתן לגלות האם הילד תתרן. ובכן, כחלק מהמחקר אני מנסה להבין אם יש קשר בין פסיכולוגיה ותתרנות? האם יש אמצעים פסיכולוגים שבעזרתם אפשר לטפל בזה? ועוד מספר שאלות לגבי המחקר, אשמח אם תוכלי לעזור לי,או להפנות למישהו שיוכל לעזור לי בנושא. אשמח לעזרתך, יום טוב.

שלום שרי, הפסיכולוגיה הקוגניטיבית עוסקת בהיבטים של תפיסה וחישה, ואני מניחה שכמו שיש נסיגה תפקודית חושית מסוג ראייה ושמיעה במצבים פסיכולוגיים מסוימים, כך הדבר גם כשמדובר בריח. נסי לקרוא קצת על הפרעות קונברסיביות (הפרעות המרה), או לראות אם נרשמו תיעודים בנושא של איבוד חוש הריח בעקבות טראומה, למשל. בהצלחה, ואשמח לשמוע עדכונים אם תמצאי משהו מעניין. ליאת

הבן שלי (בן 4) מילל על כל דבר קטן. כל פעם שמשהו קצת לא מוצא חן בעיניו או שהוא לא מצליח לעשות משהו- מיד הוא מיילל. זה מגיע למצב שכל הזמן אני שומעים אותו מיילל - יותר ממה ששומעים אותו מדבר רגיל, וזה ממש מתסכל אותנו. מה עושים?

שלום עינת, ילד שמדבר בבכי ומיילל על כל דבר קטן, למד, כנראה, שהבכי מפעיל אתכם בדרך כלשהי ומזכה אותו בתגמולים ורווחים. רבים מאיתנו מתקשים לשמוע ילד בוכה (זה מנגנון הישרדותי וטבעי), ומוכנים לעשות לא מעט כדי שהבכי ייפסק. ילדים נבונים לומדים עד מהרה את הדפוס הזה, ומפעילים אותו (לא בכוונה ולא במודע) כדרך להשיג תשומת לב או דברים אחרים. לכן, כדי לנסות להכחיד את היללנות, נסו להתעלם ממנה לחלוטין, לא לתת ביטוי לכעס ולעצבים שלכם, ולהמשיך לדבר או להתנהג כרגיל. כדי שזה יצליח, זה חייב להיות עקבי מאד. כדי שתצליחי לעמוד בהתעלמות, הזכירי לעצמך שהבכי אינו משקף מצוקה ממשית, אלא סוג של הרגל רע. שולחת לך כוח התמדה ונחישות. בהצלחה ליאת

בני בן 4, ויש לנו בעיה איתו שהוא פשוט לא מקשיב לנו כשאנחנו אומרים משהו שהוא לא רוצה לשמוע (כמו לא לגעת במשהו, או לא לחטוף צעצוע, וכו'). האם לשלוח אותו לחדרו כל פעם שזה קורה (וזה קורה המון)? איך מטפלים בזה? כבר הגעתי למצב שאני מתפוצצת מעצבים כשהוא לא מקשיב, ואני בטוחה שלא זו הדרך... אגב יש בבית גם תינוק בן 3 שבועות, אבל הבעיה היתה קיימת גם כשהיה בן יחיד. עכשיו פשוט הבסלנות שלי פוקעת מהר יותר.

שלום יעל, תודה לאל על כך שאלוהים (או החסידה!) שולחים לנו את הילד השני (מזל טוב!!!), ובכך מסייעים לנו לחדד מחדש נורמות התנהגות שהיטשטשו או התדרדרו. הילד שלכם לא מקשיב לכם, כי הוא למד שלמילים שלכם אין חשיבות וערך. זה קורה לעיתים כאשר אנחנו מבססים את החינוך שלנו על דיבור-יתר, ובכך מפחיתים מערכו של המסר המדובר. לעיתים קרובות אנו מרצים, נואמים, נוזפים ומסבירים, מבקשים יפה או מאיימים, אבל - הכל דיבורים. כדי ללכוד את תשומת לבו של הילד, וכדי לגרום לו להבין שאנחנו מתכונים למה שאנחנו אומרים, עלינו להפסיק לדבר ולהתחיל לפעול! כאשר אתם מרבים לשלוח את הילד לחדר, זה פוגע באפקטיביות של העונש הזה, ומפסיק להיות סנקציה ממשית. זה גם מגביר אצלו את תחושת המרירות והקיפוח, ומפחית את הסיכוי לשיתוף פעולה. חשוב לזכור שכרגע בנך מתמודד עם משבר טבעי, שמעורר אצלו תחושות קנאה ומרירות, ורבות מהתנהגויות ה'דווקא' שלו יכולות להיות קשורות בצורך המוגבר בתשומת לב וקרבה אלייך. נסי לזכור זאת שניה לפני שאת מתפוצצת, ולהשתדל לאזן בין הצורך להציב גבול לבין המשאלה להכיל ולאהוב אותו בזמן שברירי כזה. ברמה המעשית, כאשר הוא חוטף צעצוע או נוגע במה שאסור, אפשר להגיב בקצרה ("אני רואה שנורא קשה לך להתאפק"), להציב גבול ("אבל אני לא אוכל להרשות את זה"), ולעזור לו לרדת מהעץ לפני הפיצוץ ("רוצה שנעשה משהו נעים ביחד?"). חושבת שתצליחי? ליאת

שלום רב, בני בן שלוש וחצי. ילד מקסים- חכם, יצירתי וגם קצת מופנם וביישן. בשנה האחרונה חלה התפתחות במישור החברתי והבין-אישי שלו- מספר לגננות מהגיגי ליבו, משחק עם ילדים אחרים והתחבר במיוחד עם ילד מסוים. אנו שמחים מאוד על התפתחותו במישור החברתי ועל הביטחון שצבר, אך מאידך לא בטוחים כיצד להתנהל לגבי נושא האלימות שהתפתח לאחרונה. החבר מהמעון ידוע כילד בעל שפה לא "נקייה", מכה ובועט. בננו מחקה את התנהגות חברו בדיבור שאינו לרוחנו וכן בבעיטות, דחיפות לאחותו הקטנה וכו'. אנו מגנים התנהגות זו ואומרים שאנו משפחה אוהבת, אם אנחנו כועסים אנחנו מדברים אחד עם השני וכך פותרים את בעיותינו ואת הכעסים שלנו. במספר מקרים של בעיטות הראיתי את חוסר שביעות רצוני מההתנהגות ואמרתי שיש לו רק אחות אחת בעולם ושאסור לו להכות אותה ושהוא חייב לשמור עליה והיא עליו. התלבטות ראשונה: אני לא רוצה להעביר מסר שאסור להכות לעולם- כי אם יהיה ילד שיכה אותו הוא צריך לדעת "להחזיר " ולהגן על עצמו. מאידך - במשפחה אנחנו לא נוהגים בצורה אלימה בשום אופן. התלבטות שנייה: האם כדאי לתת לו אפשרות להוציא את תסכוליו בבית לא בצורה של אלימות? כלומר, אם אבא / אימא לא מרשים משהו והוא מתוסכל מזה- האם כדאי לתת לו דרך להוציא את התסכול (להכות כרית, לרקוע ברגליים וכו'...) או אם הוא רוצה צעצוע שנמצא אצל אחותו והיא לא משתפת אותו באותו רגע ושוב נוצר תסכול; האם כדאי לתת לו להוציא את תסכוליו או שילמד לקבל את העובדה שלא יכול לקבל כל מה שהוא רוצה וללא מחאה מצדו. אודה מאוד לתגובתכם !!!

שלום רב, מאחר שאין לנו שליטה על ילדים אחרים ועל התנהגותם, ומאחר שלא נוכל להחזיק את ילדינו בבידוד, מוטב למקד את המאמצים בחינוך הילד שלנו. בדר"כ - כך מסתבר - השפעת החינוך בבית גדולה יותר מהשפעות מן החוץ, וילד טוב הגדל במשפחה מציבת גבולות, מצליח להתמודד עם השפעות שליליות מבלי לספוג אותן לתוכו לטווח הארוך. בעיני, חינוך להתנהגות נאותה ושפה נקייה חייב להסתמך לא רק על דיבורים והסברים, אלא גם (ובעיקר) על מודל התנהגותי ופעולות ממשיות של הצבת גבול. כאשר את מסבירה לו "כמה הוא צריך לאהוב את אחותו", את מתרחקת מהחוויה שלו, ומחליטה בשבילו מה הוא מרגיש. כרגע, הוא לא חייב לאהוב את אחותו, אך הוא חייב להפסיק את הפגיעה האלימה בה. בכך הייתי מנסה להתמקד, תוך גינוי אלימות באשר היא, אפילו אם מתחילים איתו. אלימות אינה אופציה, וחשוב להוציא אותה מהרפרטואר בכל מקרה. ילדים נבונים יודעים להגן על עצמם בדרך של התרחקות מאלימות או פנייה לעזרת מבוגר. לגבי הדרכים לפרוק אגרסיות, תמיד עדיף לשאוף לדרכים 'מעודנות' ו'ייצוגיות' יותר, ולכן עדיף לפרוק את הכעס בדיבור, בפעילות גופנית נמרצת, במשחק דמיוני, בפעילויות יצירה, ומה שפחות בכיוון של בעיטות וחבטות, גם אם מדובר בשק אגרוף או כריות. השימוש בשק אגרוף שמור למקרים מיוחדים, ולא בטוח שבנך נמצא בקטגוריה הזו. בברכה ליאת

שלום ליאת, בני בן 4 וחצי. ילד מתוק מאוד. שחקן בנשמתו- יודע לשחק ולחקות. התחיל השנה גם טרום חובה, והגיע כשהוא לא מכיר אף ילד (הלך לגן פרטי בשכונה אחרת). בגן הפרטי הקודם היו לו 2חברים טובים מאוד שאיתם הוא שיחק כל הזמן. בגן החדש הוא בודד. משחק רוב הזמן לבד. נראה שמתקשה ביצירת קשרים חברתיים, לא יודע איך לגשת לילדים, הרבה פעמים נוגע בהם כדי לנסות ליצור קשר, והם כועסים ומרביצים לו, ואז הוא נורא נעלב. מה עושים? לפחות אחת לשבוע הוא מזמין או מתארח אצל ילד מהגן וזה הולך יופי. הוא אוהב ללכת ושבאים אליו, ואז נראה שדפוס המשחק שלהם די תקין (בלי נגיעות). הילד כבר כאן- אז הוא לא צריך לנסות לגרום לו לשחק איתו. ולמרות זאת- הם לא משחקים ביחד בגן למחרת. הגננת ניסתה לשלוח אליו ילדים שישחקו אותו וליצור אינטרקציות למשחק, אבל זה לא הולך. אין בעיה באינטרקציות עם מבוגרים. הוא אהוב מאוד, רגיש, מסתדר יפה עם בני המשפחה, בני דודים בגילו וכו'. מוכרחה לציין שלא נראה שזה מפריע לו. הוא הולך וחוזר מהגן מאוד בשמחה. חשוב לציין שעוברת עליו תק' לא קלה- אביו ואני נפרדנו, אם כי הוא רואה את אביו כמעט כל יום אצלנו בבית, לא ישן בביתו החדש (כי אנחנו בטיפול ולא סגרנו סופית על הפרידה). מה עושים? איך מלמדים ילד איך רוכשים חברים חדשים? תודה, אביגיל

שלום אביגייל, כרגע, כשאתם בעיצומו של משבר פרידה, אני מציעה להניח לו לשרוד את התקופה הקשה בלי להוסיף מטלות התמודדות נוספות. אם את חושבת שהוא הולך לגן בשמחה, הייתי מרפה מהנושא החברתי, ומחכה עד שתתבסס בחייכם שגרה רגועה ויציבה. בזמני משבר כאלה, התנהגויות לא תואמות הן נסלחות. בינתיים אפשר לתווך לו בעדינות את הסיטואציה החברתית, ולהניח לו להתנהל בגן באופן שמתאים לו. בהמשך, אם הבעיות יימשכו, אפשר יהיה להתייעץ שוב. בהצלחה ליאת

אני אם חד הורית. יש לי שני ילדים: אחד בן 27 ואחר בן 13 לומד בכיתה ז. באסיפת הורים האחרונה חשכו עיניי:הציונים של נתנאל היו נמוכים מאוד. ביסודי היו לו ציונים סבירים מאוד. בנוסף כל מורה מקצועית מתקשרת אליי ומספרת לי שנתי מפריע בשיעורים. אני אישה חולה עם לחץ דם גבוה, אין לי הרבה סבלנות לטלפונים של המורים. אני מייד כועסת על נתי ומאוד מיואשת. יועצת בית הספר זימנה אותי והוחלט על מפגשים קבועים אחת לשבוע שלי עם היועצת ועם נתי. במפגשים הללו נתי מקבל דף מעקב המתייחס לתיפקודו בשיעורים מבחינת משמעת, שיעורים ציוד ונוכחות. לצערי שבועיים זה עבד יפה אח"כ נתי זילזל ולא החתים מורים על דף המעקב. והמורים לא מפסיקים להתקשר אליי בטענות קשות. אני לא מבינה איך היועצת הועילה לי ואיזו תרומה הייתה לה עד כה? בשיחה האחרונה אמרה לי: אם דפי המעקב לא עוזרים ננסה לעבור לאיבחון שישפוך אור על יכולותיו ועל קשייו של נתי וכך נוכל לסייע לו. ועוד אמרה לי לגשת לשיחה עם פסיכולוגית בית הספר. אני מבינה בדרכה האלגנטית ניפנפה אותי והיא מסרבת לעזור לבני. היא יודעת שמצבי הכלכלי לא מאפשר לי לעמוד בהוצאות כלכליות של האיבחון המבוקש. מה אוכל לעשות?

