פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

יש לי ילד בן שנתיים וחצי + ילד בן 4 חודשים הם ילדים נבונים מקסימים ויפים יש לי בעיה עם הילד בן השנתיים וחצי שמקבל את כל האהבה האפשרית ואת כל הצומת לב מכולם מפני שהוא ילד מדהים ,כל יום הוא מציק לבן הקטן או שהוא נותן לו מכה חזקה או שהוא נושך אותו וכל זה ברגעים הבודדים שאנחנו לא רואים, יש לי אחיין בן 7 חודשים שהם ניפגשים הרבה וליפני יומיים כשהאחיין היתעורר מישנתו הבן שלי בן השנתיים וחצי עלה על המיטה של התינוק וניסה לחנוק אותו ,כל זה קורה רק כשהוא רואה את הקטנים למרות שהוא מקבל את מלא הצומת לב כשזה קורה אני ובעלי לוקחים אותו לחדר ומסבירים לו שאסור ליפגוע בגוף של הילדים שזה לא נעים להם הוא בוכה ומבקש סליחה וזה חוזר חלילה אפילו אחרי 5 דקות

שלום אתי, הילד שלך מגיב ללידת אחיו, ונותן ביטוי לזעם ולקנאה שלו בדרך של פגיעה אלימה בו ובאחיין שלך. עם כל ההבנה למה שעובר עליו, ועם כל הרגישות כלפיו, עלינו להבטיח את שלומם של הקטנים, ולא לאפשר לו בשלב זה להישאר איתם ללא השגחה. אבל בכך אין די, לדעתי. הילד הבכור שלך אינו מרגיש רק קנאה וזעם, אלא גם אהבה ודאגה כלפי אחיו התינוק. ולכן, לצד המשאלה לפגוע בתינוק ולהשמידו, קיימת אצלו משאלה נוספת, והיא שמישהו ישמור על התינוק, ויעצור את ה'מפלצת' המשתוללת בתוכו. התפקיד הזה, כך אני מאמינה שהוא חושב, הוא לגמרי שלך, ולכן עלייך להיות מאד ברורה ונחרצת, ולגרום לבן שלך להבין שאינך מרשה בשום אופן פגיעה בתינוקות, ושאת מאד מאד כועסת כשזה קורה. את הרוך, החמימות ותשומת הלב היתרה תני לו בהזדמנויות אחרות, לגמרי לא לאחר שהוא פועל באלימות. שם יש צורך בהצבת גבול ברורה מאד, ופרצוף כועס. מה את אומרת? ליאת

אני בעיצומו של גיל שנתיים האיום.... השטחויות על הרצפה וכו'... אני כמובן יודעת שזה תואם גיל והתפתחות ולא מצפה שזה יעלם רק רציתי עצה קטנה לגבי אם אני נוהגת נכון ואולי יש דרך / טיפ שההתקפות זעם יתקצרו מעט.... כשהבת שלי מבקשת משהו שהיא לא מקבלת או לא רוצה לעשות משהו, היא כפי שציינתי עושה התקפת זעם, נשכבת על הרצפה וכל הסצינה... בד"כ המשפט "לא רוצה" חוזר על עצמו במהלך ההתקף, אני נשארת מאוד רגועה, בתחילה אמרתי לה להגיד מה היא כן רוצה אך הבנתי שהיא בעצמה נראה לי לא יודעת מה היא רוצה ועכשיו אני פשוט משתדלת לא להגיד הרבה חוץ מכך "שאני כאן לידה, שקשה לי להבין מה היא רוצה, שאני רוצה לעזור לה ואני מחכה שהיא תקום ותגיד לי במילים ולא בבכי מה היא רוצה". אני לא מתרגשת, לא נענית לבקשה שלה אני יודעת שיש גישה של לחבק את הילד לעומת גישה של להתעלם / להניח לו - מה עדיף ? והאם בכלל להתייחס לכך שהיא בוכה במלל ? להגיד לה שהבכי לא עוזר, שתפסיק לבכות וכו' או להתעלם מעניין הבכי ולהתרכז בחיובי, במה היא רוצה עזרה ? תודה

שלום שקד, קשה לתת מתכונים שיתאימו לכל הילדים, ולכן, ליתר ביטחון, הייתי מנסה לשלב - התעלמות מוחלטת משאירה את הילד מאד לבד, ולכן כדאי לנסות להרגיעו במילים או במגע, ולראות האם יש בכך כדי לעזור קצת. אם הסצינה נמשכת, לחכות מעט, ואז לנסות להציע תרגיל הסחה. "חשבתי לעשות עוגה. אני אשמח אם תצטרפי ותעזרי לי. נראה לי שיהיה כיף". או "אני הולכת לעשות אמבטיה, בא לך לבוא גם? יהיה כיף ביחד" או "בא לי לראות טלוויזיה, אבל אין לי חשק לבד. בואי שבי איתי ונבחר איזה קלטת". אני מדגישה שאת ההצעות הללו חשוב להציע בקול שקט וברוח טובה, אך מבלי להיכנע לדרישתה המקורית שבגללה החלה המהומה מלכתחילה. כלומר - לא לתגמל על הצווחות, אלא רק לנסות להגיש לה סולם לרדת מהעץ. את החיבוק הייתי משאירה לאחרי שהצרחות מסתיימות, אולי כסוג של תגמול על היכולת להתגבר ולהירגע. אם אצלכן זה עוזר להירגע, מה טוב. אני נוטה להמליץ לאימהות להשתמש בתחושות הבטן שלהן, ולבחון מה מתאים להן ולילד שלהן. הכלל הוא להישאר עקבית ומציבת גבול, ועם זאת מכבדת, אוהבת ומכילה. בהצלחה ליאת

שלום, כבר נועצתי בך בעבר, ועזרת לי מאוד, אני גרה בחו"ל ואין לי אפשרות להיעזר מפה, הפורום, גם התשובות לאחרים מלבדי, ממש ממש עוזר ומעורר מחשבה. בני הקטן בן שנתיים וחצי. בשבועות האחרונים, בהדרגה, חל שינוי קיצוני בהתנהגות שלו, בלי שהיה שינוי בחיינו מלבד החורף שהתחיל (אני לא אומרת זאת בציניות שכן לדעתי זו חוויה קשה עבורו כי בקושי יוצא מהבית, והקור קשה, והוא לא בגן עדיין). השינוי בהתנהגות הוא כזה: התחיל לטפס על חלונות ולנסות לפתוח, בקומה שניה, הוא מטפס ונכנס לבד לאמבטיה, הוא כל הזמן מוריד בגדים ומסתובב ערום, גם כשיש אורחים וגם כשהבית קר. הוא כל הזמן מבקש לעשות אמבטיות, וכשאומרים לו לא הוא כאמור נכנס לבד בטיפוס מסוכן (סוג של קפיצת ראש) וגם פותח ברז מים ופשוט מתקלח לבד. לפעמים אני מצליחה לעצור את זה בזמן הטיפוס לפעמים לא. אם מוציאים אותו מהאמבטיה הוא צועק ובועט ומרביץ וצובט, אתמול נתן לי פעמיים נגיחות באף שכאבו תופת. בלילה הוא צועק שלא רוצה לישון במיטה שלו ומגיע אלי למיטה (אני מחזירה אותו כמובן אך הבכי נמשך זמן ארוך ומעיר את אחיו, יש פה חגיגה בלילה), וגם ההשכבה לישון היא מאבק. להתלבש הא שונא, וכמו שאמרתי קפוא פה, הוא מסרב ובועט וצועק עם כובע וכפפות ומעיל. לפעמים הוא מסרב ולכן ימים שלמים לא יוצא מהבית. אתמול הוא בכוונה שפך צלחת קורנפלקס על הרצפה, ואח"כ העיף צלחת מרק עד שנשפכה על השולחן כי לא רוצה מרק. הוא כמובן לא קיבל אוכל אחר ומאוד כעסתי עליו. הולכים לחברים הוא צורח שהוא רוצה לחזור הביתה ולא משחק בכלל. הכל מאוד קשה איתו. בזמנו התייעצתי איתך אם לשלוח אותו לגן כעת, בהתחשב בזה שזה קשה פה מאוד העניין הזה, ובעצתך החלטתי להמתין עוד. רק שכעת אני חושבת, אולי ההתנהגויות נובעות דווקא מכך שהוא עטוף יותר מדי בבית, נמצא בין כתלי הבית הרבה כעת, כשחורף (באביב בקיץ ובסתיו הוא מטייל המון בטבע, הולך לגינות, וכולי). וההרבצות שלו זה איזה מטענים של תסכול ושעמום? אני כבר לא יודעת מה לעשות. אני מגיבה בתקיפות על ההתנהגויות, ואפילו בכעס, למשל כשהוא מרביץ לי אני ממש כועסת עליו. הוא עושה את זה ממש באלימות פנימית כזו, והוא רק בן שנתיים וחצי. אני לא רוצה להישמע נוסטלגית, אך הוא היה ילד ותינוק נהדר, נוח, רגוע ושלו, נעים וחייכן וחברותי. אין לי מושג מה קרה לו. זה תופעות של גיל שנתיים הנורא? הוא לא מגיב ל"שיחות". הוא אומר: אני לא ארביץ יותר אמא, אבל ברור לי שהוא סתם אומר את זה, בלי שום כוונה למלא את מה שאמר, פשוט רוצה מחילה...בקיצור, נורא קשה לי איתו, ממש נורא. היום הולך ככה שאני מוציאה אותו מהאמבטיה או מלבישה לו בגדים עשר פעמים ביום, מורידה אותו מחלונות, אוספת דברים שפיזר, מחזירה אותו הלוך וחזור למיטה. זה סיוט. את חושבת שכניסה לגן תקל על השעמום שלו ותספק לו גירויים כאלה שהוא לא יצטרך לעשות מה שאסור בבית? איך את חושבת יהיה יעיל להעביר לו מסר? התגובות שלי תקיפות וברורות, ככל שאפשר, וכלום לא עוזר איתו. אה, ואם זה לא ברור, הילד מקבל תועפות תשומת לב אישית, בעיקר בבקרים לפני שאחיו בא מהבי"ס. אח"כ זה כבר יותר קשה ומתייחסים הרבה גם לאחיו, הרבה מאוד אפילו. עדיין לילד הקטן יש המון תשומת לב וטיפול אישי, אני מתחילה לחשוב כבר שיותר מדי...תודה שוב!

שלום מירב, אני זוכרת היטב את פנייתך הקודמת מארצות הקור :-) מה שאת מתארת נשמע באמת לא פשוט, ועם זאת לא מאד זר להורים של פעוטות. את יודעת, מחקרים מצאו, למשל, שקבוצת הגיל הזו הכי רגישה לתופעות של אלימות הורית. הם באמת יכולים להוציא מהדעת, ונדרשים כוחות רבים לצלוח בשלום את ה'יומיות' הללו בלי להשתגע. ובכל זאת, מהתיאור שלך עלתה ארומה קלה שיכולה להחשיד לגבי קיומה של בעיה בוויסות התחושתי. אני הייתי מתייעצת עם מרפאה בעיסוק כדי לשלול זאת. זה חשוב לדעת, כי מה שנראה הרבה פעמים כהתנהגויות "דווקא", יכול להיות קשור לבעיות של תחושתיות-יתר או תת-גרייה, ואז אי טעם (וגם לא פייר) לכעוס על הילד. אני ממליצה לך לקרוא עוד באתרי ההורות על גיל שנתיים הנורא, ועל הצרכים הקוגניטיביים, המוטוריים והחברתיים של פעוטות בגיל זה. אם תרגישי שאת מתקשה לספק אותם, אפשר יהיה לשוב ולשקול שליחתו לגן. אחרי הכל, הרבה מאד ילדים מגיעים לגן מוקדם יותר, ולא קורה להם כלום. לפעמים גם שיקולים של נוחות ו"אוויר לנשימה" (של אמא) הם משמעותיים. אבל קודם - מרפאה בעיסוק. מאחלת לך חורף חמים, ואשמח לשמוע עוד עדכונים מפעם לפעם. בהצלחה ליאת

למען האמת, מאז שהוא קטן מאוד אני חושדת בזה שיש איזה תת-גרייה. למד ללכת מהר עם הרבה נפילות, כולל כאלה שהשאשאירו סימנים ובלוטות - אף פעם לא בכה. הוא ילד בלי חששות מכלום. מקבל מכות וממשיך הלאה. במקביל הוא דורש (ומקבל כמובן) המון חיבוקים ומגע גופני, המגע שלו לפעמים מאוד "מחוספס" - הוא נוחת עלי ומחבק. הוא אוהב לנגוח ראש כשהוא כועס ולפעמים אני תוהה איך לו לא כואבות הנגיחות האלה - כי לי זה ממש כואב עד דמעות. הוא ילד מאוד פיסי, מאוד מאוד. מצד שני, האם בעיה כזו יכולה להתעורר רק בגיל שנתיים וחצי? כלומר, גם קודם הרגשתי בתת הגרייה הזו, במובנים מסוימים, אבל ההתנהגות שלו לא היתה כזו "דווקאית". הוא לא היה נכנס 15 פעמים ביום לאמבטיה בקפיצת ראש, הוא לא היה מרביץ לי, או לכל מי שאומר לו לא. אני אנסה לברר את זה. בזמנו חשבתי שלאחיו יש בעיה הפוכה (חשש מהמון רעשים, פחד מגובה וכולי), ולא הצלחתי פה למצוא מישהי שתיתן לי שירות של ריפוי בעיסוק. אנו במדינה לא מאוד מפותחת מהבחינות האלה. תודה רבה, שוב, זה מאוד עוזר לי ההתייעצות הזו פה, ואני מקוה שאצליח לקדם את העניין, וגם אם לא חשוב לשים לב שאולי חלק מהדברים קשורים לעניין הזה.

שלום ליאת, בני בן 7 לומד בכיתה ב.(נבחר למסלול מצטיינים בביה"ס). הוא חזק פיזית ולכן תיגרות בין הילדים נגררות למצבים לא נעימים. דחיפה של ילד אחר נסבלת אבל כשהוא דוחף הילד עלול להפגע יותר וכד'. אני שואלת איך מנתבים את הכעס שלו למקומות אחרים. לחוג ספורטיבי (קראטה, גודו וכד') הוא לא מעוניין להצטרף. הוא היה בחוג קראטה כשנה ופרש מיוזמתו. אשמח לעיצה. תודה

שלום מיכל, ללא קשר לממדי גופו של הילד או לרמת האינטליגנציה שלו, חשוב לחנכו להתנהגות לא אלימה, ולעודד ביטויים מעודנים של הכעס והתוקפנות. ספורט הוא רק דרך אחת, אך הוא בהחלא לא הדרך היחידה. גם בבית יש אין סוף הזדמנויות לתרגל פתרון בעיות וקונפליקטים בדרכים מילוליות, ולנו המבוגרים יש תפקיד חשוב בתיווך ואימון. שמירה על גבולות וכללי התנהגות בבית מעודדת ילדים לאיפוק, עמידה בתסכולים ושליטה עצמית. ילדים הגדלים באווירה של פינוק-יתר, גבולות רופפים או משמעת נוקשה מדי, עלולים להתקשות יתר מאחרים בדחיית סיפוק ו-וויסות רגשות. ככל הנוגע לפריקת מתחים ואגרסיות, אפשר להיעזר בפעילויות הקשורות לגרייה חושית חזקה או נעימה, כמו ריצה, תיפוף, מקלחת חמה/קרה, אכילה של משהו טעים, יצירה, האזנה למוזיקה עם או בלי ריקוד, וכד'. כמובן שחשוב לחזק ולשבח תגובות בוגרות ומתאפקות, ולהתעלם ככל האפשר מה'בעייתיות'. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, בני כמעט בן 4. הוא נגמל מחיטולים ביום בגיל 2.5 ובלילה לפני כחצי שנה. הגמילה ביום עברה בסדר גמור. בלילה היה יותר קשה אך בסופו של דבר נגמל וכל הקיץ לא הרטיב בלילה. אך עם בוא החורף, ממש עם הימים הקרים הראשונים הוא התחיל להרטיב, כמעט כל לילה. אני מלבישה אותו חם בלילה כך שבטוח לא קר לו, בנוסף לכך אני מנסה לשים לב למה זה קשור, אך לא מצליחה למצוא קשר כלשהו למצב פסיכולוגי מסויים. הוא מתנהג רגיל לגמרי ונראה לי שהרטבות בלילה אפילו לא מפריעות לו והוא אפילו לא מודע לקיומם לאחר ההתעוררות. בהתחלה ניסיתי להזכיר לו לפני כל השכבה שבלילה כשהוא מרגיש פיפי שיקום או יקרא לנו ואף השארתי לו אור דולק בשירותים. למספר לילות זה באמת עזר אך לאחר מכן שוב חזר להרטיב. ניסיתי מס' לילות לא להגיד לו כלום חשבתי אולי זה יעזור אך גם זה לא עזר. באופן כללי באופי שלו קשה לו לדחות סיפוקים, קשה לו להתאפק ולחכות בסבלנות, אז חשבתי אולי זה בעצם קשור גם לקושי שלו להתאפק בלילה? האם יש לך עצה כלשהי מה עלינו לעשות כדי לפתור את התרחשות ההרטבות הליליות? תודה מראש מיטל

שני דברים שרציתי להוסיף: הוא מרטיב ממש בתחילת הלילה כשעה לאחר שהולך לישון ולפני השינה הוא כן הולך לשירותים. ודבר שני באחד הפעמים שהוא הרטיב ותוך כדי שאני ובעלי מחליפים לו הוא ביקש ממני שאחבק אותו. כמובן חיבקתי אותו ובאופן כללי אני לא מחסירה ממנו חיבוקים ונותנת לו הרבה חום ואהבה ומבלה איתו הרבה גם אני וגם בעלי.