שלום רב, המעבר מביה"ס היסודי לחטיבת הביניים הוא מעבר קשה, בין השאר בשל הבדלי גישה חדים בין שני המוסדות הללו. בחטיבת הביניים המורים מקבלים לידיהם קבוצת נערים, שעד עתה שהו בסוג של חממה. מעתה, עליהם להתמודד עם דרישות אקדמיות הולכות וגדלות, כהכנה לתיכון ולבחינות הבגרות. למרבה הצער, לא מעט ילדים מצליחים לסיים את ביה"ס היסודי מבלי שמישהו הבחין בקשיים שלהם, שמתעוררים ביתר שאת בחטיבה, כשהדרישות עולות. מהבחינה הזו, בנך אינו חריג, ונתקלתי בכך בחיי המקצועיים פעמים רבות. ילד שמתקשה לתפקד בצורה טובה בביה"ס, וחווה תחושות של כישלון ואכזבה, עלול לפתח הפרעות התנהגות שונות. אני מבינה מדברייך שיועצת ביה"ס עשתה ניסיון לעזור, אך היא מבקשת להמשיך בתהליך של התייעצות ואבחון, כדי לא לתת לבנך להישמט לאחור. אני מבינה שאת מפרשת את הצעותיה כ'נפנוף אלגנטי', אך חשוב לי להזכיר לך שאפשר לפרש זאת גם כאכפתיות רבה, כאחריות מקצועית, וכצעד שיש בו הרבה ענווה וכבוד, הן כלפי בנך והן כלפי המקצוע שלה. לפסיכולוגית ביה"ס יכולה להיות תרומה נוספת הן לנתי והן לך, ואין לי ספק שהיא תוכל להנחותך איך והיכן ניתן לעבור אבחון בעלות מינימלית. מציעה לך לגייס את הסבלנות והכוחות כדי לעזור לבנך, או לפחות את הנכונות להיעזר באנשי המקצוע הנכונים. מאחלת לכם הצלחה, וחזרה מהירה לשגרת לימודים טובה. ליאת

שלום רב, בני בן 3, מפותח מאוד לגילו, בבית ילד שמח, מדבר, שר, יוזם צוחק. לדברי הגננת בגן הוא מאוד סגור מופנם ועצור, אינו מרבה לדבר עם הצוות, גם אינו בוכה, כשפונים אליו במפגש אינו מוכן לענות את התשובה (למרות שיודע), כשצריך לעשות משהו מול כל הילדים אינו מוכן, או שלוקח עמו חבר וכך חש ביטחון לעשות דברים. במבחינה חברתית בגן מסתדר טוב, יש לו חברים אשר מתקשר וצוחק עימם. במפגש הגננת נוהגת להצביע על ילדים ולשאול אותם שאלות, כמו כן מזמינה אותם לפעילויות שונות כגון לעמוד ולספור את כל הילדים. אני חשה כי לבני מאוד קשה עם התנהלות זו (אולי גם לילדים אחרים..) הוא ילד ביישן, וזה כנראה יוצר אצלו תחושת מבחן לא נעימה ולכן לא מוכן לענות. לעיתים נדירות לדברי הגננת הוא כן מצליח לעשות מאמץ ולקום לספור את הילדים אך בלחש. האם כדאי לבקש מהגננת לא לפנות אליו במפגשים בצורה יזומה שכזו? או שכן לשאול אותו אם רוצה או לא רוצה לענות בכדי שלא ירגיש שמתעלמים ממנו, (אך שוב זה אולי יגרום לו לתחושת אי נעימות) האם יש בקשות נוספות שעליי לבקש מהגננת לשיתוף פעולה בנושא? תודה רבה

שלום איילה, לא לגמרי ברורה לי המתודה החינוכית של הגננת, במיוחד כשמדובר בילדים בני שלוש (שלא מוכרחים בגילם להתמודד עם בוחן-פתע). העובדה שבנך מצליח ליצור קשרים חברתיים פוריים ומהנים משמחת, ומעידה על כישורים חברתיים טובים (למרות ביישנותו). מסיבה זו (אך לא רק בשל כך) אין צורך לדחוק בו, ולאלצו לדבר לפני אנשים כנגד רצונו. נדמה לי שגם אני, כאמא, הייתי מנסה לארגן לו פטור מהחוויה הזו, אלא אם היא מוצגת לו כהזמנה לבחור "כן או לא". ובשולי הדברים - בחברה ההישגית שלנו, המקדשת מצויינות והצלחות בכל מחיר כמעט, נגררות גם גננות מקצועיות וטובות ללחץ מצד הורים, מפקחים, והשד יודע מי עוד, ומעמיסות על הילדים המון "חומר" מיותר, לפעמים הרבה לפני שהוא רלוונטי או ניתן לעיכול מבחינתם. אולי - ואני מציעה זאת בזהירות המתבקשת - אם תצליחו לארגן פגישה עם הגננת ועם עוד הורים, תוכלו לשחרר אותה מהלחץ הזה, ולהזכיר לה שאוכלוסיית הלקוחות הצעירים שלה יעריכו מאד אם יוכלו לשחק בגן באווירה מאפשרת וחמה, לשכלל את היכולות המוטוריות, החברתיות והרגשיות שלהם, וכן, גם הקוגניטיביות, מבלי להיבחן או להיתפס מוכנים או לא מוכנים. מה את אומרת? ליאת

תודה רבה על התשובה! גם אני אינני מסכימה עם השיטה החינוכית של הגננת, אך לא נראה לי שזו הגיעה כתוצאה מלחצי הורים או מפקחים, התחושה שקיבלתי היא כי כך היא רואה לנכון. חשבתי אולי לקבוע עימה פגישה אישית ובעדינות לשוחח על הנושא, להראות לה אולי פן אחר של הדברים שייתכן ולא הייתה ערנית אליהם מספיק, להסביר כי יש ילדים ביישנים שקשה להם עם סיטואציות מעין אלו (למרות שכפי שכתבת הן לא מתאימות לילדים בגיל זה בכלל), והעיקר לבקש ממנה לשדר לבני ככל שניתן כי היא מקבלת אותו כפי שהוא, לא ללחוץ עליו ולתת לו את התחושה שהוא "בסדר" גם עם הוא ביישן וגם אם לא מתנהג כשאר הילדים בכל הסיטואציות. האם נראה לך שטוב כך לנהוג?

שלום ביתי בת 15 ומאובחנת כ ADHD כבר מגיל 6 היא נוטלת תרופות בשנה האחרונה חזרה לבי"ס רגיל עד עתה למדה בחינוך המיוחד היא מתקשה בלימודים מאד ויש לה עזרה הן בבית ובן בביס, היא מתקשה במיומנויות חברתיות ויש לה עזרה של פסיכולוגית, אביה ואני גרושים היא לא בקשר כמעט עם אביה , שיננו נשואים שוב. בשנה האחרונה היא מתנהגת כמו מופרעת, היא ילדה מאד מפונקת עטופה ודאוגה היא החלה לטרוק דלתות להשליך חפצים לענות בחוצפה כשהיא רבה קלות עם חברה כל הבית כמרקחה, המורה הפרטית יכולה להגיע וביתי לא תטרח אפילו לפתוח לה את הדלת. אני מרגישה שאני נגמרת, שטוב מותי מחייהיא הופכת את כל הבית לגיהנום.. כמה סיכוי יש לילדה כזו החיים? אני ממש מוטרדת תודה גיל

שלום גיל, למרות הגוון הקטסטרופלי שהסתנן לדברייך, אני מעדיפה לפתוח דווקא בחיוך - את יודעת, המיתוס אומר שאם בוקר אחד קמת, וגילית שהילד שלך הפך למפלצת, הוא ככל הנראה הגיע לגיל שנתיים, או לגיל ההתבגרות... מיתוסים, כידוע, נשענים על תופעות מוכרות וחוזרות, שיש להן אחיזה במציאות. הילדה שלך בת 15, נמצאת בתקופה המתאפיינת בסערות, בהשתולות הורמונלית, ובשצף-קצף יומיומי הן בזירה החברתית והן ברמה הבינאישית. נוסף על כל הדברים ה'טבעיים ונורמליים' האלה, בתך נושאת איתה מטען נוסף, של גירושין ופירוק המשפחה, ושל התמודדות רבת שנים עם הפרעת קשב וריכוז, המשפיעה השפעה קריטית כמעט על כל תחומי החיים. טוב שהיא מקבלת סיוע רגשי ואקדמי, וטוב שאת מאפשרת לה זאת. אך מסתבר שלטפל בילד זה לא תמיד מספיק, ויש צורך לטפל גם בסביבתו, ולהנחות את האנשים המשמעותיים בחייו (הורים, אחים, מורים) כיצד לפרש את ההתנהגויות שלו ואיך להגיב להן בצורה מיטבית. כאשר את שמה את כל האחריות ל'גיהנום' שבבית (ואפילו את האחריות על מותך הפוטנציאלי) על נערה צעירה בת 15, נדמה לי שהצורך בהדרכה הורית הופך קריטי ודחוף. אין לי ספק שבתך תוכל לחיות חיים טובים ומספקים גם בנוכחותה של הפרעת הקשב שלה, אך ספק אם תוכל להתמודד בהצלחה עם חוויה של דחייה ועוינות מצד בני משפחתה. אין לי ספק שאהבתך לבתך רבה וכנה, ודווקא בשל כך, אני ממליצה לך להיעזר באיש מקצוע, ולנסות לעבוד על דפוסי התקשורת בבית, ועל ביסוס עמדה הורית סמכותית. יש לפנייך עוד כמה שנים קשות, אבל בסוף הסערה שוככת. חשוב לזכור גם את זה. היי חזקה ליאת

שלום ליאת, הבת שלי בת שנה +4. נכנסה לגן בתחילת ספטמבר (לא הייתה במסגרת לפני), ונמצאת שם חצי יום עד הצהריים. הקליטה הייתה מאוד קשה ועד היום יש בכי בבוקר וגם לפעמים במהלך היום יש משברים. כשאני בא לאסוף אותה לפעמים היא בוכה או סתם יושבת בכסא מחכה ורצה אלי בבכי (קל, לא היסטרי). יש לציין כי יש ימים שהיא לא בוכה כשאני בא לקחת אלא רצה להראות לי יצירה שעשתה או משהו כזה. חשבתי להעביר אותה גן, איך עושים את זה והאם זה בכלל כדאי או שעדיף לחכות אולי המצב ישתפר?

שלום רם, התיקון שלך בהחלט במקומו, כי כמעט השתכנעתי בצורך לעבור גן. תהיתי איזו גננת 'מוכרת' להורים עבודות יצירה של תינוקות בני שנה וארבעה חודשים... אז נרגעתי. ולעצם העניין. יש ילדים שמתקשים בפרידה גם הרחק הרחק מספטמבר, כאשר הקושי לא בהכרח משקף את איכות המסגרת החינוכית, אלא משהו אחר הקשור בילד עצמו, במשפחה, או בכמות/איכות הזמן שהוא מבלה עם הוריו. דווקא את הילדים האלה, רצוי שלא לטלטל ממסגרת למסגרת שלא לצורך, ובהנחה שמדובר בגן טוב, אין סיבה ממשית להעביר אותה משבר נוסף. כדאי לתת את הדעת גם לעניין נוסף, ואני מתכוונת לעמדה שלכם - ההורים - ביחס לגן ולצוות. לעיתים, מידה של אמביוולנטיות הקיימת *אצל ההורים* סביב הפרידה מהילד, סביב המסגרת החינוכית וצוות העובדים, או אפילו סביב החזרה לעבודה (אצל אימהות בדר"כ), יכולה להשפיע באופן עקיף גם על יכולת ההסתגלות של הילד. כלומר - הורה ששלם עם נחיצות הפרידה ומרגיש שהגן הוא מקום בטוח, חם, מקצועי ואיכותי - 'מדביק' בתחושות האלה גם את הילד, ומגביר את יכולתו להסתגל ולהתמודד עם אתגר הפרידה. אני מקווה שמשהו מהנאמר כאן יוכל לסייע לך בקבלת ההחלטות שלך לגבי ההמשך. תהא החלטתך אשר תהיה, אני מאחלת לכם שיהיה קל יותר, בבוקר ובצהריים. בהצלחה ליאת

ליאת אני מלווה את הפורום תקופה ארוכה ומאוד נעזרת בתשובותיך המלומדות, כל כך הרבה אהבת אדם וילדים יש בגישתך,חכמה,ניסיון והבנה, הפורום שאת מנהלת פשוט מהווה השראה גדולה. בדרך כלל פונים כאן שמשהו מציק אבל החלטתי לכתוב לך תודה ענקית על שאת לוקחת את הזמן ועונה כאן לכל אחד עם כל כך הרבה תשומת לב. תודה אמא

איזו הפתעה חביבה! את יודעת, כמעט תמיד כשאני מגיעה אל הפורום, כדי להישאר סקרנית וערנית, איני נוהגת לקרוא מראש את ההודעות, אלא לפתוח אותן אחת אחת. הערב, כשנכנסתי לכאן, קצת נבהלתי מכמות הפניות שמחכות למענה. המילים החמות שלך, ממלאות אותי עידוד ושמחה, ונותנות לי כוח להמשיך הלאה, למרות השעה המאוחרת. אז תודה בחזרה, יקירה. ליאת

שלום, בני הבכור בן 6 (יש לו אחות בת שנתיים וחצי), לאחרונה אוכל ציפורניים ואת העור באצבע. אני רואה את זה קורה בעיקר כשהוא צופה בטלויזיה (אני חושבת שגם בגן כשהוא במצב הקשבה לגננת)... אני לא יודעת איך לטפל בעניין הזה. תודה מראש.

שלום שלי, כסיסת ציפורניים בילדות (ולא רק בילדות) היא תופעה נפוצה למדי, ולמרות שהיא מקושרת לרוב עם מתח ומצוקה, אני אישית נוטה שלא להתייחס אליה ברצינות גדולה מדי, ולא בהכרח רואה בה בעיה הדורשת טיפול. אם את מזהה גורמי מתח בחייו של בנך, פעלי להפחתתם ככל יכולתך. אם הכסיסה מאד מפריעה לך (או לו), תוכלו לנסות את שיטות הגמילה ה'רכות', כמו צפייה בטלויזיה עם כפפות או תוך לישת "כדור עצבים" או כדור פלסטלינה שיעסיק את הידיים במשהו אחר. אפשרות נוספת, זה להציע מסטיק ללא סוכר בכל פעם שהכסיסה מתחילה, כדי להעסיק את הפה במשהו אחר. ברוב המקרים, ההרגל הזה חולף כשהילד גדל, ואיתו גם המוטיבציה להיגמל. בברכה ליאת

דבר ראשון- די הרבה זמן מתלבש לבד . בזמן האחרון אומר שהוא לא יודע/לא מצליח להתלבש, או שאין לו כח והוא עייף...אני מסדרת לו את הבגדים לפי סדר הלבוש והופכת לו אותם במידת הצורך אך שמתי לב שהוא באמת מתחיל להסתבך כאילו "שכח" איך עושים זאת. פתאום גם פיפי אומר שלא יודע לעשות לבד... מה שלא נכון כמובן. הדבר גורר איתו כמובן עצבים מצידי בעיקר בבוקר כשממהרים ובכלל. איך להתנהג איתו? האם לעזור לו עד שיחזור לעצמו או להניח לו להתמודד לבד? ניסתי לא לעזור אבל הוא פשוט ישב ערום ובכה... דבר 2- פחדים- בני התחיל לפחד מחושך, ממכוניות שעוברות בחלון, מתעורר מרעש המכוניות באמצע הלילה ומגיע אלינו למיטה בוכה... מצייר הרבה מפלצות אך אומר שהוא לא מפחד מהן.. מה ניתן לעשות כדי לעזור לו להתגבר?

שלום מורן, בדרך כלל הנסיגות התפקודיות אינן פועלות בחלל ריק, אלא משקפות איזה צורך או מניע פנימי - גלוי או סמוי מן העין. יש ילדים שמגיבים בנסיגה ללידת אח, לכניסה לגן, לאירועים משפחתיים או סביבתיים הנתפסים כמלחיצים, ואפילו להיעדרות רבה של ההורים - זאת כדי להכניס את ההורים למעורבות ולהנכיח אותם "בכוח". הקושי להתלבש לבד בבוקר יכול לשקף אפילו את בואו של החורף, שהופך את הקימה בבוקר קשה לכולנו. כאשר קשה לנו לשים את האצבע במדוייק על הסיבות לשינוי, אני מציעה להיענות לצורך של הילד, ולהישאר קרובים ותומכים. אין זה אומר שצריך לוותר לחלוטין על הדרישות מהילד, אבל אפשר לגלות יותר התחשבות ונדיבות כלפיו, מתוך הבנה שהוא מתמודד כרגע עם משהו מלחיץ שיעבור. הפחדים החדשים שאת מתארת, בהחלט יכולים להיות חלק מהתהליך שעובר עליו, וגם כאן, חשוב להיענות בצורה נוסכת ביטחון ומרגיעה, מבלי לוותר על הגבולות. כלומר - כאשר הוא מתעורר בלילה ומפחד, אפשר להגיע אליו לחדר, או להחזירו למיטתו מיד כשהוא מגיע אליכם, מתוך כוונה להרגיעו, אך לא ליצור בעיה חדשה של טשטוש הגבולות או מתן תגמולים ורווחים לפחד. ולסיום - בעניין המפלצות - ציור, פלסטלינה וכל אמצעי יצירתי אחר להתיידד עם מפלצות הפחד - הם דרך התמודדות מצויינת, וחשוב לעודד את הילד להמשיך בה. בברכה ליאת

ליאת, תודה על התשובה המעמיקה, את קלעת בול לנקודה ואני אפילו לא שמתי לב... אבא שלו נסע לחו"ל לפני 10 ימים ויחזור עוד יומיים ועכשיו הכל מסתדר. אני מודה לך!!

שלום רב, בני בן 6 וחצי עם עודף משקל, לא פעם הילדים בבה"ס צוחקים עליו או קוראים לו שמן ואז בני מגיב באלימות, כיצד עליי לנהוג? לא הייתי רוצה שיקראו לו שמן אני חוששת שזה פוגע בו וישאיר לו "צלקות"

שלום רב, ילדים יכולים להיות אכזריים לעיתים, ויש סוגים של הצקות שקשה מאד לשלוט בהן (במיוחד אלה שאינן מתאפיינות באלימות פיזית). מאחר שיש לנו יותר שליטה על הילד שלנו (ופחות על האחרים), רצוי למקד את המאמצים בחיזוק ועידוד מבית, מתוך תקווה לשמור על הדימוי העצמי מפני הפוטנציאל ה'מצלק'. חשוב מאד לחזור ולהדגיש בפני הילדים שלנו, את המרכבות האנושית - את העובדה שכולנו דומים מאד, אך גם שונים, במראה החיצוני שלנו, בגובה, במבנה הגוף, בצבע העיניים, ובמרכיבי האופי השונים. כאשר הילד שלנו "סובל" מחיצוניות שאינה מושלמת (ומי מאיתנו מושלם, בעצם?), זה הזמן להדגיש את מה שטוב ויפה בו, את נקודות החוזק, את התכונות הטובות, וגם את הכוחות להתגבר על נקודות התורפה שלנו ולהשלים איתן, יהיו אשר יהיו. זה לא פשוט בכלל, ולפעמים זה נחווה כ'טיפה בים', ובכל זאת, כאשר הבית עוטף, מתפעל ומעריך את הטוב שבילד, מתחזק גם הגרעין הפנימי שלו, ומתחסן מול ההתקפות שבחוץ. ברמה הפרקטית, שווה לסייע גם בשינוי המצב, בעיקר מטעמי בריאות, ולפעול בסיועה של דיאטנית ילדים להפחתה במשקל. לא קל, אך אפשרי! בהצלחה ליאת

בתי בת 7 ועושה המון דברים ממש מפחידים ומסוכנים דוגמה עכשון אני פתאום רואה אותה מכניסה מכסה של הממתק שלקקה לתוך הפה שלה זה בצורת עיגול גדול בארך גודל כדור פינג פונג הכניסה את כולו לפה ובקושי הוציאה אותו בבקר שחקה עם החוט של היויו בן השיניים בתנואות משיכה כאלו מנסה להוצי את השן בארך לפני 6 חודשים הכניסה לפה סיכה שנפלה באותו מין סיכה כזו שתופסת את הריפוד לאותו כמו הווים שהיו פעם בוילונות היום יצאנו לטייל הלכה לפני ובלי לחשוב פעמים חצתה לבד כביש אני ממש חרדה שתעשה דברים כאלה שלא בנככותי כמו שתהיה אצל אבא שלה בכיתה בחוג וכד מה עלי לעשות ? בתודה ושבוע טוב

שלום דפנה, אם את חוששת שבתך עלולה להסתבך בשל חוסר זהירות או קושי ליצפות סכנות מראש, פעלי הם בערוץ ההסברתי והן בדרך של הגברת הפיקוח וההשגחה. ככלל, תמיד עדיף לפתח את תחושת האחריות אצל הילד, אך תחילה עליו להרוויח את האמון שלנו בו. כל עוד אינך בוטחת ביכולתה לשמור על עצמה - הדקי את הפיקוח. במקביל, אם את חושדת שקיימת נטייה בולטת להכניס דברים לפה, שווה להתייעץ עם מרפאה בעיסוק, שתנסה לבדוק האם קיימת איזו בעיה ביכולת לתכלל את הקלט החושי. עד אז, תוכלי להציע לה מסטיק ללא סוכר שיעסיק את הפה וירגיע את הצורך בהרגעה אורלית. בברכה ליאת

היי ליאת אני בת 17 וחצי בכיתה ט עברתי לגור עם אבא שלי לבד ואחרי שנתיים חזרתי לאמא שלי ואחרי שנה חזרתי לאבא שוב וכרגע אני נמצאת בבעיה חברתית מאוד גדולה מה שלא היה לי בעבר אף פעם.. אני לא מצליחה להשתלב בבית הספר החדש ולא הצלחתי להכיר עוד חברים... מאוד קשה לי כי אני רגילה מאוד להרבה חברים ופתאום אין לי אף אחד בסביבה.. מה את מציעה לעשות?

שלום לולי, כיום, בעידן הטכנולוגי, קל מאד לשמור על קשר גם ממרחקים, דרך הסקייפ, הפייסבוק והאיסיקיו. כמעט מדי יום, אני שומעת הורים המתלוננים על כך שהחיים החברתיים של ילדיהם עברו אל המחשב, ולכן - לפחות חלקית, אפשר להתנחם בחברים הישנים אותם ניתן לשמור באמצעות המחשב. כדי לבסס לעצמך חוג חברתי בסביבתך הקרובה, אני מציעה לעשות הכל כדי לכבוש "דונם פה ודונם שם", צעד אחר צעד, תחילה בדרך של התחברות אישית עם חבר או חברה, ובעזרתם להתקדם לאט לאט הלאה. זה באמת לא קל, אך אין פתרונות קסם. עבודה קשה, השקעה ונכונות להסתפק באופן זמני בחוג חברים קטן יותר, אך איכותי. בהצלחה ליאת

כל חיי אני מתמודד עם נכות פיזית די קשה וחריגה, ועם קושי גדול בדיבור. הייתי ילד בודד מאד. לא היה לי אף חבר או אפילו ידיד. מעולם לא הזמינו אותי למסיבות של ילדים אחרים. את הזמן הפנוי אחרי בית הספר העברתי בקריאת ספרים אובססיבית ובצפייה בטלביזיה. הדבר המדהים הוא, שבכלל לא הרגשתי בזה. לא היה לי מושג שאני בודד עד טירוף. את יודעת מה, אם מישהו היה אומר לי באותה תקופה שאני בודד, כנראה לא הייתי מבין על מה הוא מדבר. למרות שאוביקטיבית, הייתי לבד לגמרי מבחינה חברתית. איך את מסבירה את זה, שלא הרגשתי אז שאני בודד?. השאלה הזו מציקה לי עד היום. הייתי ילד חכם במיוחד, ובכל זאת לא ראיתי את מה שהיה כל כך גלוי לעין. איך אפשר להבין את זה?.

שלום עמית, בדידות היא חוויה פנימית, שאינה קשורה בהכרח למס' האנשים שסביבך. אדם יכול להיות מוקף בהרבה מאד אנשים, ועדיין לחוש בודד, ומאידך, יכול להיות לבדו, מבלי להרגיש בדידות. החוויה והרגש האנושיים מושפעים לאו דווקא מאירועי המציאות, אלא יותר מהאופן בו אנו מפרשים אותם. ככל הנראה, המציאות של ילדותך נתפסה בעיניך כמספקת באותם ימים, וה'לבדיות' נתפסה כבחירה ולא ככורח. יכול להיות שחוויית הבדידות העכשווית שלך, היא שצובעת בצבעים קודרים גם את ימי ילדותך. מקווה שתוכל להגיע לחוויה חיובית ומספקת יותר גם כיום. בהצלחה ליאת

מחפשת רופא/ת ילדים ופסיכולוג לבני כבן 10 עם הפרעות קשב וריכוז, ביטחון עצמי נמוך, בעיות חברתיות. היינו בטיפולים-רכיבה על סוסים, קבוצות חברתיות, אך הטיפול לא עזר במיוחד. מבקשת להחליף את הרופא המטפל ומחפשת פסיכולוג טוב בחולון והסביבה. תודה ושיהיה רק טוב. רבקה.