שלום מיטל, אם אינך רואה סיבה 'פסיכולוגית' רגשית שיכולה להסביר את הנסיגה, יתכן שפיתרונות טכניים יתנו מענה. התייעצי בפורום הרטבת לילה, ובמידת הצורך נסו את טכניקות הזמזמים. בעיני, הרטבת לילה בגיל זה עוד נחשבת ראשונית (כחלק מתהליך הגמילה), ואפשר להתאזר בסבנות עוד קצת. בברכה ליאת

בני בן ה-7, בכיתה ב' מגלה סוג של דביקות כלפי ילד מסויים. (ממש מתחילת השנה) הוא מאד אוהב אותו ורוצה לשחק כמעט רק איתו. כשלילד השני לא בא לשחק איתו הוא אומנם משחק עם ילדים אחרים, אבל זה מתחיל ונגמר ברצון שלו לשחק עם אותו ילד. לאחרונה המורה העירה לי על כך שכשהם משחקים ביחד הבן שלי לא מוכן שאף ילד אחר ישתתף איתם מהפחד שייגנבו לו אותו, הוא אף הרחיק לכת וביקש מילדים בכיתה שלא ישחקו איתו. היום התארח אצלנו סתם ילד מהכיתה והבן שלי שאל אותו אם הוא אוהב אותו. כשזה ענה לו חיובית הבן שלי ביקש ממנו לאהוב אותו יותר מאת הילד השני. אני לא מבינה מדוע הוא בכלל צריך אישור שיואהבו אותו? המורה מצידה כשהבינה שהבן שלי מבקש מילדים שלא ישחקו עם הילד השני כעסה על בני מאד והבהירה לו שהוא לא מחליט לאף ילד ובצדק עם מי לשחק. היא אף עירבה את היועצת ששוחחה עם בני על העניין. חשוב לי לציין שבאופן כללי הבן שלי כן יוצר קשרים. אני מפגישה אותו אחה"צ עם חברים מהכיתה. המורה והיועצת אומרות שהוא ילד שמח וחברותי ושלא נראה שייש לו איזשהיא בעיה ובכל זאת אני מאד לא רגועה ולא יודעת כיצד לנהוג. כשאני מנסה לשקף לו את ההתנהגות שלו הוא כאילו מקשיב אבל למחרת בביה"ס אני מקבלת דיווחים שהמצב נשאר ככה ואף מחמיר. כאילו אין לו עמוד שידרה. יש לו אולי חרדה שלא מספיק אוהבים אותו. אני כבר ממש מיואשת מזה, אך בעיקר רוצה לעזור לו ולא יודעת איך.

שלום מיקה, כולנו רוצים להיות אהודים ומקובלים בתוך קבוצת ההתייחסות שלנו, וילדים (בניגוד למבוגרים) אינם מנסים להסוות זאת. גם הניסון לחבור לילד ספציפי, שנתפס מוצלח או אטרקטיבי יותר, הוא אנושי מאד ומובן, אך לעיתים נושא איתו פוטנציאל בעייתי. חשוב להמשיך לעקוב, ולראות שהמאזן החברתי הבריא בכיתה אינו מופר, ולהמשיך בפעולות הסברה ותיווך לילד, עד שיבין שיכולתו לשלוט בהיררכיות החברתיות בכיתה מוגבלת למדי. אם תרגישי שהדברים אינם נרגעים (סיכוי טוב שזה יחלוף מעצמו), אפשר יהיה לשקול טיפול קבוצתי, המיועד לילדים עם קשיים בהבנת הכללים החברתיים. בקבוצה, מתרחשות הדינמיות הקבוצתיות תחת עינו של מנחה הקבוצה, שיכול לשקף את הדברים, להתערב, ולחדד את ההבנה בנושא. נדמה לי שהייאוש שלך קצת מוקדם... :-) ליאת

ליאת שלום, לפני כ3 חודשים עברנו תאונת דרכים (בעלי, אני ו-2 ילדיי הקטנים). יצאנו ללא נזק גופני. האוטו טוטאל-לוסט. מאז התאונה, כשאנחנו נוסעים ברכב נסיעה ארוכה -הבן שלי הגדול בן שנתיים ו-10 חודשים כל הזמן אומר לנו לסוע לאט כדי שלא תהיה תאונה. גם אם נעצור בפתאומיות (נניח ברמזור או אוטו מלפנים שמאט לפתע) הוא מיד ישאל במעיין בהלה "מה קרה?". בקיצור, נראה שהוא ממש לא רגוע מעניין הנסיעה ברכב. חשוב לי לציין שאני מנסה להרגיע אותו ולומר שלא ידאג ושאני/בעלי נוסעים לאט ושלא תהיה שוב תאונה. אני מאפשרת לו לדבר על התאונה וממש לא משתיקה. אשמח לעצתך כיצד עוד ניתן להרגיעו? האם הטראומה הזו תעבור לו? כמו כן, מאז התאונה הוא כועס על חיילים כיוון שמיד לאחר התאונה היו חיילים במקום שטיפלו בנו והוא חשב שהם אלו שעשו איתנו את התאונה (הסברתי לו שהם רק עוזרים ושהם טובים). המון תודה (וסליחה על האורך).

שלום מורן, לאחר חוויה כ"כ קשה (גם אם לא התרחשה פגיעה גופנית בפועל, פוטנציאל הפגיעה קיים בתאונת דרכים, וגם ילדים צעירים יודעים זאת), אנו מצפים לתגובות רגשיות תואמות, ומה שאת מתארת עדיין יכול ליפול בקטגוריה הזו. הייתה בהלה, היה אולי גם 'בום', היו ניסיונות חילוץ, היו בדיקות רפואיות אולי, והיה הרבה מאד דיבור נרגש על הנושא בסמוך לתאונה ולאחריה. למיטב ידיעתי, עדיין קשה ליצפות מראש מי יפתח תגובה פוסט טראומטית ומי לא, כלומר - קשה לדעת מראש אצל מי התגובות הרגשיות התואמות שלאחר האירוע, יתמידו גם לאחר זמן סביר, ויפריעו למהלך החיים התקין. לכן, יש חשיבות לעיבוד של החוויה בדרכים 'מעודנות' של משחק דרמטי, שיחה, יצירה, וכל דבר אחר שמסייע לילד להתמודד עם החוויה בסביבה המוגנת. אפשר להמשיך לעודד אותו לדבר על החוויה (אך ורק כאשר היוזמה לכך באה ממנו), להשתמש בהומור, ולהדגיש אספקטים של שליטה במצב. אם תרגישו שההתעסקות בנושא והמתחים סביב התאונה אינם דועכים, פנו להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ו...סעו בזהירות! ליאת

שלום, בתי בת ה 5 ילדה יפה מקסימה , חכמה וחברותית. יש לה הרבה חברות שמתארחות אצלנו והיא אצלן. והיא גם נמצאת בחוג ריקוד. הבעיה שהיא ביישנית ולא אוהבת להופיע , אני אתן מס' דוג' *בשנה שעברה היו שתי הופעות מהחוג שלה והיא לא רצתה ללכת לשום הופיעה ולהשתתף- כמובן שלא הכרחתי אותה. *במסיבת הסיום בשנה שעברה היא סרבה להשתתף (למרות שהגננת סיפרה לי שהיא הייתה נהדרת בחזרות ,ידעה את כל המילים והתנועות.) *במסיבת יום ההולדת האחרונה שלה היא גם סרבה להשתתף - לא רצתה להלבוש את שמלות הנסיכה ולא לרקוד עם המפעילה (ממש לא דחפתי לכיוון יום ההולדת היא מאוד רצתה יום הולדת גדול ודיברה על כך במשך חודשים) היא קצת רגישה גם בגן אבל הגננת עובדת איתה על כך וחל שיפור (בעבר הייתה בוכה הרבה:אם אומרים לה משהו או שהיא לא מקבלת משהו שרצתה) יום היא מאוד משתדלת להתגבר לבד . ועכשיו לשאלתי: מסיבת חנוכה בגן מתקרבת והיא כבר הודיעה לי שאינה מתכוונת להופיע, שאלתי אותה מדוע והיא אמרה שהיא מתביישת מההורים. מה עלי לעשות? האם יש עצות שתוכלי לתת לי? האם את ממליצה לי לקחת אותה לטיפול? ואם כן לאיזה סוג? תודה מראש על תשובתך.

שלום יעל, בדיוק אתמול, יצא לי לצפות בתכנית טלוויזיה שבה ילדים-זמרים מופיעים לפני אולם ענק מלא מפה לפה. חשבתי לעצמי כמה מאותם מבוגרים מריעים, היו מוכנים לעמוד על הבמה, מול קהל האלפים, ולבצע את משימתם בלי לטעות, בלי לזייף, מבלי להסגיר את התרגשותם. חשוב מאד שהורים (וגם גננות ומורים) יזכרו שלא כולם נולדו עם חיידק הבמה, וחשוב מאד לכבד גם את ההתנגדות, הביישנות או הבחירה החופשית שלא להשתתף במופעים לפני קהל. יש אנשים שנלחצים מזה, ומשלמים מחיר רגשי כבד מדי על דקות ה'תהילה' הללו. אני ממצליצה לך מאד להניח לבתך, ולאפשר לה להמשיך ליהנות מהחזרות למופע, ולהחליט (גם ברגע האחרון) אם היא רוצה או לא רוצה להשתתף. הפנייה לטיפול הופכת רלוונטית רק כאשר החרדה החברתית או הביישנות הקיצונית מפריעות לה בתפקוד היומיומי השוטף. מסיבת חנוכה או מופע סיום שנה בגיל 4-5 עדיין אינם נופלים בקטגוריה הזו. בשמחות ליאת

שלום וברכה בבקשה ארצה המלצה לפסיכולוג לילד בן 9 , ילד מקסים פיקח בברכה

שלום דסי, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, מתוך כוונה שלא להפוך אותו לאתר פרסומי. תוכלו לנסות להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, אם יהיו כאלה. (לא לשכוח לציין גם באיזה אזור בארץ מדובר). מקור נוסף למידע מהימן על מטפלים טובים הוא רופא הילדים שלכם, שבוודאי מכיר אנשי מקצוע מיומנים באזורכם. בהצלחה ליאת

הילד הצעיר בן שנתיים וחצי. גמול שלושה חודשים. עושה לבד פיפי בשירותים שבוע אחר הגמילה בלי פספוסים בכלל. בשבועיים האחרונים מדי פעם משתין בכוונה על הרצפה. חשוב לומר: בכוונה. הוא מפשיל לעצמו מכנסיים, מחייך ומשתין על הרצפה. זה לא ש"בורח" לו במכנסיים. אני מנקה ואומרת לו לא עושים פיפי על הרצפה, בקול נוקשה וחמור אך בלי לכעוס. הוא עושה את זה רק איתי. לא עם בעלי או בגן. הוא ילד מאוד עצמאי וחמוד ומפותח.יש לו חוש הומור ולפעמים אני חושבת שההשתנה נועדה "להצחיק" אותי, כי הוא מחייך כשאני שמה לב. מה אני עוד יכולה לעשות כדי להפסיק את התופעה הזו? לומר לו , כמו שאני אומרת: לא עושים פיפי על הרצפה רק בשירותים", זה לא עוזר לי בכלל. הוא ממשיך. אולי זה תשומת לב שהוא צריך? הילד נמצא אתי מהצהריים אמנם - אך ביחד עם אחיו, שמקבל יותר תשומת לב ממנו צריך עשרה עם שיעורי בית כי לומד לכתוב, ויש גם הרבה עבודות בית והכל עלי - בעלי מגיע אחרי שהילדים ישנים ואין משפחה בסביבה או עזרה. אני חושבת שאולי הוא רוצה תשומת לב ממני, אני מנסה בשבת להקדיש יותר לקטן וגם בעלי בשבת נותן לו המון תשומת לב אישית, באמצע שבוע אני מודה שכמעט לא מגיעים לזה...אשמח לעצתך הטובה.

שלום ש', אני מאד מאמינה באינטואיציות הוריות בריאות, ונדמה לי שאת מזהה נכון את המסר ששולח לך ילדך הקטן. הוא אומר לך דרך הפיפי שאת שוכחת אותו קצת, ומקדישה לשיעורי הבית של אחיו הרבה מעבר למה שצריך ונכון. ילדים בני שנתיים וחצי אינם יכולים לסתפק במנת תשומת לב שבועית הניתנת להם בסופי שבוע. זהו גיל תובעני מאד, הדורש השקעה מרובה ומעורבות של ההורה. אולי אם תחשבי על הצרכים של גיל שנתיים-שלוש כעל בסיס טוב ליכולות הלימודיות בעתיד, יהיה לך קל יותר להשקיע גם בו. ועוד משהו - לגבי בנך הגדול. דוקא בשלב הקריאה והכתיבה, עיקר המשימות שמקבלים הילדים (כיתה א'?) מכוונות ומיועדות להקניית הרגלי עבודה עצמאיים, שהן לפי כוחם של הילדים. ברגע שאת לוקחת על עצמך את מלוא האחריות, ומשקיעה בזה שעות רבות כ"כ, את אינך מטפחת לומד עצמאי, אלא ילד תלותי, שהישגיו קשורים להשקעה שלך ולא לשלו. נסי לחלק בצורה מאוזנת יותר את המשאבים שלך, ואז שני ילדייך יהיו מפותחים ומרוצים יותר. מה את אומרת? ליאת

מתי יודעים מה הגבול הנורמלי ומה לא? יש לי ילד בן 8 ילד טוב חכם מצטיין בבית הספר בכיתת מצויינות חברותי מאוד עם הרבה חברים באמת יש לי נחת. הדבר היחידי שמציק לי הוא שהוא אוהב שהדברים נעשים כמו שהוא רוצה ולכן לעיתים מתרגז, הוא שונא לאחר ברמה שאם הוא יודע שיתכן ויאחר לחוג זה משגע אותו, לעולם לא יגיע לבית ספר באיחור או ללא שיעורים. הוא מאוד נלחץ מהדברים הקטנים האלה. השאלה שלי היא כזו - אני טיפוס כזה שלחוץ ודאגנית יתר על המידה. האם פשוט האופי שלו כמוני?