שלום רבקה, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, מתוך כוונה שלא להפוך אותו לאתר פרסומי. תוכלי לנסות להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, אם יהיו כאלה. בהצלחה ליאת

בני בן 3.5, אחותו הגדולה בת 6, בגן חובה.הוא ילד עם עיכוב התפתחותי המתבטה בעיכוב במוטוריקה הגסה, העדינה ושיבושי היגוי המקשים על הבנתו. יש לציין שמבוגרים מבינים אותו לרוב. הוא מטופל ע"י קלינאית תקשורת כ-7 חודשים, פיזיוטרפתיה וחוג לחיזוק פיזי כחודש. בגן עיריה היה לו קשה באופן כללי, עמוס, וחברתית התקשה להשתלב. העברתי אותו לפני כ-6 שבועות לכן פרטי עם 24 ילדים וגננת עם אוריינטציה חברתית. גם פה, הוא לא משחק עם בני גילו, ולא יוצר תקשורת גם אם איננה מילולית. יש לציין שעם מבוגרים מתקשר מצויין. אחותו הגדולה דוחה אותו ולא מוכנה להתייחס אליו או לשחק איתו, וזוכה לתגובות של כעס רב מצידי. כשהזמנתי לו חברה מהגן הנוכחי - הוא חיבק אותה בשמחה במפגש, אך היה במצוקה המפגש כשניסיתי לתווך ליצירת משחק משותף. התפרצות זעם ואף ביקש שתלך. שאלתי - עד כמה היחס של אחותו הגדולה הוא העניין, או אולי מדובר על בעיה אחרת? כיצד לפעול בבית ובכלל?

שלום נועם, למרות שאפשר להזדהות בקלות עם המשאלה הטבעית שלך, שבתך הגדולה תתגייס לסייע לאחיה הקטן והמתקשה, זהו אינו תפקידה, והיא לא אמורה לשלם על כך מחיר, גם לא את מחיר הכעס שלך. בנך מתקשה ביצירת קשרים חברתיים, ויתכן שקושי זה הוא חלק מבעיה רחבה יותר שחשוב מאד לאבחן. בתך הבכורה ממילא חשה שעיקר ההתעסקות שלכם בשנה האחרונה הופנתה לילד הקטן ולטיפולים האינטנסיביים בו. אני מניחה שלא קל לה מול זה, ושהיא הייתה מעדיפה לחזור ולהיות הילדה האהובה והיחידה כמו פעם. והנה, לבד מהקנאה הטבעית והכעס על כל זה, היא נדרשת להיות המאמנת החברתית שלו, וזוכה לנזיפות כאשר היא מסרבת. לכן, לפחות בעיני, חשוב לטפל בילד באמצעות הגורמים המקצועיים שיוכלו לאבחן ולהתערב בשיפור המיומנויות התקשורתיות והחברתיות שלו, ובמקביל, לזכור שיש בבית עוד ילדה, עם צרכים משל עצמה, ועם עולם תוכן שאינו זהה לזה של בני שלוש. אני מאמינה שבהיעדר כפייה וכעס, הנכונות שלה לאהוב ולהתחבר עם אחיה הקטן תהיה גדולה וטבעית יותר. בהצלחה ליאת

אני אמא לילד הלומד בכיתה מדעית (הכי טובה בלימודים). כל חייו הלימודים הלכו לו בקלות: קליטה מהירה , תעודות הצטיינות, הצלחה מסחררת בלימודים, הצטיינות בהיאבקות ובאליפויות. אני יודעת שהוא קצת שובב בכיתה וגם בבית הוא כזה. לפני חודש התחילה מחנכת הכיתה לבשר לי שבר מפריע בשיעורים, לא מרוכז, מפטפט, ואני יודעת שהוא שובב וקצת מפריע. טיפלתי בו בבית ע"י הגבלות והטלת איסורים: פחות יציאות עם חברים, פחות יציאות לתחרויות, ועוד ועוד. זה שוב חוזר והפעם הזמינה אותי היועצת. אמרתי לה שאין לי זמן לבוא לפגוש אותה אך אטפל בבני בכובד ראש בבית על פי האיסורים שאני אטיל עליו. היועצת התעקשה לפגוש אותי באומרה שיש משמעות לנוכחות שלי בבית הספר ולפגישה עם בני בחדר אחד. הסברתי לה שצריך להיות נוקשים יותר עם בני, ולגלות סמכותיות יותר של המורים כלפיו ואז זה עובד. יצויין כי בשני מקצועות אין בעיות בכלל...הוא מתפקד למופת : לא מדבר, לא מפריע , לומד והישגיו מעולים. עוד אמרתי ליועצת שצריך לאתגר את ב כדי שלא ישתעמם בכיתה. הוא קולט מהר את החומר ויודע מהר דברים ולכן לדעתי קצת שובב. אני מכנה את בני שובב כי אני יודעת קצת יותר המיועצת ומהמורים. ואילו הם משתמשים ב"בעיות התנהגות" ומאיימים אפילו ברמיזה לכיוון הוצאה מכיתת מדעים. אנא סייעי לי. יצויין כי פעם הושעה מבית הספר על השתוללות בהפסקות בפרוזדור בית הספר: ריצות וצעקות עם חברים נוספים שגם הושעו. סייעי לי

שלום! אני עונה מהכוון השני לא כיועצת ולא כמורה אלה כאם, ששבי רגע וחישבי מזמינים אותך לשיחה תתפני לכמה דקות שיחה עם היועצת (בסופו של דבר את צריכה אותה...)ותני לה הרגשה שאת שותפה שלה ושתיכן ביחד כעבודת צוות נגשות לאותה מטרה תאמיני או לא זה עוזר, כי ברגע שאת טוענת שאין לך זמן התחושה של היועצת שזה לא מענין אותך בכלל , ותאמיני לי שזו עיצה מתוך ניסיון את לא מבינה כמה שזה עוזר גם לך ובעיקר לילדך.

שלום רב אמא של בר את מסיימת את דברייך בבקשת סיוע, ואני תוהה לאיזה סוג של סיוע את זקוקה. בהבנת המניעים להתנהגותו? בהתמודדות מול ביה"ס? מול בר? בנך סיים את ביה"ס היסודי, ועבר השנה לחטיבת הביניים. מדובר במעבר שעבור ילדים מסוימים יכול להיחוות כמשבר. הדרישות בחטיבה גבוהות מאד בהשוואה ליסודי, והן נוגעות לא רק לאספקטים האקדמיים, אלא גם לנורמות התנהגות חדשות, המתאימות לנערים בוגרים. בר, גם אם היה עד עתה 'אלוף האלופים' כפי שעולה מדברייך, מתקשה כנראה להסתגל לדרישות החדשות, ומפר את הכללים פעם אחר פעם. מבלי להיכנס כרגע לסיבות להתנהגותו, מה שמושך את תשומת לבי (וכנראה גם את תשומת לבה של מירב) בפנייה שלך, זה מה שנראה כמו הכחשה או ניסיון 'ל?נ?חמ?ד' את המעשים החמורים של בנך, ולתאר אותם כשובבות. עמדה כזו, יחד עם ההימנעות מלהגיע לשיחה עם היועצת, עלולה להעביר מסר בעייתי לבנך, וליצור אצלו רושם שאת מקבלת את התנהגותו ומצדדת בה. למרבה הצער, התייצבות גורפת לצד הילד, הנתפסת כחוסר שיתוף פעולה עם ביה"ס, עלולה ליצור ואקום ולהחריף את ההתנהגויות פורקות העול של בנך, שככל הנראה אינן חינניות כלל. אני ממליצה לך מאד להתגייס ולפעול בהקדם ליצירת שיח פתוח עם הגורמים בביה"ס, להגיע לשיחות עם היועצת, ולשמוע את מה שיש לה לומר לך. עלייך להבין שצוות ביה"ס אינו מודע להיסטוריה של הילד שלך, ולפיכך, הוא עלול להיות חסר פשרות וקשוח. בעיני, ככל שתקדימו, שניכם, להבין שהמציאות השתנתה ולהתאים את ההתייחסות שלכם בהתאם לכך, כך יגבר הסיכוי שבר יוכל לחזור להיות הילד הטוב והמצטיין שהיה. בהצלחה ליאת

אני תלמיד כיתה י ואני מודע לכך שיש לי בעיה שאני לא מצליח לשלוט בעצמי כשמורים צועקים עליי ללא סיבה או מושך אותי בכתפי. יש לי מחנכת מדהימה שהיחסים שלי עימה טובים מאוד. היא היחידה שגם כשהיא צועקת עליי אני לא מחזיר לה ומשפיל עיניי. היא דואגת לי,מתעניינת בי, מגנה עליי, ויתר המורים פשוט צועקים עליי ללא סיבה. גם כשאני קצת מפטפט, או מתחצף. למה מותר למורים לצעוק עליי ואני צריך לשבת בשקט ולספוג את הצעקות והעלבון נוכח כל התלמידים. זה מביך ומבייש, ולכן כדי לשמור על מעמדי בכיתה גם אני צועק. ברור לי שיש לזה מחיר כבד, אני מוצא מן הכיתה ומפסיד חומר. אני בדרך כלל מתעצבן כשמרגיזים אותי, בעיקר כשצועקים עליי. היה מקרה בשעת צפייה בסרט, הנחתי את רגליי על הכיסא, ואחת המורות ממש דחפה אותי וצעקה עליי, מה היא חושבת לעצמה, אני עבריין ? איזה יחס מזלזל ומשפיל? אז צעקתי עליה בחזרה. שככה לא מדברים ושלא תיגע בי. או מורים שטוענים שאני מדבר ומייד מרימים קולם עליי בכיתה גם כשיש עוד ילדים נוספים בכיתה שמדברים. יש מקרים שאני מעדיף לשתוק העיקר שהמורה תסיים "לנבוח" ותעזוב אותי לנפשי. אני לא מעוניין במערכת יחסים רגשית עם המורים שהם יהיו במקומם ואני במקומי ויניחו לי לנפשי. מה עליי לעשות?

שלום ראובן, אני מתחברת מאד דווקא למשפט האחרון שלך - "שהם יהיו במקומם ואני במקומי ויניחו לי לנפשי". אם תצליח להגיע לזה, הסתיימו צרותיך בביה"ס. כדי שזה יקרה, מן הראוי לרענן כמה מכללי היסוד של הדיל הזה, שנקרא יחסי מורה-תלמיד בביה"ס. הדיל הזה מגדיר לא רע מה מוטל עליך (להגיע בזמן, לבוש כנדרש, לשבת בכיתה בזמנים קבועים למשך זמן קצוב של כ-45 דקות, לא לדבר בזמן השיעור כי זה ממש מפריע למורה ולתלמידים אחרים, ולעמוד בצורה סבירה במטלות הלימודיות). מנגד, המורה מחוייב לדברים דומים (להגיע בזמן, לבוש כנדרש, לשהות בכיתה לזמנים קבועים ולמשך זמן קצוב של כ-45 דקות, להעביר בזמן השיעור את חומר הלימוד לתלמידים, ולעמוד בצורה סבירה בקצב ובכמות שהורו לו במשרד החינוך). כאשר כל אחד מהצדדים עומד בהסכם, יש סיכוי טוב שהשקט יישמר, וכך גם הכבוד ההדדי ביניהם. כאשר אחד הצדדים מפר את כללי הדיל, יופיעו קונפליקטים, עימותים וצרות נוספות. באופן כללי, יש לזכור עוד דבר חשוב - בית ספר (או כיתה) הם אמנם חלק מחברה ותרבות דמוקרטית, אך מדובר במערכת היררכית שאינה שיוויונית, ואשר מחייבת את התלמידים לציית לסמכותו של המורה (מתוקף המנדט שניתן לו מהמדינה ומהורי התלמידים). לכן, כאשר אתה בוחר לשתוק מול כעסה של המורה - זו התגובה המצופה ממך, גם אם היא אינה צודקת. כאשר אתה צועק בחזרה, אתה מפר גם את כללי המוסד החינוכי, וגם את כללי המוסר והנימוס המנחים אותנו להתנהגות מכבדת כלפי המבוגר ובעל הסמכות. שמור על חלקך בדיל, ותראה כמה שקט יהיה לך... בהצלחה ליאת

מחפשת פסיכולוגית מומלצת לבחורה בת 18 באזור ת"א-ר"ג. תודה מראש.

שלום שירה, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, מתוך כוונה שלא להפוך אותו לאתר פרסומי. תוכלי לנסות להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, אם יהיו כאלה. מקור נוסף למידע מהימן על מטפלים טובים הוא רופא הילדים/המשפחה שלכם, שבוודאי מכיר אנשי מקצוע מיומנים באזורכם. בהצלחה ליאת

נכדתי בת ארבע וחצי חיה עם אמא(בתי) ועם בעלה-האבא המגדל. נכדתי מרצונה הבלעדי רצתה לקרוא לאביה המגדל אבא. בתקופה האחרונה האבא המיילד ומשפחתו מנסרים לה בראש שהוא לא אבא שלה ושלא תקרא לו אבא. הילדה חזרה מביקור אצל אביה היולד ואמרה לאביה המגדל אתה לא אבא שלי. בתי ובעלה אמרו לה אז איך את רוצה לקרוא לו והיא אמרה אבא ורצה לחבק אותו. אני הסבתא מאד מודאגת ומבקשת המלצה כיצד לנהוג שנכדתי לא תינזק. אני כותבת היות ובתי לא תכתוב. ואני אוכל לעזור לה ביעוץ. תודה הסבתא המודאגת.

שלום עליזה, ילדים יודעים, בחושיהם הבריאים, להעריך ולהוקיר את מי שמגדל אותם, דואג להם, מטפח אותם ומשקיע בהם זמן ומאמץ. נוכחותו של האב ה'מגדל', כפי שקראת לו, היא נוכחות יציבה ומיטיבה, והעובדה שהילדה קוראת לו "אבא" מעידה על מעמדו בעיניה. האב הביולוגי, גם אם נושא בעול פרנסתה ומשלם מזונות עבורה, ככל הנראה פחות זמין לה, ותרומתו לגידולה פחות נראית לעין מבחינתה. אני מציעה להימנע מלהורות לילדה הנחייה מוגדרת, ולאפשר לה לקרוא לאב המגדל באיזה כינוי שתבחר. אפשר להסביר לה בשפה פשוטה, שמי שהוליד אותה ביחד עם האם הוא אביה הביולוגי, ולכן, גם אם הוא לא גר איתה בבית, הוא ממשיך (וימשיך) להיות אביה תמיד תמיד. אפשר לנסות ולהסביר עוד, שלאביה הביולוגי מפריע שהיא קוראת 'אבא' לגבר אחר, אך למרות זאת הבחירה נשארת שלה. אם היחסים בין בתך והגרוש שלה טובים ומכבדים, היא תוכל לומר לו שהיא תעביר לילדה את המסר ("אסביר לה שזה פוגע בך, אך מעבר לזה איני מתכוונת לעשות שום דבר נוסף בנושא"). מה את אומרת? ליאת

אהלן. יש לי רעיון שרציתי לבדוק איתך, ליאת. הרעיון הוא שילדים מגיל מסויים, מרגישים לא נוח כאשר מבוגרים "מתיילדים" כלפיהם. הילדים קולטים את הזיוף, ומעדיפים שידברו איתם בגובה העיניים. אני יודע שזו הכללה, אבל יש בה אמת?.

שלום עזריה, אינני יודעת למה בדיוק אתה מתכוון בתיאור "מתיילדים", אך אוכל להסכים לרעיון שכל אדם באשר הוא, ילד או מבוגר, יעדיף התנהלות אותנטית ככל האפשר במגעיו עם זולתו. האם זה נותן מענה לשאלתך? ליאת

הילדה שלי בת תשע את האמת היום אני מבינה שלא נתתי לה מעולם גבולות וסמכות וגם היה המון חוסר יציבות בבית במערכת הזוגית הילדה לקחה על עצמה כל הזמן את איחוד המשפחה ומעורבת בכל הקורה ( טעויות שלי ) כל שנותיה היא חרדה וחוששת ועמוסה מכל דבר שקורה אך באוגוסט האחרון הילדה פשוט התמוטטה נפשית נכנסה לחרדה נוראית לקחתי אותה לפסיכיאטרית והיא נתנה לה פבוקסיל בהגדרה שהילדה היא בהנתנהגות כפייתית התגובה לכדור הייתה מתחת לכל ביקורת הילדה נכנסה למצב של חוסר שקט ולסטרס נוראי לא ישנה בלילות תפסה בטחון ועשתה דברים שלא יעלו על הדעת שהיא בכלל מסוגלת לעשות הלכתי איתה לקבל חוות דעת נוספת מפסיכיאטרית אחרת הילדה הייתה בסטרס נוראי ואותה פסיכיאטרית אמרה שהפבוקסיל הוא כדור מרץ והילדה בכלל לא מוגדרת בהתנהגות כפייתית אילא במצב פיכוטי והיא נתנה לה זפרקסה שחוץ מלנפח אותה מבחינה גופנית הכדור לא עושה לה כלום 10 מילגרם יש לציין שהפסיכיאטרית המליצה על אשפוז אך לא בכפייה הילדה לא הלכה תקופה מסויימת לבית הספר התדמית החברתית שלה נפגעה שם מילדה שמקובלת על כולם היא הפכה לאחת שתמיד קל להפיל עליה הכל שהיא אשמה בכל דבר שקורה בכיתה שבועיים ישבתי איתה בכיתה והכל היה שקט ובסדר עכשיו אנחנו מנסים לאט לאט להחזיר אותה לבד לבית הספר אבל לא כל כך מסתדר בגלל החברה בגלל החוסר גבולות וסמכות יש לציין שבבית הספר עושים הכל למענה ורק מחכים שתשקם ותחזור לעצמה היא ילדה פקחית עם אי קיו גבוהה ברמות בחודש האחרון הורדתי את הכדור זפרקסה לרבע אך לא ידעתי את הפסיכיאטרית אילא רק את הרופא משפחה מבדיקות דם יש לה בעיות בתפקודי כבד אני והאבא התחלנו לשים גבולות חייכניים ועונשים יש המון פעמים התפרצויות זעם נגדי ונגדו אני כולי בתסכול נוראי בבית הספר היא לא מצליחה הפסיכולוגית שלה אומרת שהיא לא זקוקה לכיתה טיפולית של בעיות רגשיות הפסיכיאטרית אומרת שהיא במצב זה בגלל חוסר יציבות גבולות וסמכות היא פיתחה לה מחלה שמשיארה ומאחדת אותנו סייעת לא כול כך נותנים לה כי כבר התחילה השנה מזמן ולפעמים אני מרגישה התמוטטות נפשית כי אני לא יודעת מה לעשות אבל אני חזקה מתמיד ויודעת שגבולות זה לא מאוחר לתת ואני מתחילה עם זה בכל כוחי אני חזקה וגם בטלתי לה מסיבה שהיא מאוד רצתה שאני אעשה לה אבל בכל אני צירכה עוד כיוון ועוד יעוץ בבקשה כתבי את חוות דעתך מה לעשות לאן לפנות תודה

שלום רב, צר לי לשמוע על כל מה שעברתם לאחרונה. זה בהחלט נשמע לא פשוט. המצוקה שלך גדולה, ונדמה שככל שהיא גדלה, כך את מרגישה צורך להכניס עוד ועוד גורמים לתמונה, שיתנו חוות דעת ויגידו לך מה לעשות. למרות שאפשר להבין זאת, נדמה לי שריבוי גורמים טיפוליים (שתי פסיכיאטריות, רופאת משפחה, פסיכולוגית בי"הס) עלול לגרום לבלבול ואפילו להחמרה של המצב, במיוחד כאשר את אינך מיידעת את הרופאים באופן מלא. טיפול פסיכיאטרי (תרופתי) חייב להיעשות בזהירות ואחריות, ולעיתים נדרשים ניסוי ותעייה עד שמגיעים לנוסחה הנכונה. בעיני, חשוב מאד שהרופא שרשם לכם את התרופה יידע מה קורה בהמשך, גם אם היו תופעות לוואי קשות. בדומה, כאשר את מחליטה להפסיק תרופה פסיכיאטרית, זה חייב להיות בידיעתו ועל דעתו של הפסיכיאטר (ולא רק רופא המשפחה). בעיני יש בהתנהלות שלכם סיכונים, ולכן אני מציעה לנסות לגייס לעצמכם דמות אחת שתרכז את הטיפול בילדה ותתאם בין הגורמים השונים, דמות שעליה אתם סומכים, ואשר תוכל לתת לכם גם הדרכה הורית אינטנסיבית. לאור העובדה שבעבר הלא רחוק נשקל אשפוז, אני ממליצה לבחון אפשרות של טיפול מרפאתי ("מרפאת בריאות הנפש לילדים ונוער" באזורכם, מטעם משרד הבריאות), שם תוכלו לקבל טיפול מקיף (פסיכיאטרי, פסיכולוגי, והדרכת הורים) ללא עלות. בעיני זו האפשרות הטובה ביותר והבטוחה ביותר. כשתרגישי שבתך נמצאת בידיים טובות, תוכלי להתפנות לטפל בעצמך, ולהחזיר לעצמך כוחות וביטחון בעזרת פסיכולוג/ית קליני/ת. שולחת לך כוח ותקווה ליאת

כן את צודקת אני מנסה לערב כל מיני גורמים בשביל למצוא את הדרך הטובה לילדה אנחנו בטיפול של מרפאת בריאות הנפש שם גם הפסיכיאטרית שנתנה את הכדורים נמצאת יש לנו עובדת סוציאלית קלינית שהיא מדריכה אותנו שם היא מאד טובה ומקצוענית אבל זאת רק ההתחלה ופשוט זה מתסכל שהילדה לא מצליחה להסתגל לבית הספר חזרה ונכון ילד לא מתחיל ללכת ביום אחד וזה תהליך אני יודעת שאני מאמינה בדרך שלי היום להציב לילדה גבולות סמכות יציבות לתת לה לנסות כל פעם מחדש לחזור לבית הספר אני חזקה ומאמינה אבל לפעמים התסכול גובר בכל אופן תודה לך ואני שמחה שאפשר לפנות אלייך ולקבל תשובות וחיזוקים

שלום יש לי קרובת משפחה שממש דואגת לגבי בתה בת ה-4 הילדה בזמן האחרון חוזרת מהגן ודורשת ללכת לים וטוענת שאחות שלה בים ואין לה אחות במשפחה רק בנים. אחת השכנות שלה היא םסכולוגית ואמרה לה כי זה חמור ויש לגשת לטיפול . הילדה לא היסטרית או משתוללת וכשמתעלמים היא מפסיקה, לדברי האם היא נורא רוצה אחות יכול להיות שמשם זה נובע ? וגם האם זה יכול להיות השלב של החבר הדימיוני? בלי שום קשר הילדה נעימה מאוד ומתקשרת אודה לתשובה

שלום ליאת, בגיל ארבע, אין סיבה לדאוג מסיפורים דמיוניים, שכן הם שכיחים מאד ומשקפים משאלות, דחפים או חרדות שמקורם בעולם הפנימי של הילד. רק היום סיפר לי ילד מתוק בן ארבע, שהוא גר בדרום אפריקה ומשחק בחצר עם נמרים ואריות. בעיני זה מלא קסם ויצירתי. בברכה ליאת

איך ללמד את הילדה, בת שש, שלא יפה להפליץ ליד אחרים?. (אין לה בעיה רפואית. בדקנו.)

שלום רעננה, זה ממש אותו שיעור, כפי שהיית עושה על חיטוט באף או עשיית "גרעפס". רק תחליפי את מילת המפתח. בהצלחה ליאת

בעוד כשבועיים בעלי ואני טסים ל4 ימים ללונדון ולצערי הרב איתי בן השנה ו 8 חודשים ישאר עם סבתא ואחייניו שהוא אוהב אבל לא ממש מרבה לראותם (אחת לשבועיים שלוש) יש לו זיכרון מעולה והוא ביכלל מגלה הבנה בהכל....אני חוששת ומודאגת מכל המצב הזה , למה לצפות ואיך לנהוג ??? אשמח לתשובה מהירה תודה !!!!

שלום הילה, ילד שנשאר לראשונה בחייו ללא הוריו, גם אם ללילה אחד, עלול להגיב לכך בחרדה, בכי, עצב, געגוע. הוא יכול גם ליהנות באופן כלשהו מתשומת הלב והשינוי בחברת בני המשפחה ששומרים עליו. קשה לצפות מראש כיצד יגיב איתי שלכם, והגיוני להניח שיהיו לו רגעים כייפים ורגעים קשים יותר. עם זאת, ילד מאושר ובריא, שלמד לבטוח בבני אדם, מסוגל לעמוד בכמה ימים כאלה מבלי לפתח בעיות לטווח הארוך. כדי להקל עליו תוכלו לנסות לבקר מעט יותר את הסבים ואת הקרובים שיהיו איתו, כדי לשבור את הזרות, ולהפוך אותם מוכרים וחביבים יותר. בזמן ההיעדרות, תוכלו לנסות לשמור על קשר דרך הטלפון או המחשב, להכין לו מתנות קטנות לכל יום, וכמובן מתנה גדולה שתביאו איתכם. אני מאמינה שיהיה בסדר, כמו אצל כל האחרים. נסיעה טובה ליאת

מזה שבועות אני קורא את תשובותיך בפורום ומתרשם. האם יש אפשרות להיפגש איתך באופן חד פעמי, כדי שתתני לי יעוץ והדרכה לגבי נושא מסויים?. הנושא אינו קשור בילדים כי אם בי, ילד בן 33. אפשר לעשות דבר כזה?.

שלום עמית, מעבר להיותי מנהלת פורום בהתנדבות, אני גם אשת מקצוע שמטפלת בקליניקה. מאחר ואני משתדלת לשמור בקנאות על הפורום כמקום נקי מפרסומת ויחסי ציבור למטפלים, הייתי שמחה אם גם ההתקשרות איתי לא תהיה מעל גבי הפורום. תצטרך להפעיל יצירתיות, ולברר את התשובות בדרך אחרת. :-) ליאת

יש לי ילדה בת עוד מעט 9 ילדה מקסימה וחכמה מאוד הילדה מאוד ולומדת בתוכנית מחוננים לחוצה בוכה מכל דבר אם קורה לה משהו בכיתה עם חברות היא לוקחת ללב וחושבת על זה שעות . תמיד מאשימה את עצמה בכל מה שקורה .צועקת מכל דבר קטן . האם צריך לפנות לפסיכולוג. מתרגשת מאוד ממבחנים . אם מרגישה שאינה יכולה לדבר רק עם אחותה הקטנה צועקת ומכה .ולפעמים מאוד בוגרת לפעמים מאוד ילדותית . היא גם לא יכולה לשמוע דברים רעים ( שקרו לאנשים שהיא לא מכירה )אם היא שומעת היא לא מפסיקה לחשוב על זה . אודה לתגובה אם אפשר .