שלום גלית, אין ספק שילדים לומדים מהוריהם חלק נכבד מדפוסי ההתנהגות שלהם, אך לא תמיד זה ההסבר היחיד. לעיתים, הילדים ה'טובים ומצטיינים' (שרגילים, כמו שאמרת, להביא נחת), מפתחים תלות גדולה באספקה שוטפת של התפעלות ושבחים, ומאמינים בטעות שגם סדק או 'קלקול' קטן, יפגמו באהבת ההורים או בהערכה שהם מקבלים מסביבתם. כהורים טובים, אנחנו ממשיכים להתפעל מהילדים ולהגיד להם כמה הם נהדרים כאשר הם 'מפשלים', ונדמה לי שגם זה עלול להיות בעייתי לפעמים. בעיני, חשוב לנסות *לא* להגיב דווקא במצבי ההצטינות, ולנסות למתן את התרועות בכל פעם שהילד מצליח. את ה'נחת' וההתמוגגות אפשר לשמור למצבים וזמנים אחרים, כלליים יותר, שאינם נקשרים באופן ישיר או מיידי רק להצלחות והישגים. בברכה ליאת

שלום, יש לי בן חמש וחצי ובת שלוש. שני הילדים שלי מדברים נורא חזק. אני כבדת שמיעה. שומעת בערך 50% מיתר האנשים... אני חושבת שזה קשור...אני פשוט לא שומעת אותם וככל שאני עייפה עוד פחות שומעת. אבל אני מקבלת המון תגובות רעות מהסביבה על זה שהם מדברים חזק וצועקים. גם בגן של הבן הגדול, גם בגן הקודם וגם בגן הזה אומרים שהוא נורא צועק והקול שלו ממש חזק, אם בא חבר פה הביתה שומעים רק אותו, אבל מצד שני, אני את החברים שלו לא מבינה, הוא צריך לתרגם לי...הקולות החלשים של ילדים פשוט לא מובנים לי ובאמת מהבחינה הזו הקולות של הילדים שלי מתאימים לי. גם הקטנה ממש מדברת חזק וזה בולט בעיקר בחברה כי אז אני רואה שרק את הילדים שלי שומעים (: יש דרך לחנך הילדים שלי לדבר פחות חזק כשהם לא פונים אלי? הרי כל היתר לא זקוקים לקול החזק הזה. אבל הם קטנים והתרגלו... הילד הגדול שלי יודע שאמא לא שומעת טוב. לפעמים הוא קורא לי הרבה אפילו מהאמבטיה או שירותים ואני לא שומעת...אבל גם ילדים בני גילו יורדים על הקול החזק שלו ואומרים שהוא צועק. מה את חושבת? נראה לך שזה יתמתן עם הגיל או שתמיד הם יהיו מאלה שמדברים נורא חזק וזה מפריע לסביבתם?

שלום נועה, הילדים שלך מדברים חזק כי עבורם זו התנהגות הישרדותית. גם בטבע, גורי בע"ח לומדים את הצלילים והעוצמות שיביאו אליהם הכי מהר את אמא - וזה הכי טבעי בעולם. הילדים שלך התאימו את עוצת הדיבור שלהם לזו שיכולה לקיים ערוץ תקשורת איתך, וזה בסדר גמור. אני מציעה לך להתייעץ עם קלינאית תקשורת, ולשאול האם יש דרך ליצור עבור הילדים שלך הבחנה בין מצבים בהם עליהם לדבר בעוצמות משתנות. לתחושתי (המאד לא מקצועית) זה אפשרי. בהצלחה ליאת

ני ימ לשתי בנות, הגדולה בכיתה א והקטנה ב גן ואני בהריון בחודש חמישי מאז תחילת שנת הלימודים, בתי שבכיתה א הרטיבה פעמיים בהפרש של חודשיים במבלך השיעור כשדיברתי יתה על זה היא מתרצת את זה " לא הספקתי ". למרות שמאז הגמילה מחיתולים בגיל שנתיים וחודשיים היא לא פספסה וגם לא בתקופת הגן וגן החובה וגם לא בלילות.....

שלום לילי, "סנונית אחת אינה מבשרת את בוא האביב", ונדמה לי שגם שני אירועים של תאונת פיפי אינם בהכרח מבשרים בעיה רגשית שדורשת טיפול. כיתה א' היא כיתה מלחיצה עבור הילדים, ואני נוטה להאמין לה, שבשליש הראשון של השנה היא ניסתה להתאפק כדי לא לצאת מהשיעור, מה שעלה לה ב'פספוס'. בהיעדר סימני מצוקה אחרים, הייתי מציעה להתעלם מההרטבה, ולכל היותר להציע לה להכניס לתיק תחתונים ומכנסיים להחלפה, למקרה חירום. בברכה ליאת

יש לי ילד בן 11 עוד מעט, הבעיה שאני מגלה כל הזמן שהוא משקר ניסיתי הכל איתו שיחות, עונש ואין עם מי לדבר, הוא ממשיך לשקר, מה אני עושה???

שלום איילת, לא ציינת באילו נסיבות ומשקר, ומה מאפיין את השקרים שלו. מסתבר שלשקרים יש בדר"כ תפקיד כלשהו, הן כאמצעי להימנע מעונש, והן כדרך לזכות בהערכה או התפעלות. לעיתים, השקרים נעשים במודע, מתוך החלטה, ולעיתים הופכים לטבע שני - כמו מנגנון בשירות האגו. מסתבר שכולנו משקרים די הרבה, אך נוטים להיות מאד בלתי סלחנים כשמדובר בילדים שלנו. ככל שאנחנו כועסים יותר (גם על השקר עצמו), כך אנו עלולים לעודד את הנטייה לשקר, כי הילד פוחד מאיתנו ומעדיף לא להסתבך. אווירה פתוחה, מקבלת וסלחנית מעודדת אצל הילד את תחושת האמון והביטחון, ומגבירה את הסיכוי שהוא יבטח בנו ויוכל לדבר אמת. אווירה של חשדנות וחוסר אמון עלולה להחריף את הרצון של הילד לרדת למחתרת ולשקר. לכן, לתפיסתי, חשוב לגרום לילד להבין שאמירת האמת עדיפה בעינינו על פני שקר, ולהאמין שגם אמת בעייתית נצליח לקבל ממנו במינימום ביקורת. אם את נתקלת בשקר גס, הביעי מורת רוח, אך בלי עונש או כעס גדול ("אני לא אוהבת שאתה משקר לי. הייתי שמחה אם היית מצליח להתנהג אחרת"). בהצלחה ליאת

שלום רב...אני קארין אמא לאושר בן ה3. הילד לא מפסיק לבכות כול דבר הוא בוכה, לא נתנו לו הוא בוכה, ללכת לישון הוא בוכה, ללכת לגן הוא בוכה, קם בלילה בוכה בדרך כלל שלא מסכימים איתו הוא בוכה ומרביץ שאין בינינו הסכמה זה כי אין צורך כמו למשל תביא לי לשתות יש בבקבוק שתיה לא הרבה אבל מספיק לא אנ רוצה חדש אני לא מסכימה מתחיל לבכות הוא ילד יחיד שתמיד אני רצה סביבו אז היום מאז שהוא בגן ואני עובדת אני רצה פחות זה מלא דמעות עדוגם גיל שלוש הוא היה איתי בבית בלילה אני מעבדת שליטה וצועקת כי רק כחה הוא מבין אי אפשר הרגיע אותו בחיבוק כי זה הולך תעזבי אותי לכי מפה אני ממש לא רוצה שהילד יפגע נפשית אולי בעתיד הכוונה עצבנות יתר פחד או...העקשנות מוציאה אותי מדעתי אני ממש רוצה להיסתדר איתו ומתכננת את הבוקר או היום ותוך שניות עם העקשנות אני על הפנים אי אפשר לדבר איתו כי עם הוא רוצה משהו ואי אפשר לקבל ואני מנסה להסביר זה פשוט לא הולך תיסתמי לא דיברתי איתך ממש בעל הבית זה כנירא מפינוק יתר איך מתמודדים ? תודה מראש!

שלום קארין, את מאד צודקת: ההתנהגות של הילד שלך קשורה ככל הנראה לפינוק-יתר. כמו שכבר נכתב כאן לא פעם, לפעמים אנחנו מבלבלים בטעות בין אהבה לפינוק, והתוצאה היא כעס ותסכול, הן אצל הילד והן אצל הוריו. כמו שציינת, מאז ומעולם "רצת סביב הילד שלך", ניסית לספק את רצונותיו ולהימנע מלהרגיז אותו. הוא למד שבאמצעות תלונות ובכי אפשר להפעיל אותך, ולגרום לך לעשות כרצונו גם כנגד רצונך. ההתנהגות הזו שלך גורמת לו לזלזל בך, ולדבר אלייך בחוסר כבוד גם כשאת באה לחבקו ולהרגיעו. השינוי, כפי שאני רואה זאת, יוכל להגיע כשיחול שינוי בעמדתך ההורית, ובנכונות שלך ללמוד להפעיל את סמכותך כהורה. את יודעת, כשאנחנו מדברים היום על 'הצבת גבולות', הכוונה היא לכך שמתישהו, נצטרך להגיד לילד שלנו: עד כאן! אחת הסיבות החשובות להצבת הגבול, היא כדי לשמור עלינו, ההורים, מרגשות של עוינות וזעם כלפי הילד. כאשר את מאפשרת לו לשעבד אותך, בסופו של דבר את צועקת ומענישה. אני ממליצה לך לקרוא בנושא 'גבולות' גם כאן, בפורום, וגם באתרי הורות בהם יש שפע של חומר בנושא. למען האמת, אני סבורה שבמקרה שלך, עדיף להגיע להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני, במסגרתה תוכלי לקבל כלים מעשיים להתמודדות היומיומית שלך איתו. בהצלחה ליאת

הי ליאת. אני באה ממשפחה של פתיל קצר. בתור ילדה חוויתי הרבה התפרצויות של אבא שלי..לצערי הרב גם אני נהייתי כזו. יש לי כרגע שני ילדים קטנים, והם מדי פעם רואים את זה, לפעמים זה יוצא עליהם (אני צורחת וכועסת נורא), לפעמים על אבא שלהם, כלומר על בעלי. אני לא גאה בזה, אבל בזמן אמת מתקשה לשלוט בזה, זה כמעט משהו פיזי, אני מתחממת פיסית, ממש, והדופק עולה, אני מרגישה דם בראש בכל הרצינות. כמה שלא אבטיח לעצמי שזה לא יקרה, כשמשהו מקפיץ אותי ואני עייפה, אני מתפרצת וזה כמו התקפת זעם של ילד, זה נמשך כמה דקות ואי אפשר לעצור את זה. השאלה שלי איזה נזק זה עושה לילדים שלי. מה את חושבת? איך אני יכולה למזער נזקים? אולי לדבר איתם על זה? ואיך? למשל, היום צרחתי וקיללתי את בעלי בבוקר, ואחר כך הסברתי לבני הגדול, אפילו שהוא לא ראה את ההתפייסות כי הלך לבית ספר, אמרתי לו שאני ואבא השלמנו וזה לא היה יפה שכעסתי יותר מדי. לי ולבן זוגי יש יחסים אוהבים, עם הומור וחום וחברות, ואנו הרבה שנים ביחד, מסתדרים איש עם חסרונותיו של השני אני מניחה. בעלי לא עם אופי קרבני, הוא איש עם אופי חזק, והילדים שלי כמובן רואים את זה. לא שאני מנסה להקטין את הבעיה, אבל לטפל בה (עם שני פסיכולוגים שונים) הצלחתי רק במידה קטנה מאוד, וכרגע אין לי אפשרות כלכלית לעוד טיפול. אשמח מאוד מאוד אם תנסי להנחות אותי איך אני יכולה להסביר לילדים את ההתפרצויות שלי. לפעמים גם עליהם אני כועסת באופן שלא הולם את הסיטואציה, פשוט קופץ לי פיוז ממשהו שעשו. והרבה פעמים אני אומרת להם: סליחה שכעסתי יותר מדי. מעבר לכל זה אני חושבת שאני אמא טובה, בכל מקרה מאוד מאוד שם בשביל הילדים שלי, חושבת עליהם ואוהבת אותם ונמצאת איתם המון. אודה על עזרה כלשהי בהתמודדות איתם, וכאמור תניחי שעשיתי מה שיכולתי כדי להקטין את התדירות של ההתפרצויות האלה, אבל עייפות ומתחים אחרים בחיים, לא מאפשרים לי להעלים את זה לגמרי. תודה.

שלום שיר, הדברים שלך נוגעים ללב, בהיותם כנים ומנוסחים ברגישות ועם מודעות גדולה. את שואלת לגבי נזקים אפשריים, ונדמה לי שלפחות נזק אחד ברור וגלוי עין, והכוונה שלי היא להעברה הבין-דורית של דפוסי התמודדות ושליטה ברגשות. את קיבלת מאבא, וילדייך ייקבלו ממך. ההתנהגות הרגשית שלנו נקבעת גם ע"י דטרמיננטים מולדים של מזג, אך גם ע"י קודים תרבותיים ומשפחתיים נרכשים. נזקים נוספים קשורים אולי לעובדה שהורה בלתי צפוי עלול לעורר אצל הילדים נטייה לדריכות תמידית, עוררות, וצורך לרצות. נדמה לי שבמקום לבנות מערך אפולוגטי ש"יסביר לילדים את ההתפרצויות שלך", מוטב להשקיע בשיפור יכולות ההתמודדות שלך עם מצוקה וסערה נפשית, וטיפול פסיכולוגי הוא לא הדרך היחידה לעשות זאת. פעילות גופנית, אמנות ויצירה, מדיטציות, יוגה ודמיון מודרך נמצאו יעילים מאד בהפחתת לחצים. אפשר לנסות לספק לילדים הסברים מרגיעים, אך ספק אם הסברים אלה יפתרו כליל את הבעיה. אחדד את כוונתי: ילדים יכולים, למשל, לקבל הסבר מקיף על התופעות האקלימיות הגורמות לברק ולרעם, ועדיין - למרות הידיעה שהם אינם הורגים אותנו - הברק והרעם מעוררים בהם חלחלה ופחד, פעם אחר פעם. לכן, אני מקווה שתמשיכי לפעול לשיכוך העוצמות הרגשיות שלך, תהיה הדרך לשם אשר תהיה, להקפיד על שפה נקייה ככל האפשר (במיוחד כשאת רבה עם אביהם), ולרכוש מיומנויות של וויסות ושליטה עצמית, בטיפול או אימון אישי. בברכה ליאת

שלום רב, ביתי בת שנתיים החלה לאחרונה להיכנס להתקפי בכי כאשר אינה מקבלת משהו או שמתעוררת משינה , מדובר בבכי היסטרי השטחות על הרצפה, לא ניתן לדבר איתה כשהיא בבכי. אני מנסה לא לתת לה מה שהיא רוצה כשהיא בוכה אלא מנסה להסביר שרק אם תרגע תקבל את מבוקשה אך היא לא מקשיבה והבכי ממש מחמיר עד שהיא כמעט מתקשה להירגע בעצמה ונראה שהיא זקוקה לעזרה לצאת מהמצב הזה. האם מדובר בתגובה מדאיגה? כיצד עלינו לנהוג, אם ברכות או באסרטיביות? עד כמה לתת לה לבכות? זה יכול להימשך 5 דקות ויותר של בכי היסטרי. זו התנהגות שלא היתה קיימת, היא אמנם היתה בוכה כשלא קיבלה משהו אבל לא בבכי מתמשך והיסטרי. בעלי טוען שהיא זקוקה לנו שנעזור לה ומנסה בדרך רכה לגשת אליה, אני קצת יותר נוקשה ורוצה איפשהוא שהיא תלמד להירגע בעצמה. מה עושים?? אשמח לעזרה.

שלום נועה, התקפי הזעם המפורסמים של "גיל שנתיים הנורא" יכולים להוציא גם את ההורה הרגוע ביותר משלוותו, ומבחינה זו (כמו שאפשר לראות אפילו מהפניות הרבות לכאן)- את לא לבד. בגיל שנתיים הילד הקטן מצוי בסערה גדולה, שמקורה בדחף עצום לעצמאות ונפרדות, יחד נזקקות גדולה ותלות רבה בהורה. זו תקופה סוערת מאד, המאופיינת בבדיקת גבולות בלתי פוסקת, במרד ובמאבק. איכשהו, גם את וגם בעלך צודקים כאן. בעלך צודק, כי ילדה בת שנתיים עדיין אינה מסוגלת לווסת רגשות עוצמתיים, ולכן רצוי לעזור לה בעדינות ורגישות להירגע ו"לרדת מהעץ". יש גם מידה של צדק בדברייך, שכן ילדים בגיל זה חייבים ללמוד גבולות מהם, ולכן רצוי להימנע מכניעה לגחמות ודרישות לא הגיוניות. מבחינה זו, עדיף שלא להיכנע לכל דרישה כדי להרגיעה. גם כאן, כמו במשימות הוריות רבות אחרות, נדרשים איזון ושכל ישר, ולא מעט אינטואיציות הוריות בריאות, כדי לשרוד את התקופה הרגישה הזו. הבשורה הטובה היא שזה בהחלט נרגע, ועובר... עד גיל ההתבגרות. :-) ליאת

ליאת היקרה שלום, בתי בת 8 ילדה חברותית מאד וחכמה התחברה לאחרונה ל"מלכת הכיתה". החברה החדשה מאד מפותחת לגילה בהתנהגות ובמראה. בתי ממש סוגדת לה וכשהיא באה אלינו הביתה בתי אומרת לי אמא תראי איך היא רוקדת יפה/לבושה יפה וכו'. היא מסתכלת על חברתה בהערצה....אני מבינה שהיא מאד אטרקטיבית מבחינתה אבל חוששת שהיא קצת מקטינה את עצמה ופתאום חסרת ביטחון לידה. אני תמיד מחזקת אותה ואומרת לה כמי שהיא מוכשרת אבל היא לא ממש מתייחסת אלי. יש לציין שזה לא קורה עם חברות אחרות. מה דעתך וכיצד עלי לנהוג?