שלום רב, לעיתים קרובות אנו עדים לפערים משמעותיים בין היכולות הקוגניטיביות של הילדים (שיכולות להיות גבוהות עד דרגת מחונות), לבשלות הרגשית שלהם. ילדים מחוננים יכולים להיות פגיעים במיוחד לפערים הללו, ולחוות מצוקה גדולה מול מצבים של תסכול או אתגר רגשי עוצמתי אחר. חשבי כמה קשה לילדה שרגילה להצלחות והצטיינויות, לחוות קונפליקט או דחייה, או מצב המסכן את מעמדה כ'מושלמת' או מוצלחת. מסיבה זו, ילדים נבונים רבים, הופכים פרפקציוניסטים עד כדי שיתוק, ונלחצים ממצבי בחינה או קנפליקט. בעיני, יש טעם להתייעץ עם פסיכולוג ילדים קליני, ולבחון אפשרות להתערבות טיפולית מפחיתת חרדה (טיפול קוגניטיבי/התנהגותי) או התערבות שמטרתה חיזוק הביטחון העצמי ויכולות הוויסות שלה. בהצלחה ליאת

הי לפני 5 חודשים עברנו מהעיר לקיבוץ (הרחבה) עברנו אני ובעלי ו2 הבנים שלי אחד בן 9 והשני בן 6.בחודש הראשון שגרנו בו ילדתי את בני השלישי.המעבר לכולנו הוא איטי אך בדרך הטובה והנכונה אך יש לי קושי עם הבן הבכור שלי הוא בא ממקום של ילד מאוד מקובל בחברה "מלך הכיתה" ועכשיו בבית הספר החדש ובחברה החדשה בקיבוץ נורא קשה לו להשתלב עם החברים ,החברה לא מקבלת אותו כל כך יפה ,הדימוי העצמי שלו ירד והוא יותר מופנם והוא מאוד מתגעגע לחברים מהעיר. הילד לא מראה לנו שקשה לו ואני רק מבין השורות רואה את הקושי שיש לילד מה עושים??

שלום דנה, התערות במקום חדש אורכת זמן, במיוחד כאשר מדובר במעבר לאורח חיים השונה במובהק מזה לו הורגלנו. זה לא קל לבסס לעצמך מחדש מעמד חברתי, ובטח שלא בקבוצת ילדי קיבוץ, שגדלו יחד כאחים. נדמה לי שתוכלו להתנחם במחקרים שמצאו כי ילדים חברותיים ומצליחים, משחזרים את מעמדם גם בקבוצה חדשה, גם אם זה לוקח זמן מה. הישארי קשובה, מכילה ומאפשרת, ועודדי אותו לביטוי חופשי של רגשותיו, גם הקשים והשליליים. השתדלי לא לבטל את מה שעובר עליו ולא למהר להציע פיתרונות. לפעמים, עצם ההקשבה וההבנה מספקות נחמה ומפיגות בדידות. לאור מה שאת מספרת על בנך, הוא יוכל להתגבר על המשבר, וכל שנותר לך זה לחזק ולעודד עד אז. כאשר את סומכת עליו ומביעה ביטחון ואמון ביכולותיו החברתיות, משהו מזה מחלחל גם אליו, ומפיח תקווה ואופטימיות. בהצלחה ליאת

הבת שלי, בת עשר, שאלה אותי מה זה "כשעומד לגבר". (היא שמעה כמה בנות מדברות על זה). מה היית אומרת לה? באיזה מילים?.

שלום אפרת, הייתי מסבירה לילדה שגוף האדם בנוי כך שייאפשר לנו להתרבות ולהעמיד צאצאים. כדי להיכנס להריון, יש צורך בכך שזרע מגופו של הגבר יתחבר עם ביצית הנמצאת בגופה של האישה. כדי שזה יקרה בהצלחה, בשעת ההזדווגות, איבר המין של הגבר צריך לחדור לגופה של האישה, ולכן הוא מתקשה ומזדקר. בתום התהליך, הוא חוזר לממדיו הרגילים. תוכלי ללוות את ההסבר שלך בתמונות (גם של בע"ח) או תרשימים הקיימים בכל ספר של הסברה מינית. אומץ! אומץ! בהצלחה ליאת

שלום וברכה,. בני בן 9 ילד חכם , לא מעוניין להוציא ספר ומחברת בשיעור אנגלית ומדעים לא מכין שיעורים וכותב מעט מאוד במחברתו יש לציין שהמורות בשיעורים האלו מורות צעירות ללא נסיון ואולי יש מעט אי סדר בשיעור שלהן.בשיעורים אחרים מכין שיעורים משתתף. בשיעור האחרון באנגלית לא רצה להגיש את המבחן למורה, איך עלי להתערב , איך לנסות לשכנע אותו ללמוד ולהשקיע בשיעור אף שאולי השיעור לא מועבר יפה. תודה מראש גלית

שלום גלית, ככל שעולה גילם של הילדים, והם 'מטפסים' במערכת החינוך, הדרישות מהם הולכות וגדלות, כולל הדרישה לציית ולתפקד מול מורים שונים וסגנונות הוראה שונים. בנך נמצא עדיין בכיתה נמוכה, יחסית, ויתכן שהוא מגיב לקשיים לימודיים (חשיפה ראשונית לשפה זרה, למשל) ולאו דווקא למורה הספציפית. אני מציעה לשלול תחילה את האפשרות של קשיים לימודיים, ורק אח"כ לטפל באספקט המשמעתי. בכל מקרה, בשיח שלנו מול הילדים, חשוב מאד לשמור על כבודו ומעמדו של המורה, ולהבהיר לילדים שהחובה לציית להוראותיו של כל מורה חלה עליהם ללא קשר לאיכות ההוראה. אם תגלי שיש ילדים נוספים שסובלים מבעיה דומה מול מורה ספציפית, יש דרכים לטפל בכך ברמה המערכתית. אם את חושבת שמדובר בהתנגדות אישית או למשהו שקורה בקשר בין בנך לבין אותן מורות, אני מציעה ליידע את המורה, ולבקש ממנה לעזור לו להתגבר על ההתנגדות שלו. אם הפנייה שלך תהיה מכבדת ועניינית, אין לי ספק שאפשר יהיה לרתום את המורות לשינוי עמדתו הרגשית של הילד כלפיהן או כלפי המקצוע. בהצלחה ליאת

הי ליאת התייעצתי איתך בתחילת השנה לגבי הצקות בגן הילדה שלי בת חמש ועדיין ההצקות נמשכות "את מכוערת" "יש לך שיער מכוער" אמרת לי בזמנו שהדברים יסתדרו אבל אני רואה שהם מקצנים דיברתי עם הגננת היא אומרת שהדברים נאמרים מקנאה וזה נורמטיבי לגיל אני חושבת שהיא אמורה להתערב ונראה לי שהאווירה בגן לא נעימה (הבנתי מעוד הורים שיש בעיות בגן) מה אני אמורה לעשות ??????????????

שלום לי, לפעמים, דעתם ותחושותיהם של הורים נוספים משמשות לנו "בוחן מציאות", ועוזרות לנו להחליט האם אנחנו מגזימים או שהתמונה אכן בעייתית. אם הורים נוספים שותפים לדעתך שהאווירה החברתית בגן קשה, יש מקום לבקש אסיפת הורים ולהתגייס לשינוי (אולי בעזרת פסיכולוגית חינוכית מטעם הרשות). אם מדובר בגן פרטי, אפשר לשקול מעבר לגן אחר (שוב, רק לאחר שאת משוכנעת שאכן קיימת בעיה ברמת הגן). אם את חושבת שהבעיה היא בעיקר מול בתך (אני שומעת שהגננת לא חושבת כמוך), תוכלי להתייעץ עם גורם מקצועי, שינחה אותך כיצד לסייע לה בהקניית ביטחון עצמי ומיומנויות חברתיות. אני מזכירה שקונפליקטים, עימותים, ואפילו עלבונות, הם חלק מההתנהלות החברתית בכל קבוצת ילדים, ורובם יודעים להתמודד עם זה ללא נזק ממשי. אם, כאמור, את מעריכה שבתך נופלת קרבן להתעללות או הצקות מתמשכות - פני לעזרה. בברכה ליאת

שלום. 1. מה הגיל האופטימלי להכניס ילד לגן , כך שההסתגלות תהיה קשה שיותר קלה?(יש לי תינוקת בת 7 חודשים) 2. מה הגיל בו התינוקות מתחילים עם המניפולציות?נראה לי שהבת שלי מתנהגת בנוכחותי שונה מאשר כאשר היא עם המטפלת. 3. מה הגיל בו מתחילים חינוך? תודה

שלום מרינה, אתחיל דווקא מהסוף: חינוך הוא עבודה קשה ומחייבת מאד, המתחילה עם לידתו של התינוק. אנחנו מחנכים אותו לשיתוף פעולה, התחשבות, הרגלים וכללי תקשורת מיום שהוא מגיע הביתה, ומתאימים את גישתנו ודרכי החינוך שלנו לרמת ההבנה ולשלב ההתפתחותי בו הוא נמצא. במחצית השנה השנייה לחייהם, לומדים התינוקות להבחין בין הוריהם לבין האנשים האחרים, ומפתחים העדפה ברורה כלפי הוריהם. זו אינה מניפולציה, אלא סממן התפתחותי חשוב והישרדותי. בשלב זה, עלולה להתפתח תופעה של "חרדת זרים" או התנגדות לעבור מזרועות ההורה לזרועותיו של אדם אחר. חשוב להתייחס בהבנה ורגישות להתנהגות הזו, ולראות בה התקדמות חשובה ולא מטרד. ולשאלה האחרונה, לגבי הגן - עד גיל שנתיים- שנתיים וחצי, הטיפול הטוב ביותר עבור הפעוט (לפחות בעיני) הוא זה הניתן ע"י דמות קבועה אחת, ב"אחד על אחד", תוך התכווננות מלאה לצרכיו של הילד, והתחשבות בסדר היום שלו. מגיל שנתיים ואילך, הצרכים החברתיים, הקוגניטיביים, והמוטוריים כבר אינם יכולים לקבל מענה בבית, ואז יש יתרון לגן. לפיכך, מבחינתי, גיל שנתיים וחצי הוא הגיל האופטימלי. כמו שכולנו יודעים, לא תמיד המצב האופטימלי מתאפשר, ואנו נדרשים לפשרות. לכן, אם אין ברירה, עדיפה מסגרת חינוכית מקצועית ומפוקחת, עם צוות מיומן ומנוסה, ועם מינימום ילדים ומכסימום מבוגרים. חרדת הזרים וחרדת הנטישה נמצאות בשיאן בין גיל 8 חודשים לשנה וחצי, ולכן זו התקופה הפחות מומלצת להתחיל גן. בברכה ליאת

שלום. תודה על תשובתך המהירה. כשהתכוונתי שהיא מתנהגת אחרת עם מטפלת , התכוונתי שבנוכחותי היא יתר מקטרת ולפעמים אני שמה לב שהיא מחייכת..עם מטפלת היא ייותר רגועה..האם יכול להיות שהיא עושה מניפולציות על מנת לקבל ממני יותר תשומת לב?

שלום רב, אני מחפשת פסיכולוג באזור תל אביב רמת השרון והסביבה, לילד בן 11 לטיפול בבעית חוסר בטחון. תודה

שלום מאיה למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, מתוך כוונה שלא להפוך אותו לאתר פרסומי. תוכלי לנסות להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, אם יהיו כאלה. מקור נוסף למידע מהימן על מטפלים טובים הוא רופא הילדים/המשפחה שלכם, שבוודאי מכיר אנשי מקצוע מיומנים באזורכם. בהצלחה ליאת

בתי בת 17 לא לומדת זה שנתיים בגלל שהיא לא מצליחה להתאקלם חברתית. יש לה חוסר בטחון בחברה והיא מתנהגות כלפי המשפחה באלימות מילולית ולפעמים פיזית. מקללת מילים גסות מאד עצבנית וחסרת מנוח. ניסינו לשלב אותה בכל מיני מסגרות טיפוליות אך היא דוחה אותן ורוצה להשאר בבית בחוסר מעשה. מצבה הולך ומחמיר ואנחנו חסרי אונים. מה עושים?

שלום מוטי, אני תוהה מה הייתם עושים לו בתכם הייתה נפגעת, חלילה, פגיעה גופנית, והיה צורך לנתח אותה בדחיפות, ניתוח שהיא מתנגדת לו. באופן דומה, ישנם מצבים בהם המבוגר האחראי צריך לקבל את ההחלטות עבור מי שמתקשה או מסרב לקבלן. זה נכון שבגיל 17 קשה מאד לאלץ מישהו לקבל עזרה או טיפול, אך אפשר לגרום לה לאילוץ, ע"י כך שלא תאפשרו לה לשבת בבית וליהנות מתמיכתכם הכלכלית כל עוד אינה עובדת, לומדת או מטופלת. לפעמים מתבגרים מבינים "דרך הארנק" את מה שאי אפשר ללמדם בדרך אחרת. כשהמציאות תהיה פחות נוחה עבורה, היא תלמד להעריך אתכם ואת מה שאתם עושים למענה, וגם המוטיבציה לשינוי תגבר. בברכה ליאת

ברצוני לשאול אותך כמה שאלות אישיות וטיפה מביכות. אולי הן חורגות מנושא הפורום, אך חשוב לי נורא שתעני, כי אני מעריכה אותך מאד. השאלות הן: לדעתך, רוב הנערות יודעות שבעיטה בביצים כואבת?. את ידעת זאת כנערה?. אם תצטרכי, תנסי לבעוט בביצים?.