שלום גילי, ילדים מתחברים לילדים אחרים מכל מיני סיבות, ולפעמים גם כדי ליהנות מ"זוהרם", ולזכות כך בהערכה ושדרוג חברתי בקרב קבוצת בני הגיל. צריך לזכור שמדובר בילדים צעירים, שאין בהם תחכום ומורכבות, ולכן הסגידה למלכת הכיתה, שנדמית בעינייך משפילה או מבזה את בתך, אינה בהכרח נתפסת כך בעיני בתך או חברותיה. זו תופעה מוכרת מאד, שחולפת לבד כשחולף הצורך של החלש בהגנה או "תיאו?מו?ת" עם החזק. בעיני, חשוב להמשיך ולחזק אותה, להביע הערכה והתפעלות ממה וממי שהיא, וכל זאת, מבלי למתוח ביקורת או שיפוטיות כלפי הקשר עם הילדה החזקה. בברכה ליאת

התנהגות מינית מטרידה לבן 6 אני מאוד מוטרדת מהתנהגות של בני שקורה לפעמים. הגננת דיווחה על שחשף גופו בגן בפני 2 ילדים, הסייעת סיפרה על שחשף את ישבנו בפניה, הוא מבקש לפעמים מילדות להריח את הפות שלהן, הוא ילד מאוד עירני לריחות בכלל, ואפילו ביקש כמה פעמים מילדות שיעשו עליו פיפי. גם ממני הוא ביקש פעם-פעמיים את זה במהלך השנתיים האחרונות, כאילו בהומור ופעם כשהתרפק על ירכיי, קלטתי שהוא ניסה 'להסניף' אותי. היתה גם ילדה שביקרה אצלנו שגדולה ממנו בשנתיים והם ניסו להתכסות בשמיכה ולהציץ זה לזו וזו לזה. אני שומרת על צניעות סבירה בבית, עם גבולות ועם שמירה גם על תפישה שהגוף שלנו יפה ומופלא אבל פרטי מאוד. אני אם יחידנית לא בזוגיות מאז שאני אימא ולא ביחסים בכלל עם גברים והילד הוא ילד שגדל בבית ילדים שנתיים וחצי עד שהגיע אלי בגיל 4. כשביקרנו לראשונה בבית הילדים בו גדל ילדה אחת אמרה 'היי, הנה הילד שרצה להריח טוסיק'. זה לימד אותי שההתנהגות הזו קיימת מזמן, העו"סית של בית הילדים אמרה משהו מעורפל שהיה פעם משהו שהוא התעניין במין השני. לא ידוע שהוא נחשף למיניות בתקופת בית הילדים ומגיל שנה וחצי ואחורה לא ידוע מה היה אך לא דווח על פגיעה מינית. זה מאוד מטריד אותי מאחר ווהגננות חרדות ומגדירות את ההנהגות שלו כהתנהגות מינית לא תואמת גיל. פסיכולוגית שהתיעצתי איתה אמרה שההתפשטות תואמת גיל אך הבקשה היו פעמים שהגבתי בהסברה שכך לא עושים, כלבים עושים זאת ואנשים לא. המסר הוא מאוד ברור 'כל לא נוהגים' או 'אסור לעשות זאת'. הוא לא מאונן ולא נוגע בגופו כמעט בכלל בבית, זה מתבטא פעם בחודש או כמה חודשים, אך עדיין מטריד אותי מאוד. אנחנו בטיפול רגשי איתו זמן רב, אך הנושא הזה לא עלה בטיפולים למרות שהמטפלת יודעת על כך. מה לעשות כדי להיפטר מזה ? ? ?

שלום ענת, למרבה הצער, יש לעיתים התנהגויות והרגלים שקשה להיפטר מהם, במיוחד אם אין לנו מושג כיצד הם נרכשו מלכתחילה. הילד שלך הגיע אלייך עם 'היסטוריה', ולכן זה טוב שהוא נמצא בטיפול ומעקב אצל גורמים טיפוליים, שמכירים את הרקע שלו, את דפוסי ההתנהגות שלו, ואולי גם את הקשר האפשרי ביניהם. אני מציעה להעלות את דאגותייך בפני הפסיכולוגית שמטפלת בו, ולנסות להבין יחד איתה מה קורה לו. באופן כללי מאד אפשר לשער שבסביבה כאוטית, לא יציבה ורצופת אובדנים, ילדים קטנים מוצאים לעצמם נחמות קטנות, הנאות גנובות, ולפעמים גם גרייה בעלת גוון אירוטי - ובעזרתן לשרוד את המציאות הבלתי אפשרית עבורם. הנוכחות שלך, כהורה מיטיב ומגוייס, יכולה לשנות את תמונת החיים של הילד שלך, ואני מציעה לך לגייס את כל המשאבים הזמינים כדי לספק את כל צרכיו, שבוודאי עולים על אלה של ילד שלא עבר בחייו הקצרים חוויות של בית-ילדים. בהצלחה ליאת

בכל ביטוי מיני שבני הביע שיתפתי את המטפלת הרגשית שלנו. היא אמרה שאולי נחשף בגיל צעיר למין או אפילו משמיעה שמישהו אמר משהו והוא מפרש בדרכו, או שזה קשור לדימוי עצמי נמוך. לא מספיק לי להבין מאיפה זה מגיע. חשוב לי לקבל הדרכה כיצד למגר את התופעה. אנחנו בטפול רגשי שהתחיל בהדרכת הורים, עבר לטפול דיאדי וכיום הילד הולך לבד למפגשים (מזה 2-3 מפגשים אחרונים) עם אותה מטפלת. במקביל ריפוי בעיסוק עם דגש על ויסות תחושתי (גבולי) וטפול בפרחי באך. מה עוד לעשות??? כל כך חשוב לי שהוא ישתלב כראוי. כמובן שזה חלק מהתנהגויות מורכבות אחרות שהן הצקות לילדים בגן, חוצפה, אלימות לעיתים, חרדת נטישה, תסכול מדחיה, ולעיתים רחוקות השלכת חפצים. כל אלו התמתנו מאוד בבית מאז הגיע, אך בגן עוד מופיעות כמטרידות ומסכנות ילדים אחרים. הצוות אוהב וקשוב, מקבל הדרכה מפסיכולוגית של הגנים, ומעצבת התנהגות אמורה להתחיל להדריך גם את הסייעת איך לעזור לו. יש לו סייעת פרטית בגן, שאחרי הרבה הזעה הצלחתי להשיג לו. אנחנו מטפלים באופן מקיף. אותי זה לא מאוד מטריד, כי אני רואה שיפור והתקדמות ברוב התחומים באופן משמעותי, אך ההבדל בין הבית לגן עצום, והעובדה שבגן חוששים מהתנהגויותיו מדאיגה אותי מפני סטיגמות, משובים שליליים שמשפיעים על הדימוי העצמי... אם יש לך רעיונות ספציפים לנושא שהעלתי ההתנהגות המינית - אשמח ביותר. תודה עד כה.

שלום, הבת שלי בת 3, גמולה גבר חצי שנה. בשבוע האחרון "בורח" לה בין 8-10 פעמים ביום. היא טוענת שאינה מרגישה שיוצא לה והיא גם מתביישת שזה קורה לה. אני לוקחת אותה לשירותים, היא עושה, אנחנו מחכות לראות שאין לה עוד וכמה דקות אחר כך עושה שוב במכנסיים. אין שום דבר ריגשי או שינוי משמעותי שקרה לאחרונה שיכול להסביר את המצב.

שלום לירון, אנא, פני תחילה לרופא הילדים שלכם, ובקשי בדיקה מקיפה שתשלול בעיה בשרירי הסגור או כל בעיה בריאותית אחרת. לפעמים, בעקבות התאפקות ממושכת או עצירויות מרובות, מתפתח רפיון בשרירי פי הטבעת, וכתוצאה מכך עלולה להתרחש דליפה לא מורגשת. לעיתים יתכנו סיבות אחרות ממקור גופני. רק לאחר בדיקה כזו, אפשר יהיה לשקול קשיים פסיכולוגיים. בברכה ליאת

בוקר טוב, בני דוד בן שנה ועשרה חודשים. ילד מקסים, חכם ועצמאי. לפני חודשיים נולדה לנו תינוקת ומאז קשה לי אתו יותר ויותר. הוא הפך להיות מאוד תובעני ודורש את תשומת ליבי כל הזמן. מהרגע שהוא מגיע מהגן הוא מיילל ללא הפסקה ובוכה למרות שהוא מדבר מצויין. בלילות הוא מתעורר ובוכה וצורח ובועט. כשאני רוצה להחליף לו טיטול ולהכניס אותו למקלחת, אותה סצנה. אתמול קצת ירדתי מהפסים וצעקתי עליו ומשכתי אותו בכח כאשר הוא התנגד ובעט. אני מניחה שההתנהגות שלו היא מתאימה לגיל זה ובנוסף האחות החדשה. אנא ממך תני לי כלים כיצד להתמודד, מה לעשות. תודה רבה

שלום רוחמה, העובדה שנולדה לדוד אחות קטנה לא מזמן, אינה הופכת אותו לבוגר בן לילה, למרות שבאופן טבעי, כשנולד לנו תינוק חדש, הילד הגדול נדמה בעינינו לפתע כגדול ועצמאי יותר מכפי שהוא באמת. נדמה לי שכאשר זוכרים שמדובר בתינוק קטן שטרם מלאו לו שנתיים, קל יותר לגייס עמדה סלחנית יותר כלפי התופעות שאת מתארת. לבד מזאת, כדאי לזכור שמדובר בהתמודדות עם קנאה באחות התינוקת שגוזלת הרבה תשומת לב, ובהתמודדות עם המשימות ההתפתחותיות של גיל שנתיים, שזה אומר משאלה חזקה לעצמאות, מצד אחד, יחד עם תחושות של תלות והזדקקות, מצד שני. המענה לכל אלה, קשור ליכולת שלכם לאזן בין הכלה סבלנית ותשומת לב מרובה לצרכיו של דוד, יחד עם ההתעקשות על גבולות ועל דרישה בסיסית לציות ושיתוף פעולה. מציעה לך לקרוא קצת באתרי ההורות באינטרנט גם על קנאת אחים וגם על התופעה המכונה בהומור "גיל שנתיים האיום". אין לי ספק שתקבלי שם הבנה רחבה יותר על הצרכים של הילד בשלב התפתחותי זה, ואולי גם המלצות קונקרטיות לפעולה. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן ה-9 (יש לו אחות תאומה)ילד מקסים, תלמיד טוב, אבל יש לו פתיל מאוד קצר, הוא מגיב במהירות ללא מחשבה על כל מקרה הכי קטן שקורה. התגובה תמיד מלווה במכה/בעיטה או משהו כזה. הוא מאוד תחרותי, קשה לו להתמודד עם הפסדים, קשה לו להתאפק בפני גירויים.... כיצד ניתן לעזור לו למתן את התנהגותו, לקחת צעד לאחור ולא להגיב במיידי. תודה אדוה

שלום אדווה, יש ילדים הנולדים עם מזג בסיסי סוער יותר, עם קושי בוויסות רגשות, או עם פגיעות כלשהי ממקור אורגני (כמו למשל הפרעת קשב וריכוז המלווה גם בהיפראקטיביות, אימפולסיביות, או שתיהן). היכולת לאפק דחפים, להתמודד עם תסכול ולדחות סיפוקים מתפתחת בהדרגה לאורך שנות הילדות, כאשר הילד נדרש לכוון את התנהגותו בהתאם לכללים הנהוגים בבית, להתחשב באחרים, וללמוד לחיות עם מגבלות הנאכפות ע"י המבוגרים או מכורח המציאות. כאשר הילדים מגיעים לגיל תשע ועדיין מתקשים לעמוד בתסכולים, אפשר לנסות להדק את הגבולות, אך אני נוטה להאמין שנדרשת הכוונה והדרכה הורית, ולעיתים גם התערבות טיפולית שתייעל את התהליך. פנו להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, בני בן 4 בן יחיד, (אני אמורה ללדת בשבועות הקרובים). הוא ילד חכם ונבון מאוד, אך הוא לא משתלב בקלות בחברת ילדים אחרים. השנה הוא הולך לגן טרום חובה, בתחילת השנה גילה קשיי פרידה ממני, אך לאט לאט התרגל וכיום נשאר בגן בלי בעיה. מדי פעם הוא מספר לי שהוא משחק לבד, אני אומרת לו שלפעמים כיף גם לשחק לבד, אך מוסיפה שכיף גם לשחק עם חברים, ומעודדת אותו להצטרף למשחק עם ילדים אחרים. מדי פעם הוא חוזר מהגן ואומר לי שהוא עצוב כי ילד הרביץ לו בגן. אני אומרת לו שזה לא נעים שמישהו מרביץ ומוסיפה שאני כועסת על הילד שהרביץ לו, ושואלת אותו מה הוא עשה. הוא אומר לי שהוא בוכה והולך לספר לגננת או למטפלת. אני מוסיפה שזה נכון להגיד לגננת, מכיוון שלהרביץ זה לא יפה, אך גם מדריכה אותו שיגיד לילד שהרביץ כי אסור להרביץ וכי "אני לא מסכים שתרביץ לי זה לא נעים לי". אני מבינה שזו חלק מהאינטראקציה החברתית בגן, אך זה מאוד מבאס אותי כשהוא מספר שמרביצים לו (ושהוא בוכה), במיוחד כשזה קורה בזמן שהוא מנסה להצטרף למשחק עם ילדים אחרים. הילד שלי יותר חכם ועדין מהאחרים, הוא נבון (אני רואה זאת גם כשחבר בא אליו הביתה והם משחקים ביחד) ובעצם יתכן שזו גם ה"בעיה" שלו?? הייתי רוצה לדעת אם אני נוהגת נכון או מה עוד עלי לעשות כדי לעזור לו להינות מבחינה חברתית? דבר נוסף, הוא מאוד מזדהה עם דמויות חזקות חיוביות מסרטי ילדים ומבקש ממני לשחק איתו כאילו אחת הדמויות הוא החבר שלו וכאילו הוא משתתף בהרפתקאות של הגיבורים החיוביים האלה ואני משחקת איתו בכיף. אוסיף גם כי האווירה אצלנו בבית מאוד אוהבת, נעימה ונינוחה, אני ובעלי מאוד אוהבים אותו ומקדישים לו תשומת לב וחיזוקים רבים, אך לעיתים אני חושבת שאולי דווקא האווירה הנעימה בבית לא מכינה אותו מספיק טוב להתמודדות הכוחנית בגן? אני לא יודעת אם אני מצליחה להסביר את עצמי טוב, פשוט אני מאוד "עסוקה" בהשתלבות החברתית של בני בגן, הרבה יותר מההתפתחות שלו מבחינת חשבון, אלף-בית וכו'. מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי ואודה על התשובה.