שלום יהודית, אני מעריכה מאד את הכנות שלך, ולכן אשיב לך בכנות נגדית - אני חושבת שרוב הבנות יודעות שבעיטה בביצים כואבת אני חושבת שכנערה גם אני ידעתי את פרט הטריוויה הזה ואני מניחה שבנסיבות מסוימות, בהן ארגיש שעלי להילחם על חיי או על שלומי, אחבוט בתוקף שלי בכל דרך שתבטיח לי יתרון. לאור מה ששמעת ממני, כאן למטה, בתשובתי למורה לספורט, כישורי הספורטיביים מנבאים שגם תוקף מתחיל יוכל לגבור עלי בנקל. לכן אני מעדיפה לא להתגרות בגורל, ולוקחת איתי לטיולי הערב את שתי הכלבות הנועזות שלי, שיילחמו איתי ובשבילי. ומעבר לצחוק, נדמה לי שאני מבינה מה את שואלת, והרהור נוסף סביב השאלה השלישית שלך מותיר אצלי ספקות. מהמקום הבטוח, על הספה בסלון, קל להגיד "לא הייתי יכולה". מהמקום הריאלי, אני יודעת שבנסיבות חריגות של איום, כל אחד מאיתנו יכול להפוך למכונת מלחמה, ובמלחמה יורים. בואי נקווה שהשקט יימשך, ושכל הביצים יישארו במקומן לבטח. ליאת

אני מורה מקצועית לספורט בשכבה ז. בשיעור שלי לומדים יחד קבוצת בנות המורכבת משתי כיתות: כיתת חינוך שלי שהיא מופ"ת (מוכשרים במדעים) וכיתת לקויי למידה. כל שיעור אני מתקשה מאוד להסתדר עם הפער המשמעותי הזה: בנות איכותיות, ממושמעות לעומת בנות ל"ל חסרות רסן, לא ממושמעות, יוצאות מן השיעור ללא רשות, לא מתעמלות, רבות בזמן השיעור ללא הרף, יש לי קושי משמעותי עם זה.לא מצליחה לנהל שיעור. מה לדעתך עליי לעשות? ניסיתי ללהתייחס רק לקבוצת בנות ל"ל ולעבוד רק איתן בשעה שבנות מופת קיבלו כדור והן מבצעות משימה, ניסיתי לשלב את שתי קבוצות הבנות למשימה אחת משותפת וזה גם לא עובד. אנא סייעי לי.

שלום רב, הפניה שלך גרמה לי להיזכר בתוגה בימי ביה"ס שלי, בהם נאלצתי להשתתף בשיעורי הספורט למרות הנטייה החזקה שלי להיתפס לבטלה. השאלה שלך נוגעת פחות לתחום הפסיכולוגיה, ונדמה לי שהיא קשורה יותר לתחום 'ההוראה הטובה', והיכולת להחזיק כיתה הטרוגנית. עם זאת, אני חייבת להודות שהאופן המאד קוטבי בו הצגת את שתי הקבוצות יכול להיות המפתח להבנת המצב. בעיניים שלך, יש קבוצה אחת איכותית מאד, מול קבוצה שלילית מאד, של בנות שלוחות רסן ומאד לא אטרקטיביות בעינייך. אני לא שופטת אותך על רגשותייך, ומאמינה שמאד לא קל שם, מול כל זה, ובכל זאת, נדמה לי שהשינוי יתאפשר רק כאשר תצליחי לראות את האיכות גם בבנות לקויות הלמידה, לאהוב אותן ולהתעקש עליהן, למרות מה שנראה כמו זלזול בך. נסי להגיע לשיעור עם הבנות הללו, מתוך עמדה יותר סלחנית, ולהישאר גמישה ופתוחה להתפתחויות, גם אם הללו יחרגו מהתכנית המקורית שלך. זכרי שעבור ילד לקוי למידה, יום לימודים הוא מערכה מתמשכת, רויית משברים, תסכולים, אכזבות, נזיפות ועבודה מפרכת. שיעור הספורט הוא אולי הזמן היחיד שבו מותר לתת דרור לצורך לזוז, לנוע, להשתולל, לדבר (אולי קצת לצעוק אפילו), ולשחרר את האנרגיות העצומות שנכבשו בשיעורים הפרונטליים בכיתה. בגישה הנכונה, את יכולה להפוך לפיה הטובה של הבנות הללו, אם תפעלי מתוך הבנה למה שעובר עליהן. ההשוואה שאת עושה ביניהן לבין קבוצת הבנות ה'איכותיות' יכולה רק להחריף את תחושות הנחיתות וחוסר הערך הקיימות אצלן ממילא, ולהפחית במידה רבה את המוטיבציה שלהן לשתף פעולה. נסי לאמץ נקודת מבט רעננה על הקבוצה הזו, ואולי אז יגיע השינוי. בהצלחה ליאת

שלום הבת שלנו בת 5 ואופחנה הפראקתיבית מנורולוג מקבלת רטלין ובמסגרת חינוך מיוחד יש לה הרבה מאוד גירואים בפה היא מפרקת ושוברת הכול עם השינאים אני על סף היתמוטטות. אנחנו עולים מי צרפת והיה קשה לנו לעזור לה מיפחינת לימודית לכיתה א. יש לי הרבה דהרות לעתיד שלה. אבל אכי קשה שבזמן אחרון היא ממש לא שולתת על עצמה ויוצע שאני כל הזמן כאסת עלאה. אני אובדת במעון יש לי קבוצה של 9 ילדים ויותר קל לי איתם מיאשר הבת שלי. יש לי הרגשה של בושה ושנירשלתי באזה מקום בחינוך שלי. אני גבר לא יודעת מה לעשות.

שלום רב, ילדים היפראקטיביים באמת יכולים לעייף לפעמים יותר מקבוצת ילדים שלמה. הם אינם עושים זאת בגלל רוע או רצון להתעלל בהוריהם, ובמקרים רבים סובלים בעצמם מהאימפולסיביות, ההיפראקטיביות ומעוצמות האנרגיה שבהם. כהורים, חשוב מאד שנקרא ונלמד על מאפייניה של הבעיה ממנה סובל הילד שלנו, גם כדי שלא נכעס עליו כל כך, וגם כדי שלא נאשים את עצמנו שלא בצדק. ההתנהגות של בתך אינה מעידה על כישלון בחינוך שלך, שכן היא תוצאה של בעיה אורגנית מולדת. עם זאת, חשוב שתוכלי לעזור לה (ולעצמך) באמצעות הכלים החינוכיים והפסיכולוגים העומדים לרשותנו כיום. אני מאד מאד ממליצה לך לפנות לפסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להנחות אתכם כיצד להגיב להתנהגויות התוקפניות או הלא מווסתות של בתכם. בנוסף, לאור מה שאת מתארת בנושא הגרייה האורלית שלה, מציעה לך להתייעץ עם מרפאה בעיסוק, ולראות אם יש בעיה גם בוויסות התחושתי. בהצלחה ליאת

שלום אני סטודנט לעיצוב תעשייתי אני כרגע עובד על פרוייקט לפיתוח דימיון אצל מבוגרים אני יצאתי מנקודת הנחה כי ישנו קשר בין טקסטורה טקטילית לבין חווית דמיון הייתי שמח לדעת האם את יכולה לאשר את השארתי ולהפנות אותי למקור מידע שאוכל לעיין בו

שלום דור, מציעה לך להתייעץ עם אנשים מתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית וחקר התפיסה. ידיעותי בתחום זה אינן מספיקות כדי להיות לך לעזר משמעותי. צר לי ליאת

שלום ליאת יש לי ילדה בת 4 שפיזית מאוד קטנה באופן משמעותי מבני גילה, יש לציין כי בעבר יותר היציק לה נושא הגודל שלה והיום פחות. בבית אנו משתדלים תמיד לומר שיש דברים חשובים יותר מהגודל ולרוב היא מקבלת זאת. עם זאת, החלטנו להתחיל טיפול בהורמון גדילה, המצריך הזרקה על בסיס יומיומי לזמן של שנתיים. השאלה איך מתמודדים עם מצב כזה- מה מסבירים לה? איך מתמודדים אם תסרב ותבכה כשיגיע מועד ההזרקה? תודה מראש על התייחסותך.

שלום קרנית, כהורים, אנו מנסים לעשות הכל כדי לחסוך מילדינו מצוקה וכאב, פיזיים או נפשיים. למרבה הצער, נסיבות חיים מסוימות מאלצות אותנו לעיתים ללוות את הילדים גם בשבילים ה'קוצניים' של החיים, ולחוות איתם פרוצדורות פולשניות ומכאיבות. מניסיוני הרב בנושא למדתי שהאמת הפשוטה, המוצגת לילדים כהווייתה (כמובן באופן המתאים לרמת ההבנה וההתפתחות שלהם), היא הדרך הטובה ביותר לגייסם לאתגר. חשוב להכין את הילדים גם לכאב, ולעזור להם ליצור היררכיה שתגביר את תחושת השליטה ויכולות ההתמודדות. (למשל - "כאב חלש שלא מרגישים כמעט", "כאב שקצת מרגישים ואפשר להתגבר עליו אפילו בלי לבכות", "כאב שגורם לנו לבכות, אבל ממש לרגע, ואז עובר לגמרי", "כאב חזק שגורם לנו לבכות חזק", וכאב הכי חזק, שמרגישים אותו גם אחרי הרבה זמן"). ההיררכיה הזו, עוזרת לילד למקם בצורה מוחשית וריאלית את מה שצפוי לו ("בסה"כ דקירה קטנה שתכאיב רק לרגע"), עוזרת לו להיענות לאתגר, מתוך אמון מלא במבוגרים שלצידו, שאינם משקרים לו, ומתייחסים אליו בכבוד והתחשבות. ברמה הפרקטית, במקרה שלכם, תוכלו להסביר על ההורמון שמסייע בגדילה, שאפשר להכניס אותו לגוף בדרך של זריקה יומית. הסבירו שמדובר בדקירה קטנה שתכאב ממש לרגע, והבטיחו לה פרס יומי קטן (נא להצטייד מראש!), שיעזור לה להרגיש גיבורה. למרות שאכן מדובר בפרוצדורה לא נעימה, אני מציעה להישאר גם ענייניים מאד, ולא להפוך את הזריקה היומית לטקס גדול או חשוב מדי, או למסחטה רגשית. שבחו אותה על כוח העמידה שלה, גם באוזני אחרים, אך השתדלו להימנע מרחמים או פינוק-יתר. אני מאחלת לכם שתמריאו אל על בבריאות ובהצלחה ליאת

בני בעוד חודשיים בן 4,נמל בגיל מאוחר יחסית,אך היה גמול למשך היום כחודשיים,ממש מקסים,לצערי מאז החלה שנת הלימודים הוא החל לפספס בגן,ללא הסבר ולא מוכן ללכת לשרותים,מאז החל בהדרגה גם בבית לפספס שוב,אני שמה לו תחתון טיטול במשך כל היום כי טיטול הוא בוכה ומבטיח לא לעשות מנגד הוא ממשיך לפספס גם יציאות וזה לא נעים כלל.כרגע הוא כל הזמן עם טיטול כי גם לי קשה כל עניין ההחלפות.מיואשת ממש ונשללה כל בעיה רפואית,מה עושים?.ולמי פונים??

שלום מורן, אי אפשר לצפות מילד להיגמל כאשר הוא מחותל, גם אם מדובר בתחתוני-טיטול. תהליך הגמילה הוא תהליך ממושך, הכרוך לעיתים בנסיגות ופספוסים. כאשר אנחנו מחזירים את הטיטול, אנחנו משדרים לילד את תחושת הייאוש שלנו, ומאותתים לו שהוא עדיין קטן ולא יכול להיגמל. אני מציעה לך לחפש באינטרנט מאמר טוב, המנחה כיצד לגמול את הילד צעד אחר צעד (יש מאמרים כאלה בשפע), ולהתחיל את התהליך כאילו שלא הייתה לכם כל היסטוריה מוקדמת בנושא. חשוב ליידע גם את הגננות, ולבקש מהן סיוע בהכוונה ושיתוף פעולה גם בגן. זכרי שהעמדה שלנו, ההורים, משפיעה מאד על הצלחת התהליך. תגובות של גועל ודחייה, או תגובות של כעס ואכזבה בכל פעם שהילד מפספס, עלולות לעכב את התהליך, לעורר בילד תחושות אשמה או בושה, ובמקרה הפחות טוב גם להוביל למאבקים סמויים ולהפרעות עקשניות יותר של הרטבה ןהצטאות. נסי להישאר אופטימית וסבלנית, ולשדר ביטחון ביכולתו להצליח. בהצלחה ליאת

שלום, מזה כמה חודשים בני סובל מפחדים. הוא מדמיין כל מיני דמויות שעד לא מזמן אהב כמו ליצן למשל וטוען שהן נמצאות בחדר.הוא מפחד גם להכנס לחדר חשוך. במשך היום הוא מתנהג רגיל, אבל לקראת הערב זה מחריף. לפני השינה אנחנו "מגרשים" מחדרו רשימה ארוכה של דמויות שהוא טוען שנמצאות שם. אני יודעת שבגיל הזה ילדים נוטים לדמיין ולא מפרידים כל כך בין עולם הדמיון למציאות ואנחנו מתייחסים לכך בהבנה, הבעיה היא שלאחרונה המצב החמיר. בשבועיים האחרונים הוא התחיל להתעורר בבכי מספר פעמים בלילה וישר מגיע למיטה שלנו ומספר את מי הוא רואה הפעם. ניסינו לשבת איתו בחדרו עד שנרדם, אבל בהמשך הוא מתעורר שוב וכל התסריט חוזר על עצמו. אנחנו די מותשים לכן הרבה פעמים הוא פשוט נשאר לישון איתנו במיטה (למרות שאנחנו מודעים לבעייתיות במנהג זה). השינה אצלו תמיד היתה נושא רגיש, אבל עד לפני שהסיפור הזה התחיל היתה תקופה של כמה חודשים שנהנינו משינה רציפה לאחר שעבדנו די קשה לגמול אותו מהרדמות עם בקבוק. איך ניתן לפתור את הבעיה?