שלום אודליה, לא ציינת מה הגננת אומרת על ההתנהלות של בנך בגן, והמידע הזה חשוב בהיותו שופך אור 'אובייקטיבי' יותר על מה שקורה שם. את עצמך מודה שהנושא החברתי רגיש אצלך, ולכן את נוטה להתעניין ולהגיב לנושא זה יותר מאשר לפעילויות האחרות בגן. ילדים רגישים נוטים להיענות לסקרנות ההורית, ולספק להם עוד ועוד מידע כדרך לא מודעת לגייס את ההורה ולהפיק ממנו תשומת לב מיוחדת (ואולי גם מידה של פיצוי) על מה שלכאורה עוללו לו בגן. בעיני, רצוי להימנע מרחמים מיותרים, ולפעול לחיזוק היכולות החברתיות של הילד בדרך של עידוד ואמון ביכולתו להסתדר. אני מציעה להתייעץ עם הגננת, ולבקש את חוות דעתה כמי שמלווה אותו מקרוב שעות רבות ביום. אם גם היא מבחינה בקושי ממשי, אפשר יהיה לשקול הדרכה הורית או התערבות אחרת, לשיפור מצבו החברתי. המשיכי לשמור על אווירה רגועה חמה ונינוחה בבית, אך גם כזו המציבה גבולות ומזמנת לילד מצבים בהם הוא נאלץ לוותר, להתחשב ולאפק את רצונותיו מפאת אלה שלכם. בעיני, זו הדרך הטובה ביותר להקניית מיומנויות חברתיות בסיסיות. בברכה ליאת

ליאת תודה רבה על התשובה. האמת, נפגשתי כבר עם הגננת והתגובה שלה היתה מאוד חיובית, לדעתה מבחינה רגשית, חברתית הוא מתפתח מצויין, והיא דווקא המליצה לחזק יותר התפתחות מוטורית וללמד אותו כבר לכתוב א-ב'. כנראה הבעיה יותר אצלי ובאמת נושא החברתי רגיש מדי עבורי.האם עלי להימנע משאלות כמו עם מי שיחקת בגן? או מי החבר שלך בגן? ושוב תודה, אודליה

היי בתי בת שבע משחקת דמויות שונות ובניהם גם את מורתה היום היא שאמרתי לה שהיא לא באמת המורה היא פנתה אלי בכעס ובכי שלא אקרא לה בשמה אלא בשם המורה ושהיא אכן המורה לא יודעת האם עלי לעשות משהו בנידון. לעיתים נדמה שהיא לא מבדילה בין מציאות למשחקי דמיון.

שלום יורי, לא ציינת באילו נסיבות קרתה התקרית הזו, ביניכן, ולמה היה לך חשוב להזכיר לה שהיא לא המורה. אם זה היה באמצע משחק משותף שלכן (או משחק שלה עם עצמה), אני יכולה להבין את התסכול והכעס שלה. אחרי הכל, למשחקי 'כאילו' דמיוניים יש חשיבות עצומה לפיתוח מיומנויות קוגניטיביות,רגשיות וחברתיות אצל ילדים, והם נפוצים מאד וטבעיים בחייהם של ילדים, גם בגיל שבע. אם, לעומת זאת, הכניסה שלה לדמות 'גולשת' גם אל מעבר לגבולות המשחק, ומתערבבת בתפקוד המציאותי שלה, אפשר להעיר בעדינות, ולחדד את ההבדל בין מציאות לדמיון. אני נוטה להאמין שמדובר במשחק 'כאילו' תמים, ולפיכך אין טעם ובטח לא הכרח "להעמיד דברים על דיוקם". בברכה ליאת

ביתי נכנסת לתפקיד משחקת עם עמצה ומדברת עם עצמה לא מעט לעיתים גם בסביבת חברים פעם היא הצהירה בפני חברותיה שהיכעסו אותה שהיא בוחרת לא לשחק איתם אלא עם העץ היא חיבקה ודיברה עם העץ והבנות צחקו עליה. מעבר לכך אם מוצאים אותה משלוותה ומבקשים למשל להכין שעורי בית או לבוא לאכול היא כועסת ויכולה לחטוף התקף זעם רציני שכולל זריקת מחברות קישקוש במחברת קללות בכי דריקת דלות תמיד היו לה תקופות התפרציות מעין אלו אך חשבתי שזה יעלם עם הגיל זה אומנם פחת אבל עדין דפוס. האם לאור התוספות עלי לעשות משהו. יש לציין שהיא תלמידה טובה סה"כ יש בעיות חברתיות לא מוצאת חברה מנסה כל הזמן להשתלב מחליפה חברות מבוישת וצערי משתקף ערך עצמי נמוך הרבה פעמים היא אומרת שהיא לא יפה והיא לא רוצה שיקראו לה בשמה וכדו.

שלום, ביתי בת שלוש ושבעה חודשים. לפני כארבעה חודשים עברנו דירה לבית גדול ומרווח יותר מהקודם, במהלך התקופה ראיתי שהילדה מפחדת בדירה החדשה לדוגמא- להישאר לבד בחדר משחקים, אפילו אם זה לכמה רגעים, כשהיא בשירותים היא רוצה לראות מישהו בסביבתה ואם אין מישהו לידה היא מנסה לסיים כמה שיותר מהר כדי לא להיות שם לבד וכו', בסך הכל היא נראתה מאושרת ושמחה אז לא ייחסתי כל כך חשיבות לפחדים האלו ותיארתי לעצמי שעם הזמן הם יעברו. אתמול קרה משהו שהימם אותי ואשמח לייעוץ. הילדה ישבה וציירה והייתה מרוכזת בציור, פתאום היא הסתובבה אלי ואמרה לי "אני לא אוהבת את הבית הזה, אני רוצה לחזור לבית שלנו, אני רוצה לחזור לבית הקודם, אני עצובה, משהו מפריע לי" במילים האלו בדיוק! היא חזרה כמה פעמים על "משהו מפריע לי", ניסיתי לדבר איתה ולהבין מה מפריעה לה, היא לא הצליחה לבטא מה בדיוק מפריע לה, אבל היא הצביעה לי על כמה חפצים שמפריעים לה בבית, כמו המנורה, הלול של אח שלה וכו'. לדעתי היא לא באמת התכוונה שהחפצים מפריעים לה אלה יש משהו מעבר שהיא לא מצליחה להגיד בשל גילה הצעיר. היום בבוקר היה שיר בטלויזייה והיא רקדה ופתאום עצרה ואמרה שוב "משהו מפריע לי", שוב ניסיתי להבין מה והיא שוב הצביעה על כמה חפצים והוסיפה גם שהיא שומעת אנשים מדברים בחוץ בזמן שלא היה שום רעש מבחוץ. אני די מודאגת מהמקרה ואני לא יודעת איך להתייחס ומה להגיד לה כדי לא להכביד עליה או להעיק. אשמח לייעוץ. תודה מראש :)

שלום מיכל, קצת קשה להבין בדיוק את 'איכות' התלונה שלה, ולו הייתי צריכה להמר, אפשר לייחס זאת לדמיון המפותח של ילדים בגילה, המייחסים לעיתים לחפצים ואובייקטים היבטים מאגיים או אנושיים, בשירות עולמם הפנימי. אני מציעה להמשיך לעקוב, להעניק הכלה סבלנית לפחדים שלה (שהתעוררו אמנם סביב המעבר לבית החדש, אך בהחלט יתכן שהיו מתעוררים גם בבית הקודם). עמדה הורית קשובה, שקטה וסבלנית מאפשרת לפחדי הילדות לחלוף מעצמם. במידה והפחדים אינם נעלמים בחודש חודשיים הקרובים, התייעצי שוב. בברכה ליאת

שלום, בני בן 9 וחצי, מאז שהיה קטן ועד היום קשה לו להתחשב באחרים. הוא מאוד תחרותי, ויפגע (קצת - דחיפה, לא יגלה דרך שהוא מכיר כדי שילד אחר לא ישיג וכו') כדי לנצח. מעדיף להיות בהפסקות או לבד או לנצח במשחקים. אם לא מנצח, בזמן שילדים אחרים ימשיכו הלאה, הוא יסתובב כעוס שעות בהרגשה שכולם לא פיריים. המורה אומרת שהוא לא מצליח לעבוד בקבוצה. ואם יש משימה שהוא לא מצליח ישר, הוא יעזוב ולא ינסה להתמודד. הוא אובחן כמחונן. יש לו חבר טוב אחד - וגם איתו הוא חייב להיות תמיד ראשון. למשל, יבחר משחק שהוא יודע שינצח בו. איך לעזור לו? האם יש ספר טוב עם עצות לפנות אליו בנושא? לאורך השנים ניסינו לכוון אותו אבל כנראה ללא הצלחה. תודה רבה מראש.

שלום גלי, ילדים מחוננים, בניגוד אולי למה שהיינו מצפים, סובלים מקשת של קשיים ובעיות אופייניות, עליהם אפשר לקרוא לא מעט במאמרים העוסקים במחוננות. מה שאת מתארת אופיני מאד לילדים המפגינים פער גדול בין התחום הקוגניטיבי לבין התחום הרגשי. לעיתים, מה שתורם עוד לקושי, הוא הפערים בין תחומים קוגניטיביים שונים, הנחווים ע"י הילד כבלתי נסבלים. כך, למשל, ילד מבריק מאד בתחום אחד, יכול להיות בטווח הנורמה או מתחתיה בתחום אחר, מה שיוצר אצלו ואצל סביבתו תחושה של אכזבה, החמצה וחוסר הבנה. ילדים מחוננים מתמודדים עם משא כבד של ציפיות, וכתוצאה מכך כל הפסד או כישלון נחווה כפגיעה נרקיסיסטית בלתי נסבלת. לכן, בניסיון להבין כיצד לעזור, אני מזמינה אותך לבחון באומץ את עמדתכם, כהורים, ביחס להישגיו. לפעמים הורים לילד מחונן נוטים באופן טבעי להתגאות בו, להתפעל מהצלחותיו ולשמוח בהן, מה שאינו נעלם מעיניו. היכולת לראות אותו כילד עם צרכים ייחודיים, ולא כ'מבריק' ומצטיין, יכולה למתן במידה רבה את הצורך הבלתי פוסק לנצח. כאשר הילד מרגיש אחריות לסיפוק הצרכים הנרקיסיסטים של הוריו, הוא אינו יכול להרשות לעצמו להיכשל, ומפתח אוריינטציה של הימנעות מכל מה שעלול לסכן אותו בהפסד או כישלון. אני ממליצה לכם לקרוא עוד על הילד המחונן (יש לא מעט מאמרים ברשת וגם ספרות ענפה), ובמידת הצורך להיעזר גם בהתייעצות והדרכה הורית אצל פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

תודה רבה על תגובתך. מה שאת מתארת מתאים מאוד למציאות, ונותן הרבה חומר למחשבה. גם אם לא נעים להודות בכך.. אני אשמח מאוד אם תוכלי להמליץ על ספר שכתוב בצורה פרקטית להתחיל ממנו לשנות אמירות/התנהגויות שלנו? שוב תודה רבה, טוב שיש כיוון להתחיל ממנו, גלי

שלום, בני בן 3 וחצי. כשהיה בן 10 חודשים סבתו נפטרה. הוא כמובן לא זוכר אותה ומעולם לא שאל עליה (לסבא שלו יש בת זוג) אני מרגישה צורך לספר לו שהיתה לו סבתא, להראות לו תמונות שלה ושלו יחד כשהיה תינוק. האם הוא בגיל שכבר אפשרי לעשות זאת? אני חוששת שזה יעלה בו שאלות הקשורות למוות. ואם אכן זהו גיל שכדאי לספר לו, איך לעשות זאת?

שלום נורית, את מאד צודקת. ילדים צריכים להיות שותפים מלאים לאירועים משמעותיים במשפחתם, וכיסים של סוד אינם דבר רצוי. בעיני, אין צורך ואין טעם להמתין לרגע הנכון או לזמן המתאים, פשוט מפני שמדובר במידע ענייני שמראש לא היה טעם להסתיר. אילו תמונותיה של סבתא היו חשופות לעיניו מלכתחילה, התהיות הנוכחיות שלך היו נחסכות. בכל מקרה, אני בהחלט ממליצה לספר לו על סבתא, להראות תמונות, ולספר לו שהיא מתה כשהיה קטן. זו הזדמנות מצויינת להפגיש אותו גם עם נושא המוות, ממקום הרבה פחות טעון ונרגש (אצלכם). אוכל לשתף אותך ולספר שבמשפחתי, ילדים קטנטנים נלווים אלינו גם לבית הקברות, שהפך למקום מפגש משפחתי נעים באזכרות, המלווה גם בהומור ובעשייה משותפת (למשל עבודות גינון, השקייה וטיפוח חלקת הקבר). עשי מה שמתאים ונכון לך, ובלבד שלא יישמרו סודות 'אפלים' בחייכם. בשמחות ליאת

בתי בת 4ש מאוננת בפומבי באמצעות קצה של שולחן בסלון ללא הפסקה.איך מתנהגים כהורים?

שלום מיכל, אני מציעה לנהוג כאילו שהייתם רואים אותה מחטטת באף: הסבירו לה שגם אם הדבר נעים לה, זה מסוג הדברים שעושים בפרטיות, בחדרה, ללא נוכחותם של אנשים אחרים (גם אם הם בני משפחה). נסו להישאר ענייניים מאד, ללא כעס או מבוכה, ובמידת הצורך לגשת אליה, להזיז אותה מהשולחן בעדינות, ולכוון אותה לחדר שלה או לפעילות אחרת. בברכה ליאת

אנחנו הורים ל 5 ילדים. כולם התחתנו או גרים מחוץ לבית, למעט ביתנו הקטנה הלומדת בכיתה י בת 15. בתקופת הגראדים חששה ביתי להישאר בבית וטענה כי אצל אחותה הנשואה עם ילדיה היא חשה ביטחון. לכן עברה להתגורר אצלה בתקופה זאת. היום כשאנחנו אחרי הגראדים עדיין ממשיכה ביתי להתגורר אצל ביתי הגדולה והיא איננה מוכנה לחזור הבייתה. היא מכנה אותנו מבוגרים, מיושנים וניראה שיש קצת זלזול כלפינו למרות שביתנו הקטנה היא יחסית מנומסת. אנחנו מתחננים אליה שתחזור הבייתה אך היא מסרבת. מסתבר שיה לה רווח משני מהשהייה אצל אחותה בתקופת הגראדים. לצערי אין לי השפעה גם על הביתי הגדולה שלא עושה מאמצים לשדל את ביתי הקטנה לחזור הבייתה (היא מרגישה לא בנוח "לסלק אותה"). בנוסף לזה יש בעיה שביתי הקטנה מאחרת כל בוקר לבית הספר כי היא מתגוררת מחוץ לעיר בקירבת מקום. בית הספר החל לשלוח מכתבים על האיחורים והדגיש כי יפנה לקב"ס-קצין ביקור סדיר לפעול בעיניין. את מבינה שהעיניין מורכב מאוד? היועצת שוחחה עם ביתי שהביעה נחישות להתגורר עם ביתי הגדולה, אך לצערי הדבר פוגע באיחורים בבוקר. יצויין כי ביתי הגדולה חוזרת מאוחר מן העבודה ולכן ביתי הקטנה נשארת בבית עם הנכדים שלי. מה דעתך?

שלום רב, אני מבינה את מצוקתך, ואיכשהו, גם את בתך הקטנה שמצאה לה פתאום בית עליז ושוקק חיים. ובכל זאת, מקומה בבית, ועליה להישאר בסביבה המאפשרת לה להיות תלמידה ונערה מתבגרת, ולא להתפתות להתבגרות מהירה ומדומה, והישאבות לתפקיד של מטפלת בילדים. נדמה לי שאת מאמצי השכנוע יש להפנות לבתך הגדולה ןבעלה, ולהבהיר להם שהם גורמים לה נזק לטווח הארוך, גם אם כרגע כוונותיהם טובות. בקשי מגורמי החינוך והרווחה לדבר עם בני הזוג, ולעזור להם (ולכם) לחזור לשגרה, גם אם אינה מושלמת. בהצלחה ליאת

ילדים רבים בגילאי 4-6 סובלים מפחדי לילה, הכוללים פחד מהחושך, פחד ללכת לישון, פחד מיצורים דמיוניים, חלומות מפחידים, יקיצות מרובות במהלך הלילה וכדומה. במרפאה לרפואה פסיכולוגית בביה"ח שניידר בשיתוף עם מעבדת השינה באוניברסיטת תל-אביב נערך מחקר בהנחייתם של פרופ' אלן אפטר ופרופ' אבי שדה, המכוון לשיפור ההבנה של הופעת פחדי לילה בקרב ילדים צעירים ואופן הטיפול בהם. במידה ויתברר כי ילדכם סובל מפחדי לילה משמעותיים, נציע טיפול קצר, ללא תשלום. הטיפול מיועד לילדים בני 4-6. לפרטים נוספים והשתתפות, ניתן לפנות למיכל קפלן במייל [email protected], או בטלפון 054-4682588. ניתן גם ליצור קשר עם מרפאת השינה, טלפון 03-6407327.