שלום גלית, כמו שאת מציינת נכון, מדובר בפחדים נורמטיביים, התואמים לשלב ההתפתחותי של בנך. ברוב המקרים הפחדים הללו חולפים מעצמם, מבלי להותיר נזק ממשי. כל משפחה מוצאת לה את הדרך להתמודד עם הפחדים, והורים רבים מוכנים להקריב שנת לילה נוחה תמורת שקט, ומכניסים את הילד למיטתם. כך פותרים את בעיית הפחדים ויוצרים בעיה חדשה. אני מציעה לנסות להיות יצירתיים יותר. אפשר להתמודד ולהתיידד עם מפלצות הפחד, הן באמצעות ספרות הילדים הענפה בתחום, והן בעזרת פעילויות יצירה. אפשר ליצור בפלסטלינה את כל הדמויות המפחידות, ולהפוך אותן ל'חברותיות' ונעימות יותר (או לחילופין נוחות יותר להשמדה). אם אתם בוחרים לישון איתו את הלילה כדי לתת תחושת ביטחון, בעיני מוטב להביא מזרן לחדרו, וכך להרגילו לישון בשקט לילה שלם, גם אם זה ייקח שבוע שבועיים. בהצלחה וליל מנוחה ליאת

שלום רב, תופעת האכילה אצל בני בן השנתיים החלה כבר ליפני שנה ויותר הילד מסרב לאכול כל דבר היא ניזון בעיקר ממטרנה אציין שהוא אוכל מזון מוצק ממש בכמויות קטנות מאוד ובעיקר בגן בעקבות כך מערכת החיסונית שלו חלשה והוא נתמך בברזל אני לא יודעת איך לגרום לו לאכול אני כל פעם מנסה אך לא מצליחה

שלום מוריה, לאור העובדה שניסית, ועד היום הילד אוכל בעיקר מטרנה, אני ממליצה על פניה למרפאת הפרעות אכילה של הילדות. יש כזו בביה"ח שניידר בפ"ת, ונדמה לי שגם באיכילוב ("דנה"). במרפאות הללו מנסים להתחקות האם מדובר בבעיה תחושתית או רגשית, ומציעים טיפול בהתאם. בהצלחה ליאת

שלום רב! אחותי בת ה18 בחודש השמיני להריונה וזאת לאחר שאינה הרגישה כלל שהיא בהריון ואף אחד מהמשפחה גם לא הרגיש זאת. לפני חודש היא גילתה את זה וסיפרה לאמא ולמשפחה כמובן שבתחילה קיבלנו את זה קשה אך אמי נרגעה והלכה איתה לבדיקות ועזרה לה בכל. כיוון שזהו חודש ממש מתקדם על הפלה כבר מאוחר לדבר ואמי רוצה שלאחר הלידה אחותי תמסור את הילד לאימוץ כיוון שהיא עדיין לא ראתה כלום בחיים ויש לפניה צבא ועתיד והיא צעירה מידי וכן אמי מתביישת נורא שיידעו מכך אנשים נוספים וכן מבחינה כלכלית אין לאמי אפשרות לגדל את הילד למרות כל הכאב שלה עליו ועל אחותי. עכשיו בימים האחרונים החלה אחותי להראות סימנים שהיא מעוניינת לגדל את הילד ולא למסור לאימוץ ואמי לא מוכנה לכך והיא מאד מותשת עצובה ודואגת וכן רק האחים יודעים ושאר המשפחה והאנשים לא ואין לאמא למי לספר על כך. מה דעתך בנושא המורכב הזה? תודה וסליחה על האריכות!

שלום רב, להריון בגיל כזה, במיוחד כשמדובר בצעירה לא נשואה, יש השלכות עמוקות לטווח הקצר והארוך, וכל החלטה שתתקבל צריכה להישקל בכובד ראש. מדובר כאן בחייה של אישה צעירה, ובחייו של התינוק העתיד להיוולד, ואין לי ספק שעבור כל אחד מהם, ההחלטה היא הרת גורל. העצה הטובה ביותר שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, זה לאפשר לאחותך להגיע בדחיפות לטיפול פסיכולוגי אינטנסיבי (אפילו פעמיים בשבוע), מתוך תקווה שהמרחב הבטוח והשקט מרעשים, יוכל לתת לה הזדמנות לשקול את הדברים ולקבל את ההחלטה הנכונה לה. הבושה שאמך חשה היא אולי מובנת בהיבט האנושי, אך היא אינה שיקול בעיני. סנסציות מסוג זה נרגעות מהר, ואילו מסירת ילד לאימוץ או ההחלטה להשאירו ולגדלו - הן פרוצדורות שישנו את חייהם של האם ותינוקה, וישפיעו עליהם לשנים רבות. פנו לעזרה. ליאת

תודה רבה ליאת היקרה! בהחלט דברייך נתנו לי ולאמא כיווני מחשבה ופתרונות חדשים! עלי והצליחי :)

ליאת שלום. אני אמא לשלושה ילדים. ילד בין שמונה וחצי ותאומים (בן ובת) בני חמש וחצי. הבכור ילד מקסים לכל הדעות נבון ומצטיין בלימודים ( עבר מבחן לגילוי מצטיינות ומחוננות), בחודשים האחרונים חלה בו תפנית מאוד משמעותית בהתנהגות, החל לענות ולהתחצף להתקוטט עם אחיו ומדבר אליהם בטון אלים, לא נענה לבקשות ממני . כל יום ההתמודדות מולו מלווה בכעסים וצעקות.. בנוסף הוא טוען שבית הספר זה דבר משעמם, ניסיתי לברר עימו אם יש משהו שמטריד אותו בבית הספר.. טוען שלא מלבד לכמה עימותים עם ילד מסויים וגם הם פסקו. היום בבוקר שיתפתי אותו שיש בכוונתי לדבר עם המורה שלו לגבי ההתנהגות שלו בבית והוא אמר שאין צורך כי הוא כבר עדכן אותה ( הוא קיבל תעודה של הילד המצטיין של החודש מבחינת התנהגות והוא שיתף את המורה שבבית הוא לא מתנהג יפה...)כמו שאת יכולה להבין הוא נבון מאוד ופיקח. בנוסף הוא עבר בדיקת ראיה לאחר שהתלונן שלא רואה מהלוח ואכן הוא צריך משקפיים, כמובן החל לבכות שהוא לא מוכן בשום פנים ואופן שמא יצחקו עליו בכיתה. ( לאחרונה הוא בוכה מכל דבר שאינו לרוחו..) אודה לעזרתך באיך להתמודד מולו ולמנוע צעקות יומיומיות בבית.. גם עם המשקפיים וגם עם השינוי בהתנהגות תודה

שלום לילך, הפער בין התנהגותו של בנך בביה"ס (ללא דופי) להתנהגותו הבעיתית בבית, מרמז על כך שיש כאן משהו 'תקשורתי', כלומר משהו שהילד שלך אומר או מבקש ללא מילים. איכשהו, הוא עצמו מאשר את התיאוריה שלי, כאשר הוא אומר לך שאין צורך לדבר עם המורה שלו, ונדמה לי שהוא צודק. מה שקורה לו כרגע מתרחש כנראה בזירה הביתית, ומן הראוי להקשיב לזה. את יודעת, תאומים הם עניין אטרקטיבי מאד, אך גם סוחט אנרגיה ומשאבים. הילד שלך מפגין כעס ומתמרד, אולי כחלק מתחושה מתמשכת של קנאה, ננטשות וקיפוח, שגם אם אינם מתרחשים במציאות, הם קיימים בחוויה הפנימית שלו. יכול להיות שההתנגדות שלו לביה"ס קשורה לתחושת עומס מול הציפיות שלכם, מול ההתפעלות מההצטיינות וההישגים שלו. לפעמים זה נורא מעייף להצטיין כל הזמן, ויש ילדים שמתחילים 'להתברדק' רק כדי להיחלץ מהנישה הזו. לדעתי, הדרך להתמודד עם מה שעובר עליו (המתכון המוכר, אני יודעת...) זה שילוב של הכלה, הבנה, חמימות ואמפתיה, יחד עם גבולות ברורים ונוכחות הורית סמכותית ועקבית. באופן דומה יש, לדעתי, להתייחס גם לנושא המשקפיים - הבנה, אמפתיה ורגישות לקושי שלו, יחד עם מסר ברור שאין ברירה, ואין דרך להימנע מזה. אפשר להיעזר בספרי הילדים שיש בנושא, או לחשוב על פיתרונות יצירתיים כמו מסיבת "חנוכת המשקפיים", שבה יחולקו לכל הילדים משקפיים תלת-מד, או משקפי פלסטיק מצחיקים לאות הזדהות עם בנך. אני מזכירה לך שכאשר המציאות מוצגת כפשוטה, ללא דרמה מיותרת, הילדים שלנו לומדים לקבל אותה בשלווה ובהשלמה. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי ילד בכתה ב', ילד חרוץ בלימודים וחכם, אך עם קצת ביישנות ולכן קצת יש לו בעיות חברתיות,אם כי יש לו חברים. העניין הוא שבאסיפות הורים תמיד אומרים שהוא ילד נפלא וכו' ואני מרגישה שזה קצר מידי לאסיפה ,ונכון שהכל אצלו בסדר מבחינת המורה, אבל אני מרגישה שאני כאמא הייתי יותר רוצה לשמוע עליו ולדעת מה קורה איתו, לא רק "שהוא בסדר,ילד מצויין" וזהו. מה אני צריכה לשאול את המורה במקרה כזה באסיפה כדי שלא תתייחס לזה כמו ילד שאין מה להרחיב עליו באסיפה?תודה

שלום רב, הפנייה שלך נגעה ללבי, בתמימותה החיננית. חשבתי לעצמי כמה אימהות היו מתחלפות איתך, ומבקשות ימי הורים קצרצרים ו'משעממים' כמו שלכם. אמרתי 'תמימות', כי לא בטוח שהמורה, הממונה (ברוב המקרים) על כיתה של למעלה משלושים ילדים, יכולה לומר לך הרבה על הילד שלך, במיוחד כשמדובר בילד שקט וחמוד, שאינו מפריע או מעסיק אותה הרבה. מה שאני מציעה לך לעשות, זה לכתוב לה מייל או להתקשר לאחר תיאום והסכמה שלה, ולשתף אותה בצורך שלך לדעת עוד על ההתנהלות של בנך בכיתה. תוכלי לבקש מהמורה לסייע לך בתצפית מעט יותר ממוקדת בו, וכך לאפשר לה "ללמוד אותו" קצת, ולגבש חו"ד בעקבות התרשמותה. מקווה שתשמעי תמיד רק דברים טובים ליאת

שלום. אני ואשתי מתגרשים ולא גרים יחד כחודש - חודשיים. לאשתי יש בן זוג חדש מאז שנפרדנו (או קצת לפני). למעשה זהו החבר שהיא נפרדה ממנו לפני 10 שנים, שכיום אף הוא נמצא בתהליכי הגירושין. לנו יש ילד בן שנתיים וחודשיים, והשאלה שלי היא האם זה נכון (מבחינת טובת הילד) להכניס לחיים של הילד בני זוג חדשים כבר בשלב הזה? הדאגה שלי היא שהחיכוכים בניניהם יכולים להשפיע גם עליו או שאם הם ייפרדו, הילד יספוג פגיעה נוספת. (ואני יודע שלא הכול חלק ביניהם - ראיתי את זה עליה לפחות פעמיים בחודש הזה לצערי). חשוב לציין שאנחנו שומרים על יחסים נורמאליים אם אשתי לשעבר (בטח בכל מה שקשור לילד), ושנינו רוצים לפעול לטובתו. תודה.

שלום קוסטה, כרגע, אתם עדיין נמצאים בשלבי פירוק הנישואין, ולכן הגיוני להניח שהילד שלכם מתמודד עם הקשיים הרגשיים שמקורם בפרידה ובאובדן המשפחה שהייתם. ההתמודדות עם כניסתם של בני זוג חדשים עלולה להטיל מעמסה רגשית עודפת, ולכן - באופן כללי מאד - נראה לי נכון יותר לחכות, ולהשאיר את החיים הזוגיים החדשים שלכם מחוץ לתודעתו. כמו כל 'כלל אצבע', גם הכלל הזה אינו גורף, ויתכנו מצבים בהם אין אפשרות או רצון לציית לו. כל עוד אתם מנהלים את ההורות שלכם באווירה טובה ומכבדת, הסיכויים שהילד שלכם יעבור את משברי הגירושין בשלום גדולים יותר. אחרי הכל, זה מה שבאמת חשוב. שמרו על זה. בהצלחה ליאת