שלום רב, מאחר שאני משוחדת קצת (פרופ' אבי שדה היה מורה שלי), ומאחר שמדובר במרפאה מצויינת המספקת שירות חינמי המקדם גם את המחקר בתחום, אני משאירה את הפרסום כאן, ומעודדת אנשים להרים את הכפפה ולהיעזר. בהצלחה ליאת

שלום ותודה על הפורום הנהדר יש לי שאלה לגבי גמילה הבת שלי בת שנתיים + 4 חודשים, ילדה נבונה ומקסימה, מדברת ברור ומבינה היטב. האמונה הכללית שלי לגבי גמילה היא שזהו מהלך טבעי שמגיע בזמן שלו כאשר הילד מרגיש מוכן פיזית ורגשית בעל ביטחון, הרגשת עצמאות, שייכות, יכולת והעצמה וכך אני משתדלת לעשות ולחזק בלי הקשר לגמילה. הבת שלי בשלב המשחק עם הגמילה, יודעת את המושגים, אומרת שהיא עושה בשירותים, הולכת לשירותים אך בפועל לא עושה שם כלום (רק בכאילו). אח"צ היא מבקשת הרבה ללכת לשירותים ואנחנו משתפים פעולה ואחרי זה מחזירים לה את הטיטול. בימים האחרונים לאחר שהיא בשירותים אח"צ שאלתי אותה אם היא רוצה לנסות להישאר בלי טיטול לשם הניסיון והחוויה. היא עושה במכנסיים כמובן, אנחנו לא מתרגשים ומשבחים אותה שהיא שמה לב שהמכנס רטוב ושכך זה מרגיש שאין טיטול. הכל בלי לחץ, הרבה עידוד וסבלנות. השאלה שלי אם עשיתי טעות.... האם לא הייתי צריכה להציע לה להוריד ולהתנסות בהרגשה הזו ? האם לחזור אחורנית ? לא להציע לה כלל להוריד טיטול ? כן להמשיך ולהציע לה פעם בכמה זמן ללכת לנסות לעשות בסיר ? בעצם השאלה שלי היא מה עושים מעשית בין שלב המשחק שנמשך כבר זמן מה לבין הגמילה בפועל, האם יש מקום להתערבות של ההורים (לקדם את התהליך ואיך ?) או רק לחכות בסבלנות עד שהיא בעצמה תוריד את הטיטול ותלך לשירותים לגמרי לבד ?

שלום לימור, כל הכבוד לך על הסבלנות והכבוד שאת רוכשת לבתך. את צודקת מאד כשאת מאפשרת לה מפגש יצירתי ולא מלחיץ עם הנושא. עם זאת, חשוב להדגיש, שתהליך הגמילה אכן תלוי בבשלות של הילד, אך הוא נעשה כדרישה התפתחותית **ביוזמת המבוגרים**. טרחתי להדגיש את זה, כי יש ילדים שמתלהבים מאד בהתחלה, ואז מחליטים ש"בעצם לא", ואז מתחילות הבעיות. אם את חושבת שקיימת אצל בתך הבשלות הקוגניטיבית (יודעת להגיד פיפי וקקי, ויודעת לזהות מתי היא צריכה/עושה), הרגשית (יכולה לעמוד במידה סבירה של תסכול, ולהתמודד עם דרישה הגיונית ממנה, ולהתמודד טוב גם עם מידה של חרדה), והמוטורית (מסוגלת לשבת מספר דקות על סיר או אסלה, להפשיל בצורה טובה למדי מכנסיים ותחתונים) - סימן שהגיע הזמן. מאימתי ש*את* מחליטה שהגיע הזמן, יש להוריד את החיתול, לאחר שיחה קצרה וחגיגית ("את כבר גדולה ונהדרת, ולכן כבר אפשר ללמד אותך לעשות פיפי וקקי בסיר או בשירותים, כמו כולנו. בהתחלה זה לא תמיד יצליח, ואולי יברח לך לפעמים, אבל זה בסדר. זה קורה לכל הילדים ובסוף הם מצליחים"). אפשר להיעזר כמובן בשפע החומרים הספרותיים והמוקלטים המוקדשים לנושא. אם אין בכוונתך להתחיל בתהליך, אני ממליצה להפסיק את משחקי הכאילו, כדי לא ליצור בלבול (פעם עם, פעם בלי, קדימה, אחורה, וכד'). מאימתי שאת מורידה את הטיטול, רצוי לא לחזור לאחור. קחי אוויר, והכיני את עצמך מראש לתאונות ופספוסים. זכרי שברוב המקרים לא מדובר בתהליך שהחל מוקדם מדי, אלא בחלק טבעי ובלתי נמנע שלו. בהצלחה ליאת

שלום אני בת 50 ובעלי בן 58 יש לנו שני ילדים בת בת 15 ובן בן 14 כרגע יש לי בעיה חמורה עם הבת שבעצם זה התחיל לפני 3 שנים בערך אז היתחילה להקי וכמעט הפסיקה לאכול ואני מאוד נילחצתי לקחתי אותה לבדיקות לדיאטנית וכל הזמן היא טענה שאני לא מבינה כלום וגם הדיאטנית להקי הפסיקה אחרי שעליתי על זה ולאע=כול חזרה בצורה מבוקרת בתקופה הזאות ילדה בת 12 ירדה 14 ק"ג וכל מה שאכלה לא היתה מוכנה לאכול ליד אביה כששמתי לב לזה שאלתי אותה וענתה לי שאבא שלה כל הזמן אומר לה שתיהיה כמו אמא שלה שמנה בטטה וחברות שלה רזות . בקשר ליחסים בבית האבא תמיד זילזל בי ואמר שאני טיפשה ומכוערת ולא מסכילה הוא גם ניהל רומנים עם נשים שונות והאחרונה הוא אפילו סיפר עליה לילדים הילדים גם מזלזלים בי. בשנה אחרונה הילדה נעשתה יותר עצבנית לא יוצאת לא מבקרת קרובים לא יושנת מספיק השנה הציונים שלה ירדו משמעותית ולא ומחסירה המון בקיץ ניסיתי לגרום לה ללכת לפסיכולוג אפילו הבאתי אותו לבית אבל היא מסרבת לקבל טיפול היאמא דא תמיד טוענת שאני לא מבינה כלום. לא יודעת מה לעשות בכבוד רב נאי

שלום נאי, הפנייה שלך נגעה ללבי. את יודעת, לפעמים תגובותיהם של הילדים שלנו גורמות לנו להרגיש שהם לא זקוקים לנו, מזלזלים בנו, ואולי אפילו היו מוותרים עלינו. ממה שאני מצליחה לקרוא (אולי מ"בין השורות"), הילדה שלך מאד מאד זקוקה לך בשלב זה של חייה, ומאותתת על מצוקה גדולה. זה נכון שאי אפשר להביא מישהו לטיפול נגד רצונו, ולכן, למרות ההתדרדרות במצבה, אני מפצירה בך להגיע לטיפול פסיכולוגי בעצמך. בטיפול תוכלי להתחזק ולהחזיר לעצמך את היכולת לעמוד מול ההתקפות המשפילות של בעלך. בצעד כזה, תוכלי להרוויח מחדש את הערכתה של בתך, שאולי כועסת עלייך באופן כלשהו על כך שאת מרשה למישהו להשפיל ולבזות אותך כך. זכרי שאת משמשת מודל לילדייך, ובפרט לבתך, והיכולת שלך לקום ולהכריז "לא עוד!" היא צעד חינוכי מאין כמותו. אני שולחת לך עידוד וכוח להילחם על כבודך ומעמדך כאדם, כאישה וכאמא. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי ישלה בת 4 שנים ותינוקת בת 7 חודשים. הבכורה מאוד רגישה ומפגינה קושי בהסתגלות לשינויים. אנו אמורים לעבור דירה (מהמרכז לצפון) בשל העבודה של בעלי. אנו עוברים לישוב שבו גרים הסבא והסבתא. בנוסף היא אמורה לעבור גן. אני חוששת שיהיה לה קשה מידי. כיצד לעשות זאת? האם תשרוד את המעבר? היא ילדה שכבר 3 שנים באותו גן ועדיין יש לה קושי להיפרד בבוקר.אני מאוד דואגת לה ומצג שני אין לנו ברירה ואני בטוחה שבטווח הארוך זה לטובתה. זקוקה לעיצה איך להקל עליה בבקשה. תודה נעמי

שלום נעמי, לא ציינת מתי אמור המעבר להתרחש, ולכן אומר באופן כללי כי ההמלצה שלי היא להכין את הילדה למעבר, אך להתחיל בכך בערך כחודש לפני כן (ולא קודם). אני מציעה שבכל פעם שאתם מגיעים לסבא וסבתא בצפון, ללכת לבקר את הגן שבישוב, אפילו אם זה בשבת והגן סגור. אצל ילדים שרגישים למעברים, ה'פטנט' הוא להפוך את המקום החדש לקצת פחות זר ולא מוכר, ולכן כל מפגש מוקדם עם המקום החדש, "הבית שבו נגור", "הגן אליו תלכי", "הצרכניה או הסופר שבהם נקנה", יכול לרכך את חווית הזרות והחרדה שנלווית לה. מצד שני, 'פמפום' יתר של הנושא, במיוחד כשהוא נעשה מוקדם מדי ולאורך זמן עלול להגביר את תחושת האי-ודאות, ולעורר דאגה מיותרת שלא לצורך. חשוב שגם אתם, ההורים, תהיו רגועים ושקטים, ותתכוננו מראש גם לאפשרות הסבירה שיהיה לה קצת קשה בהתחלה. אפשר להכין אותה גם לזה, ולעשות זאת ממקום רגוע, שמותיר בה תקווה לטוב. "כשנגיע לגן החדש, יהיה לך מאד נעים ונחמד, אבל יכול להיות שבהתחלה יהיה לך גם קצת קשה להיפרד. אנחנו נשתדל להיות איתך שם כמה שיתאפשר, ונשאיר אותך שם רק כשכולנו נרגיש שאת כבר יכולה. אני סומכת עלייך ובטוחה שתהיי בסדר גמור". מאחלת לכולכם התאקלמות מהירה וקלה ליאת

בני בכתה ב'-עוד מהגן הסתפק בחבר אחד אותו הוא אוהב מאד. החבר לא יזם פגישות אחה"צ,ולעתים רחוקות הסכים שבני יבקרו. בני לא רצה/או חשש להתקשר לילדים אחרים- כך שלא נפגש כמעט עם אף ילד אחה"צ עד כה.(מגיל 4 עד 7) כיום הוא משחק לבד בהפסקה וסובל מאד.מתאר עצב ותחושה שהילדים שונאים אותו והוא לא שווה כלום. אחותו חברותית ,הוא מקנא בה אך אין לו את הכלים/ביטחון ליצור קשר בהפסקה עם עוד ילדים. יוזמה שלי להזמנת ילדים אלינו נענית לעתים בחיוב,אך לעולם לא מזמינים אותו אליהם. עירבתי את היועצת והמורה -בינתיים העניין לא מתקדם, יש גם פחד מכישלון מצידו בזמן ההתקרבות לאחרים. איך ניתן לעזור לו? הוא ילד חכם לגילו,כשרוני ובעל כושר ביטוי מעל הממוצע,יכול להיות שהילדים מקנאים בו בגלל יכולותיו ובגלל זה מתרחקים ממנו<? כמו כן,בכיתה א' ההסתגלות הייתה קשה מבחינה רגשית (הוא בין הקטנים בכתה), והיו פרצי אלימות כלפי ילדים בכתה שחלפו כרגע.עכשיו המצב מצויין מבחינת התנהגות ולימודים. אשמח להמלצה לפסיכולוג/ית ילדים (דרך קופ"ח) בשפלה/במרכז האם טיפול באמנות רלוונטי? אפשר גם לאימייל.תודה

שלום רב, טיפול רגשי בהחלט רלוונטי לכאן, וטיפול באמנות בכלל זה. למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, מתוך כוונה שלא להפוך אותו לאתר פרסומי. תוכלו לנסות להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, אם יהיו כאלה. מקור נוסף למידע מהימן על מטפלים טובים הוא רופא הילדים שלכם, שבוודאי מכיר אנשי מקצוע מיומנים באזורכם. בהצלחה ליאת

אשמח להמלצות באי מייל לפסיכולוגים מנוסים המטפלים בילדים באזור השפלה והמרכז. [email protected] עדיף כאלה הנמצאים בהסדר עם קופ"ח מכבי.

שלום רב. פניתי לפני שבוע לגבי ילדי בן 5.5 שמתאפק ולא מוכן לשבת בשירותים ולהוציא קקי . מזה שנתיים אנו מכריחים אותו לשבת בשירותים עד שיוצא - וזאת לאחר ימים רבים שמתאפק ומפתח עצירויות. בעצתך שיחררנו ולא מעירים לו,ולא לוקחים אותו לשירותים גם אם רואים שהוא סובל ומתאפק ומסתובב כל היום ברגליים סגורות. במהלך השבוע בגן יצא לו קצת קקי בתחתון, וכך המשיך גם בבית.. יום שלם אנו מחליפים לו תחתונים כאשר מלכלך בקקי, לא כועסים רק מחליפים ואומרים לו שינסה להבא בשירותים ואנחנו פה אםצריך עזרה. אך כאשר אני מנקה אותו הוא צוחק ואומר שלא צריך לנקות "זה יתיבש לבד" אני לאמרגישה שהוא נבוך מהנושא. פעם אחת הלך לבד לשירותים לבדו, עשה קצת קקי והרים מיד תחתונים (לא ניקה ממש) והסתובב מלוכלך עד ששמנולב. שאלתי היא: האם להמשיך ולהתעלם?.. פשוט לנקות כשבורח לו בתחתון. האם להשאיר אותו כך כמה זמן שירגיש לא נעים?.. התייעצתי עם הגננת לא ממש ידע להגיד לי מה לעשות. מצטערת על המגילה הארוכה.. חייבת עצה איך להתקדם מכאן .. תודה!!

שלום אילנה, לדעתי יש להמשיך ולסגת מהנושא. דליפת הקקי אל התחתונים היא תופעת לוואי מוכרת של התאפקות ממושכת. הנסיגה שלכם ממאבק הכוחות סביב הקקי, תוביל, כך יש לקוות, להפסקת ההתאפקות, ובהמשך להפסקת הדליפה (הדליפה נוצרת כתוצאה של הצטברות צואה בקרבת פי הטבעת המשבשת את התכווצות שרירי הסגור). אני יודעת שזה מאד לא קל, אך מציעה להניח גם לנושא הניגוב והניקיון. הסבירו לו פעם אחת בלבד שאם בורח לו קקי אל התחתונים עולה ממנו ריח רע. אל תלחצו עליו, אל תבדקו אותו כל רגע, ואל תנסו לחסוך ממנו את עוגמת הנפש במפגש עם חברים. אחרי הכל, אם מישהו בגן יעיר לו שהוא מסריח, תגבר המוטיבציה שלו להישאר נקי. כרגע, אתם עדיין מאד עסוקים בנושא. נסו להתעלם כליל! היו חזקים ליאת

אני נשואה, אם לשתי בנות: בת שבע וחצי (תלמידת כתה ב') ובת שבעה חודשים. הבעיה היא עם בת השבע וחצי. כבר מאמצע החופש הגדול בתנו מסרבת ללכת לחברים וחברות ורוצה רק לארח בביתנו. בתנו מוזמנת לחברים אך מסכימה ללכת רק אם אני נשארת איתה (גם לחברים קרובים מאוד שאני ואמן חברות קרובות) ואכן לעיתים הדבר קורה, אם כי בעיקר מתארחים אצלה. בפעם האחרונה שהתארחה לבדה אצל חברה (בספטמבר, בחופש הגדול) התקשרה אלי אמה של החברה כעבור חצי שעה מרגע הגעתה אליהם שאבוא לקחת אותה כי היא בוכה ומרגישה לא טוב. מאז היא מסרבת ללכת לבד (לא היה שום דבר חריג במפגש). גם תחילת שנת הלימודים בבית הספר (עלתה לכתה ב') עברה לא בקלות, קושי רב בפרידה בבוקר ובכי. מהבחינה הזאת, מהר מאוד היא הסתגלה וכיום אין שום בעיה בפרידה בבוקר. בעלי מביא אותה בדרך כלל אך גם כשאני מביאה אותה אין בעיה בבוקר, היא הולכת בשמחה לבית הספר. חשוב לציין שהדבר לא קורה רק מול חברים וחברות אלא גם מול סבא וסבתא, דודים, דודות ובני דודים – מסרבת להיות בלעדנו. הדבר הזה מפריע לי מאוד ואני מוטרדת ממנו. מדובר בילדה שמחה, חברותית, חכמה, תלמידה טובה מאוד, נורמטיבית לחלוטין מכל הבחינות. בשנה שעברה (כתה א') לא היתה שום בעיה והיא היתה מתארחת אצל חברים וחברות. היא מצידה אומרת שהיא רוצה להיות איתנו כל הזמן ואני מסבירה לה שגם אנחנו רוצים להיות איתה אבל לפעמים צריך גם ללכת לחברים שמזמינים, להתארח ולחזור הביתה, למשפחה, בתום האירוח. הנטייה שלי היתה לייחס את זה להולדת האחות הקטנה. שבע שנים היא היתה בת יחידה, מלכה, עכשיו הצטרפה עוד מישהי שאולי "תתפוס את מקומה"? אולי היא מרגישה שעליה "לעמוד על המשמר"? לא "להפקיר" את השטח? או שפשוט מדובר ב"חרדת נטישה"? (היתה פעם שהיינו עם חברים באירוע כלשהו ו"נעלמתי" לה לשלוש דקות. הילדה נכנסה ללחץ, בכי, ממש לחרדה). הגעתי למצב שאני "משחדת" אותה... "אם תלכי לחברה, אקנה לך X" - לא משנה מה אציע לה, היא מוותרת על ההצעה ומעדיפה להישאר אתי, עם בעלי. אשמח מאוד לקבל חוות דעת מקצועית וטיפים, מה עלי לעשות. המון המון תודה מראש.

שלום ניבי, אני נוטה להסכים עם ההסבר שלך, וחושבת שההיצמדות אליכם קשורה למתחרה האטרקטיבית שקמה לה. ניסיונותייך לגרום לה להתרחק ולצאת מהבית אחה"צ בכל מחיר רק מאששים את תחושת הדחייה והקיפוח שהיא מרגישה, וגורמים לה להתעקש אף יותר. אני מציעה להניח לה, לארח בשמחה ובנדיבות את חברותיה אצלכם, ולשדר ככל יכולתכם רצון להיות איתה ובקרבתה. כשתרגיש בטוחה ומאוזנת, היא תרשה לעצמה לחזור ולהתרחק, בידיעה שמקומה במשפחה מובטח. סבלנות... ליאת

שלום רב. בני, בן שלוש וחצי, אח לבן שנתיים וקצת, נגמל יחסית מהר לפחמי, אולם קקי מוכן לעשות רק בחיתול, אפילו בבית. ניסיתי מספר פעמים והבטחתי הפתעות , עד שהמליצו לי שזה יבוא ממנו, לא ללחוץ. הבעיה העיקרית שבגן, למרות שזה גן פרטי , הוא מסרב לעשות צרכיו וזה גורם לבעיה. אודה לעצתך, טל

שלום טל, ראי תשובתי ליאנה, לפני רגע. מדגישה שוב שעשיית קקי בחיתול היא 'קלקול' וסיבוך בלתי רצוי בתהליך הגמילה, הנעשה לרוב ביוזמתם של ההורים. אם הילד שלך מסרב לעשות את צרכיו בגן, הניחי לו, ותסמכי עליו שיעשה כשיתאים לו. המתח של ההורים סביב נושא היציאות של הילד, וחששם המיותר מעצירות, מכניס אווירה של מאבק סביב הקקי, ועלול ליצור בעיה חמורה ועקשנית יותר. בעיני, יש לסלק מהבית את הטיטולים כדי לא להתפתות לסידור הבעייתי הזה, גם במחיר של כמה פספוסים. בברכה ליאת

שלום אני אמא לילדן בן 3. יש לנו בעיה שהוא לא מוכן לעשות קקי בשירותים בשום פנים ואופן.לעומת הפיפי שהוא ניגש לבד ועושה. הוא כל היום עם תחתונים אם זה בגן ואם זה בבית. בלילה לפני השינה אנחנו שמים לו חיתול כי הוא עדיין קצת מפספס עם הפיפי בשינה. הוא מתאפק כל היום עם הקקי כי הוא יודע שבלילה יש חיתול ואפשר לעשות בו. הוא נכנס לשרותים הוא יושב אבל אחרי 2 דק' הוא קם ואומר שאין לו כשאני יודעת בוודאות שיש לו. שנה הבאה הוא צריך להיכנס לגן עיירה ושם לא מקבלים ילדים לא גמולים. מה עושים..??איך אני גומלת אותו עד הסוף.

שלום יאנה, יש ילדים שפוחדים מאסלת בית השימוש, והם מעדיפים את הסיר. הציעי לו סיר בשעות קבועות, ועודדי בשבחים ופרסים קטנים על כל הצלחה. בגיל שלוש בהחלט אפשר להוריד חיתול גם בלילה, גם אם יש פספוסים פה ושם. אחרי הכל, אם את שמה לו חיתול בלילה, הוא מסיר מעליו את האחריות. אני מאמינה שסילוק הטיטולים מהבית ישדר מסר חשוב לפיו "אתה כבר גדול, ולכן עליך ללמוד לעשות את הפיפי והקקי בשירותים (או בסיר) כמו גדול". הצעת הטיטול לעשיית קקי נעשית עפ"י רוב ביוזמת ההורים, וזה מחבל מאד בתהליך הגמילה ועלול להניח יסודות להפרעות עקשניות יותר סביב היציאות. את מוזמנת לחפש באינטרנט מאמר טוב בנושא גמילה, וללמוד ממנו כיצד נכון לעודד גמילה, וכיצד להימנע מטעויות נפוצות. בהצלחה ליאת

בני בן שנתיים וחודשים. בשנה שעברה הוא היה בגן אמריקאי עם ילדים בני גילו. השנה העבירו אותו לקבוצה של קטנים יותר (בני שנה ו9 חודשים -שנה ו11 חודשים) מסיבה כי אינו מדבר באנגלית. זאת נעשה ללא ידיעה שלנו. בסוף ספטמבר הילד התחיל לבכות כל בוקר, כשהינו מתיישיבם באותו היה אומר"הביתה". לאחר מספר שאלות שלי ושל בעלי לגבי תוכנית הלימודים ומשחקים נאמר לנו כי מדובר באותה התוכנית לשתי הקבוצות ואין שום הבדל. אני כבר כחודש מרגישה ונסיגה בהתפתחות. שוחחתי הן עם נוירולוג והן עם טיפת חלב, עם רופא המטפל ופסיכולוג. כולם אומרים שהוא מפותח לפי גילו והדבר היחיד שיכול לגרום לנסיגה שהעבירו אותו לקבוצה אחרת. (שנה שעברה היה תמיד אומר "good bye" לגננת ולכל אחד שהיה פוגש בדרך החוצה מהגן והיה יוזם קירבה עם אנשים ומחייך, השנה הוא שותק, לא מחייך לאף אחד ובורח מהגן) כמו כן, בדקתי בגן, בני כמעט לא מתקשר עם הגננת, הוא התחיל להיות סגור ולא מדבר עם אף אחד. במהלך הנסיעה מהגן שנערכת כשעה בני ממשיך לשתוק ולאחר שמגיע הביתה מתחיל לדבר הן עמנו והן כל הסובבים אותנו. הוא דובר רוסית ויש לו אוצר מילים כ-80 מילים. הוא בונה משפטים עם 3 מילים, אך בתקופה האחרונה הוא הפסיק לדבר במשפטים אלא מחלק למילים נפרדות. האם כדאי להשאיר אותו בקבוצה של הקטנים? האם בגיל הזה יכול להיווצר מצב שבמהלך שנה שעברה הוא נקשר לקבוצה והוא מרגיש שייכות?

שלום נטלי, להערכתי, קשה מאד לעצור התפתחות תקינה של ילד, ולכן - לפי דעתי - לא זאת הסיבה לנסיגה שלו. יחד עם זאת, אם כל אנשי המקצוע אמרו לך כך, אני מניחה שהם שללו כל בעיה אפשרית אחרת. קשה לי להאמין שבשנה שעברה, כשהיה בן פחות משנתיים, כבר הצליח להיקשר חברתית לקבוצה כקבוצה. ילדים אמורים לעמוד במעברים מסוג זה גם אם במחיר של משבר קצר וזמני. לתחושתי, יש לחזור להתייעצות עם פסיכולוג התפתחותי, ולשלול קשיים תקשורתיים. אם את עצמך מייחסת את הקשיים לכך שהוא נמצא בקבוצה שאינה מתאימה לו, פעלי לשינוי. כמו שנאמר כאן רבות בעבר - לקושי טכני לעולם קיים פיתרון טכני, ובדר"כ הוא גם הפשוט ביותר ליישום. בהצלחה ליאת

הי ליאת הילדה שלי בת 5 (0יש לה אחות בת שנתיים) כל בוקר יש בעיה בהתארגנות לגן היא מתעוררת בסביבות שבע וחצי שותה שוקו מול הטלוויזיה (יש סידרה שהיא אוהבצת עד שמונה ) ואז מושכת את הזמן שוב לציין שאני ובעלי בבית בשעות האלו אז יש לה אפשרות למשוך הרבה את הזמן היום זה הגיע לקצה וכעסתי אז היא התחילה עם הרצאות שאני תמיד כועסת ושל סיצנות שהיא לא רוצה ללכת איך אני אמורה להתארגן איתה בבוקר ????????? עם הקטנה ההתארגנות היא תיק תק

שלום לי, בתך הבכורה בת החמש היא עדיין ילדה קטנה, הזקוקה לעזרה וליווי בשעות הרגישות של ההתארגות בבוקר וההליכה לישון בערב. אני מציעה לא לאפשר צפייה בטלוויזיה עד אשר יסתיימו כל ההתארגנויות, ורק אז - בשארית הזמן עד ליציאה - אפשר יהיה להרשות צפייה במסך. אני לא לגמרי מבינה למה את מתכוונת כשאת אומרת "מושכת את הזמן", ומה בעצם את מצפה ממנה לעשות. מאחר שגם את וגם בעלך בבית בשעות הבוקר, תוכלו לחלק ביניכם את המטלות, כאשר כל אחד מכם מארגן את אחת הבנות. חשוב לזכור שכדי שילד יידע ויוכל להתארגן בעצמו, יש לעשות איתו את הדברים, לחזור עליהם שוב ושוב (למשל רוטינת הבוקר הכוללת - רחצת פנים וצחצוח שיניים, התלבשות, נעילת נעליים, סירוק, ארוחת בוקר ויציאה אל המכונית/העגלה/הגן). ילדה בת חמש אינה מסוגלת עדיין להתארגנות כזו בכוחות עצמה, ולפיכך הכעס עליה מיותר ולא תואם. נסו להתאים את ציפיותיכם לרמת היכולת שלה, ובמידת הצורך לעזור לה בסבלנות ורגישות לשכלל את היכולת. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן ה-4 היה עד גיל 3 איתי בבית. בשנה שעברה יצא בפעם הראשונה לגן ילדים. החשיפה היתה פתאומית עבורו; גן עירייה, 35 ילדים שרובם גדולים ממנו (גילאי 4). היה לו קושי מאוד גדול הן מבחינה חברתית וכן בכל בוקר היה לו קשה להיכנס לגן (עד סוף השנה!!!) למרות שבמהלך היום בגן הוא היה בסדר גמור. היו לו קשיים במוטוריקה עדינה, שכן בתקופת שהותו איתי בבית לא עסקנו הרבה ביצירות אלא יותר במשחקי קופסא שבהם הוא ב"ה אלוף. התחלנו בשנה שעברה בסדרת טיפולי ריפוי בעיסוק שממש הביאו לשיפורים עצומים ביכולותיו כמו גם בתחושתיו הכלליות. בתחילת שנה שעברה הוא גם היה מכניס חול, חצץ וכל מה שבא ליד - לפה. אך ככל ש"התרגל" לגן, כך התופעה שכחה. היום, זוהי שנתו השניה בגן. הוא שייך כבר לקבוצת הבוגרים ועדיין קשה לו להיכנס לגן בכל בוקר. באמת רואים שיש פה קושי ולא פינוק. מדאיג אותי שלאחרונה הוא התחיל לקלף את העור סביב ציפורני הידיים שלו עד להרגשת כאב. מה עושים??? תודה

שלום מירב, על רקע הקשיים שאת מתארת, נדמה לי שקילוף העור סביב הציפורניים הוא רק חלק מתמונה רחבה יותר הדורשת התייחסות. אכילת חומרים בלתי 'אכילים' כמו חול, חצץ ולכלוך אחר יכול לשקף קשיים רגשיים ומשפחתיים שיש להתייחס אליהם ולטפל בהם. ממש כמו במקרה שך אכילת הבלתי-אכיל, גם כשמדובר בכסיסת העור סביב הציפורניים, יש להגביל אותו פיזית, אולי גם להציע פעילות אחרת של לישה, או עיסוק פיזי בידיים. מציעה ליידע גורמים במכון להתפתחות הילד, שיוכלו להתייחס לתופעות הללו ולהציע התערבות משפחתית. בהצלחה ליאת

ליאת בוקר טוב בחודש האחרון הבן שלי, בן החמש, נמנע מלהכנס למקומות בהם מס' רב של אנשים, שאת חלקם הוא לא מכיר (יום הולדת של חברה לדוגמא). אני מניחה שזה יושב על בטחון מעורער. אני לא מעוניינת שהבעיה הזאת תשאר איתו או תתעצם. חשוב לי לציין שזה חדש לי, תמיד השתתף בימי הולדת, הלך להצגות וכד'. זה קרה פעמיים בחודש האחרון כאשר בפעם הראשונה זה קרה עם אימי, ואז הצלחתי לשכנעו מרחוק (בטלפון) להכנס איתה לארוע החברתי, בפעם השניה זה קרה איתי, התגובה שלי היתה מורכבת מ-2: ניסיתי לשכנעו להכנס ליום ההולדת של חברתו, אך הניסיון לא רק שלא הצליח, הילד ממש בכה ורק אז הבנתי שאני צריכה לתת לו מקום גם לסרב, ואז אמרתי לו שנלך הביתה אם הוא לא מעוניין להשתתף. מה דעתך על דרכי ההתמודדות שלי עם הסיטואציה? באיזו דרך היית מציעה לי להתמודד בסיטואציה כזו אם תישנה (ובאופן כללי לא הייתי רוצה רק לכבות שריפות, אני שואלת גם איך היית מציעה לי לחזק את בטחונו העצמי?)

שלום סם, אם עד היום הוא היה הולך לאירועים רבי משתתפים ולא נרתע מהצגות ומקומות רועשים, סביר להניח שהחרדה וההימנעות שלו אינן קשורות לבעיה בוויסות התחושתי-אודיטורי. הפתאומיות שבה זה הופיע יכולה להיות קשורה לאיזו חוויה לא נעימה או אירוע חד פעמי בלתי נעים, שהבהיל אותו או הרתיע אותו, ונקשר מעתה לסיטואציות המוניות. ילדים רגישים יכולים להגיב כך להרבה מאד גירויים או התרחשויות, שחלקן נראות לנו אפילו חסרות חשיבות. למשל בלון שהתפוצץ, קוסם שהבהיל (היכרתי פעם ילדה שפיתחה אימה מימי הולדת וקוסמים לאחר הופעה באיקאה, שבה ראתה קוסם 'חותך' אישה למס' חלקים). אני מציעה לנסות לתשאל את הילד ולברר מה מרתיע אותו, ורק אז לפעול כדי לגייסו מחדש להתמודדות. ילדים רגישים יכולים לפתח לזמן מה נטייה הימנעותית, שלא בהכרח תתמיד גם בעתיד. אני מציעה לא להיכנס למלחמות עלך מה שלא מוכרחים. שאלי אותו לפני כל אירוע או יומולדת אם הוא רוצה לבוא, ואם לא - וותרי. ברוב המקרים התו]פעות הללו חולפות מאליהן. אם את מרגישה שמדובר בחוסר ביטחון כרוני ופגיעה בדימוי העצמי, יש לשקול התייעצות עם פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

הי, בני בן שנתיים וחמישה חודשים . החלנו את תהליך הגמילה לפני כ 4 חודשים . בהתחלה זה הלך ממש יפה אך. לפני כחודש לערך משהו השתבש , הוא התחיל לפספס מס רב של פעמיים ואף הפסיק לבקש . גם בגן הוא מפספס אבל יחסית מעט . אני מוצאת את עצמי מחליפה לו בין 5-6 פעמים מהרגע שהוא מגיע מהגן (16:00). אני מתלבטת האם זו דרך להשגת תשומת לב ? למרות שאני לא מראה התייחסות מיוחדת לנושא. האם פשוט להחזיר לו את החיתול ולתת לזמן לעשות את שלו . בבקשה עזרה , אני ממש אבודת עצות . אשמח לקבל ייעוץ .

שלום הדס, בגיל שנתיים וחצי, ולאחר ארבעה חודשים של תהליך גמילה, נדמה לי שכבר לא נכון יהיה לסגת. העובדה שבגן הוא מצליח יותר, יכולה לרמוז על כך שיש כאן משהו 'תקשורתי', ואולי שווה לנסות להבין מה הדבר שמקלקל את התהליך. מה קורה לו בבית, איתכם? אני מציעה לך להוריד מהאינטרנט מאמר הדרכה טוב על תהליך הגמילה הנכון, לעקוב אחר ההמלצות צעד צעד, ובעיקר להתעכב על ההמלצות מה *לא* לעשות. אם יהיו לך שאלות יותר ספציפיות את מוזמנת. בינתיים, המשיכי לא להתייחס באופן מיוחד לתאונות, לא לבקר או לכעוס, ולהרבות במשפטי עידוד המביעים ביטחון ביכולתו להצליח. מבטיחה לך שזה ייגמר בסופו של דבר, גם אם ייקח עוד קצת זמן. סבלנות... ליאת

שלום רב אני אב לילד בן 5 (ולילדה נוספת בת 3 שלא קשורה כרגע לפנייתי :-)). הילד גמול לחלוטין (הגמילה החלה מיוזמתו בגיל שנה וחצי, ונמשכה לאורך כשנה אד שבגיל כשנתיים וחצי שלט לחלוטין ביציאות שלו). בשנה האחרונה, ובעיקר מאז שנכנס לגן חדש (בתחילת השנה שעברה) הוא עושה בתחתונים ("מספר 2") באופן קבוע, במיוחד כשהוא מחוץ לבית. לאחרונה זה החמיר, וכמעט ואין יום שהוא לא "מפספס". לא עוזר להזכיר לו, בכל צהריים הוא חוזר עם קקי בתחתונים וצריך להחליף לו ולקלח אותו. (אגב כשאני שואל אותו אם זה נעים לו או מפריע לו לעשות בתחתונים במקום באסלה, הוא טוען שזה לא מפריע לו). חששנו שיש בעיה בגן אבל לטענת הגננות וגם לדבריו, אין שום בעיה חברתית / רגשית / מזון / כל דבר אחר. לטענתו, פשוט לא נעים לו לעשות קקי בגן. מחוץ לבית באופן כללי (גינה, טבע וכו') זה בכלל לא בחשבון, למעט אם מדובר בבית מוכר לו (בית סבתא, חברים וכו') וגם אז צריך לתזכר אותו כדי שלא יפספס. העצות הראשונות שקיבלנו בנושא היו להתעלם, לא להציק לו, לתת לו הרגשה שהכל בסדר ושזה לא מכעיס / מאכזב / מגעיל (מחק את המיותר) אותנו. אבל אני ממש מיואש ולא יודע מה לעשות כדי לגרום לשיפור (זה נמשך כבר למעלה משנה, וב-3-4 חודשים האחרונים אנחנו יישמנו את האמור, לא מעירים לו, פשוט מנקים אותו וממשיכים האלה, וכמובן משבחים אותו כשהוא כבר באמת הולך לשירותים מיוזמתו ועושה שם בלי לפספס). מצטער על החפירה, אבל אשמח לכל עצה. אוסיף לסיום שהילד במסגרת אנטרופוסופית, ומטופל ברפואה הומאופטית כשיש צורך. מה עושים ?!

הי אופיר מתנצלת שאני מתפרצת....הרגשתי צורך להגיב... אני חושבת שילד בן חמש מספיק גדול לנקות בעצמו. וכשעושים את זה במקומו - זה פשוט נוח לו באופן מסויים.. אפשר לעזור לו ולהביא לו אולי בגדים נקיים למקלחת או משהו כזה, אבל אני הייתי פשוט אומרת לו בנחת שאם פספס - שינקה את עצמו. גם ואולי בעיקר כשזה קורה מחוץ לבית. סביר להניח שלא ירגיש בנוח להסתובב מלוכלך, למרות טענתו שלא מפריע לו. אולי אחרי פעם -פעמיים כבר יקפיד לא לפספס...

שלום אופיר, שלום שחף, הצטאות בגיל הילדות, מעבר לחודשי הגמילה, (ובהנחה שלא מדובר בבעיה רפואית כלשהי שחייבים לשלול) משקפת בדר"כ בעיה רגשית או בעיות בתקשורת בבית. הפיתרון של התעלמות, כמו גם הפיתרון שמציעה שחף, שניהם טובים ונכונים, אבל חשוב לא פחות לנסות ולהבין מה קורה לכם מולו, ומה משרת הסימפטום. היענות טובה קשורה גם ליכולת שלנו להבין ולקרוא נכון את איתותי הילד, ולכוון בצורה מדוייקת יותר את תגובותינו. מסיבה זו, וגם בגלל שמדובר בהפרעה עקשנית למדי (היא גם חולפת בסופו של דבר...אל דאגה), אני מציעה להגיע להתייעצות פנים אל פנים עם פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לעזור לכם להבין את מה שקורה לו ולכם, ולהציע התערבות יעילה בכל הרמות. תוכל לקרוא עוד על התופעה, אם תקליד בגוגל את מילת החיפוש "אנקופרזיס". בהצלחה ליאת

שלום בני בן השלוש "מנסה" אותנו. כאשר אנו מבקשים ממנו לדוגמא לעשות דבר מה שלא מקובל עליו באותו רגע כמו- מקלחת, נעילת נעליים ועוד, הוא משיב לנו כי הוא לא רוצה, וקשה מאוד לשכנע אותו לעשות את המבוקש. בנוסף, הוא יורק, מדבר "דיבורי שירותים" (אומר לאחיו בן ה-5 "אתה קקי...) ולעיתים נדמה כי הוא עושה לנו "דווקא". כאשר אנו מאיימים עליו בעונש הוא ממש צוחק לנו בפנים. מה לעשות ?

שלום אלה, מאחר שמשפחה היא מערכת היררכית (ולא שיוויונית), אין צורך בהסכמתו של ילד בן שלוש. אדרבא - ילדים קטנים זקוקים להשגחתו, סמכותו ונחישותו של המבוגר האחראי, שאומר מה עושים ומתי. לכן, אין כל צורך להנתאמץ ולשכנע ילד בן שלוש להסכים לבוא להתקלח, לאכול או לישון, אלא להורות לו לעשות כך. כאשר הוא מסרב, יש לדאוג שזה יקרה, גם אם זה יהיה כרוך בפעולה תקיפה (אך לא תוקפנית). ילד בן שלוש אפשר להביא אל המקלחת גם נגד רצונו, עד שילמד שמי שקובע ומחליט בבית הוא ההורה. אפשר ורצוי לעשות זאת בשקט, בטון דיבור שקט אך סמכותי ("אני מתכוונת למה שאני אומרת, ועכשיו הולכים להתקלח"), אך בנחישות המתבקשת. מדיבורי השירותים אני מציעה להתעלם כליל, כי כל תגובה שלכם, ואפילו העונשים, רק מתגמלים את ההתנהגות הזו ומגבירים את שכיחותה. מזמינה אותך לקרוא את תשובתי לתות, כמה קומות מתחתייך, שכתבה תחת הכותרת "ילד מקלל". בהצלחה ליאת

אני בת 31 ויש לי ילד בן ארבע וחצי וילדה בת שנה ועשרה חודשים.לפני 5 חודשים בעלי עזב את הבית ולא ברור האם הוא יחזור או נתגרש.עד היום הילדים לא יודעים הם חושבים"אבא בעבודה" ביוון שהוא עובד במשמרות הילדים רגילים שאבא לא נמצא בימים ובשעות קבועים.לא סיפרתי לילדים כי בהתחלה חשבתי שהוא יחזור אחרי כמה ימים שבועת ועכשיו אני חוששת לגרום להם עוגמת נפש כי אולי הכל יסתדר. כלפי חוץ אני לא רואה שינוי בהתנגות הילדים אבל הייתי מעונינת לשמוע מה אני צריכה לעשות במקרה זה . כרגע אני מגדלת את הילדים לבד ובעלי מגיע פעם או פעמיים בשבוע לשעתיים בערך.

שלום ש', לפני שאת מערבת את ילדייך, חשוב מאד שתגבשו החלטה ביניכם לאן הולכת הזוגיות שלכם. מצבים של עמימות ואי וודאות אינם טובים לאף אחד, ולכן טוב יהיה אם תוכלו לקבל את ההחלטות שלכם באחריות ולאחר מחשבה. העצה הכיח טובה שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, זה להגיע לייעוץ זוגי, וללבן ביניכם את מה שקורה לכם. אם תחליטו להיפרד, או אם יימשך מצב העמימות, צריך יהיה לשתף את הילדים כדי לא לחיות עם סוד באוויר. ההסבר יהיה ענייני ומותאם להבנתם, ויכוון לעניינים הקונקרטיים שמטרידים ילדים בגיל ארבע וחצי, כמו איפה אבא יגור, מתי נראה אותו, מי יבשל לו, מי ישמור עלינו, וכד'. נסי לפזר את הערפל - קודם אצלך, ורק אז אצל הילדים. בהצלחה ליאת

שלום אני בת 15 וכשהייתי בת 7 הייתי הולכת אחריי בית הספר למועדונית ששם היינו אמורים להכין שיעורים לאכול צהריים עד שעה 5 הבעייה שלי שבאותו הזמן היתה ילדה שגדולה ממני בשנתיים שהיתה מבצעת בי ובעוד ילד מעשים מגונים מאוד ומכיוון שהיתי קטנה ולא הבנתי את הדברים האלה לא גיליתי לאף אחד כי היא אמרה לי לא לגלות.כתוצאה מזה יש לי עכשיו טראומות קשות שבגלל זה אני הולכת כבר יותר משלוש שנים לטיפולים. ארצה לדעת אם אפשר לתבוע את הילדה הזו על מעשים מגונים ולפחות שאני אקבל את הכסף הזה שאני מוציאה כל כך הרבה על הטיפולים הפסיכולוגיים. תודה רבה.

שלום נפגעת, צר לי לשמוע על ההתעללות שעברת. למיטב ידיעתי ילדים בני תשע אינם שפיטים, גם בדיעבד. אבל עלייך להפנות את שאלתך לגורם משפטי שמבין בזה הרבה יותר ממני. מאחלת לך שיקום מלא, גם אם ייקח זמן. בברכה ליאת

שלום ליאת! בני יהיה בספטמבר בן שנה וחצי. מגיל חצי שנה עם מטפלת ב-70% משרה, ובשאר הזמן איתי (אני איתו יום בשבוע בבית). מאחר והחלה עונת ההרשמה לגנים הפרטיים אני מתלבטת אם להשאיר אותו עוד שנה בבית או לשלוח לגן: מצד אחד, אני מאוד סומכת על המטפלת שלו, ומאוד מרוצה ממנה. אני גם מאוד אוהבת ומאמינה ביחס של "אחד על אחד" עד גיל שנתיים (כל עוד מדובר במטפלת טובה כמובן), ולא בטוחה עד כמה ילדים בגיל הזה זקוקים לחברת ילדים אחרים (הוא גם ילד שני, ונהנה מחברתו של אחיו הגדול וחבריו...). ומצד שני - האם להשאר בבית עד גיל שנתיים וחצי זה מוגזם? (בואי נניח בצד כרגע את הדיון בשיקולים כלכליים...) אשמח לשמוע את דעתך! תודה רבה לך, ענת

שלום ענת, מדהים, איך גני הילדים הפכו להיות כמו הקולג'ים בארה"ב. עוד מעט ההרשמות יתחילו בחודש השלישי להריון... :-) בכל מקרה, כמו שכתבתי כאן לא פעם, באופן אישי אני מעדיפה טיפול "סולו" טוב בבית על פני גן ילדים. לפני גיל שנתיים הבית יכול לספק את מלוא צרכיו של הפעוט (כולל אלה החברתיים). גם הגן הטוב ביותר אינו יכול לתת מענה מדוייק לצרכיו של הילד היחיד, שכן הגן חייב להתנהל עפ"י לוח זמנים שרירותי שאינו בהכרח נכון לכולם. בנוסף, הילדים לפני גיל שנתיים חשופים לזיהומים והדבקות חוזרות, והמחלות התכופות מטילות מעמסה כספית עודפת על ההורים (שמשלמים גם לגן וגם לבייביסיטר שנשארת בבית עם הילד החולה). ולסיום, ילדים קטנים עדיין מאד יצריים ודחפיים, ובגילאים הצעירים נראה שכיחות רבה יותר שלך נשיכות, דחיפות, ומאבקים שאינם מנת חלקם של הילדים שנשארים בבית. בקיצור - אני בעד הבית. בברכה ליאת

ליאת יקרה תודה מכל הלב על הערותיך והארותיך בנושא. עדין לפעמים אני שואלת גם את עצמי וגם את בני (כשהוא מגיב לא בסדר בכל מיני סיטואציות שונות בינו לביני) האם הוא כועס עלי בגלל הפרידה? כשאני שואלת הוא מציין שחבל שלא עשיתי את הצעד כשהוא היה קטן יותר למה הכוונה?? האם דמות האב חסרה? למרות שכמעט ולא היתה לו דמות של אב גם כשהיה האב בבית לא נתן דוגמה טובה הן באלימות מילולית והן בפיזית. לתשובתך מצפה יום טוב

היי דוריס, אני מציעה לך לא לקשור כל קונפליקט ביניכם לכעס שלו על הגירושין (אשמה! אשמה!), ולהשתחרר מהמחשבה שעוללת לו משהו איום ונורא. אני מזכירה לך שאין באמת טעם להתעסק בשאלה האם היית צריכה להיפרד קודם או לא, שכן ממילא אי אפשר לעשות כלום עם המידע הזה. כרגע, הדבר הטוב ביותר לעשותו - לפחות לעניות דעתי - זה להישאר הורה טוב ומתפקד בנסיבות הקיימות. כאשר את פועלת מתוך תחושות אשמה, את מחלישה את הסמכות שלך כאם, ופותחת פתח לסחטנות רגשית מצד ילדייך. עודדי את הילד (או הילדים) לקיים קשר עם אביהם במידת האפשר, וללמוד ליהנות מהחלקים המיטיבים שבו, גם אם אינם רבים. אני יודעת שיש לפנייך עוד הרבה התמודדות, ומפצירה בך להיפטר מהר מייסורי המצפון, לבד או עם עזרה של דמות מקצועית. היי חזקה ליאת

שלום רב, בני בן 2.5 , התחלנו איתו את תהליך הגמילה לפני 3 חודשים, לאחר כשבוע הוא לא פיספס פיפי ביום, עם קקי זה לא ממש הלך חלק. שבועיים אחרי התחלת גמילה הוא חזר לגן (גן חדש),ואז הכל התחיל להדרדר, בגן הוא לא ביקש בכלל, ובבית הוא המשיך לבקש, לאט לאט גם בבית הוא הפסיק לבקש.ניסינו לקחת אותו כל שעה, ניסינו רק לשאול, ניסינו לא לשאול ולא לקחת כלום לא עוזר.לפעמים הוא עושה פיפי כל 10 דק' ולפעמים כל שעתיים.אנחנו לא יודעים איך להתנהג, איך לגרום שהמצב לא יהיה מרכז העיניינים בבית, אפילו חשבנו להחזיר אותו לחיתול אבל הוא לא רוצה. תודה מראש

שלום רב, הגמילה מחיתולים, כמו שאת מגלה בעצמך, היא תהליך מתמשך ורצוף תאונות, ולא אירוע חד פעמי הירואי. כאשר אנחנו, ההורים, פועלים מתוך תחושת לחץ (לפעמים גן חדש מציב בפנינו "דד-ליין" לא מעשי), הלחץ והמתח עוברים גם אל הילד, מה שמחבל מאד בתהליך, ומכניס לכל הסיפור ניחוח של מאבק ופניקה. אם הוא לא רוצה לחזור לטיטול (בצדק מבחינתו), הביעי תמיכה והתפעלות מרצנו להיות 'גדול', והביעי ביטחון ביכולתו לרכוש את השליטה על הפיפי והקקי. אמרי לו שאת רוצה ויכולה לעזור לו, ושאת מקבלת בהבנה וסלחנות גם את הפעמים בהם בורח לו ולא כ"כ מצליח. הזכירי גם לעצמך, ששום דבר נורא לא קרה אם ברח לו, ונסי לשחרר מעצמך את תחושת הדריכות המתמדת. אם בורח לו פיפי, עודדי אותו להחליף את הבגדים בכוחות עצמו (אחרי קקי שברח, עזרי לו להתנקות ותני לו להתלבש לבד!), כדי להגביר אצלו את המוטיבציה לגמילה. אם חלק מהטרחה יעבור אליו אולי זה קצת יעזור. וזהו. סבלנות ורוח טובה. בהצלחה ליאת