פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

היי ביתי בת שבע מאז היתה ילדה בחוץ התביישה לא התקרבה, בחנה מרחוק וגם היום עדין ידיה בצידי הגוף לא מרשה לעצמה וכשהיא מגיעה הביתה ידה בכל ויד כל בה מאפשרת רוקדת שמחה ומציקה לאחיה הקטן בן חמש. לעיתים נדמה שעושה לו מה שעושים לה. לא ברור לי למה היא חסרת ביטחון בחוץ, היא תלמידה מצוינת , יפה בטירוף, אבל כיאלו לא מאמינה בעצמה היא מצטרפת לאלה שמצטרפים אליה היא לא יוזמת איך אני יכולה לעזור לה. השבוע היא התחילה עם הכרזה על כאבי בטן ברור לי שזה מקשיים חברתיים היא מספרת שחברות הקימו חבורה ואותה מזמינים ע"פ ראות עינהם היא סובלת.

שלום יורי, ראשית, יש לברך על כך שבתך מרגישה בטוחה בחיק המשפחה, ונותנת דרור לרגשותיה ולדחפיה בסביבה המוגנת. ככה בדיוק צריך להיות. אם, לדעתכם, התנהגותה בבית גולשת לאלימות או חוסר התחשבות, חשוב להציב את הגבול, ולכוון לכללי ההתנהגות הרצויים. ובעניין הבעיות החברתיות - לא כל הילדים חייבים להיות יוזמים ומובילים חברתית, וכנראה שאפשר להרגיש טוב גם כמצטרף פסיבי. לפעמים אפשר לעזור לילד בגיבוש ציפיות ריאליות יותר, המותאמות לאישיותו ויכולותיו, ולעודד אותו ליהנות ולשמוח בחברים ש*כן* יש לו. אם, לעומת זאת, אתם רואים שקיימת בעיה ממשית, שהילדה שלכם דחויה, בודדה או מוזנחת מבחינה חברתית, יש טעם לפנות ליועצת ביה"ס, שתוכל - ביחד עם המורה - לנסות לתווך ולסייע בעידוד קשרים חברתיים, או במידת הצורך להתערב לצורך שכלול ואימון המיומנויות החברתיות החסרות. עד אז, עידוד, הקשבה, הכלה ועמדה לא שיפוטית כלפיה - יכולים לעזור לה להרגיש מובנת ואהובה מבית, וגם זה הרבה מאד. בהצלחה ליאת

שלום ליאת בני בן 10.5 ילד מאוד סגור רגיש ופגיע. הוא נמצא בטיפול רגשי אולם עדיין קשה לו לדבר על חויות לא נעימות שקורות לו, נוטה להכחיש ולטייח. לאחרונה עבר חוויה לא נעימה בכיתה וכתגובה לא הלך לבית הספר בטענה שכואבת לו הבטן. הסתובב מספר ימים עם החויה מבלי לחלוק עם ההורים ובקושי רב עם המטפלת איך אפשר לעזור

שלום יוספה, ילדים סגורים ופגיעים מתקשים לבטוח בזולת, בעיקר אם חוו בעברם פגיעה מידי אדם אחר. ההבנה שקרבה ופתיחות נושאות עמן פוטנציאל לפגיעה, גורמת לילדים (ואנשים) כאלה להישאר זהירים מאד בהקשרים החברתיים והבינאישיים, והם נפתחים רק למי שהרוויח בסבלנות וביושר את אמונם. אפשר לעזור בגיוס סבלנות, כבוד והתחשבות בקצב שלו, ואפשר לחשוב גם על ערוצי טיפול הבעתיים, כמו טיפול באמנות, מוסיקה, דרמה, וכד', המאפשרים לילד לגעת בתכנים המאיימים בדרכים עקיפות או מרוככות. בהצלחה ליאת

הייתי שמח לקבל תשובה לשאלה הנ"ל יום טוב

שלום ישראל, שאלה טריקית, שלא בטוח שיש לי עליה תשובה. 'דעה'יש לנו מגיל צעיר מאד, ויש המאמינים שכבר בגיל שנתיים סובלים הורים וילדים מחילוקי דעות סביב סוגיות של תלות-עצמאות. רעיונות מגובשים, שהם תוצאה של חשיבה מופשטת ו'גבוהה', מופיעים מעבר לגיל 12 (עפ"י פיאז'ה, שחקר את ההתפתחות הקוגניטיבית של ילדים). מבקריו של פיאז'ה חלקו על הקביעה הזו, והאמינו שהיכולת הזו מופיעה אפילו קודם לגיל 12. בגיל ההתבגרות, נראה ניסיונות לגבש דעות, עמדות ואמונות המנוגדות לאלה של ההורים, למרות שבעניינים עקרוניים (דת, מוסר, השקפה פוליטית) ילדים מאמצים את דעותיהם של ההורים, ושומרים את ה'מרד' לסוגיות תרבותיות או חברתיות שוליות יותר. למה אתה שואל? ליאת

שלום רב ! תודה רבה על תשובתך אלי , כיצד אפשר ליצור עימך קשר הנני מחפשת פסיכולוגית שתטפל בילדתי בדחיפות רבה . אודה על טיפולך המהיר.

שלום ליטל, מאחר ואין אנו נוהגים להשתמש בפורום כבימת פרסום של מטפלים, אנהג גזירה שווה גם כשמדובר בי. תוכלי לעשות שימוש באינדקס המטפלים באתר זה, ולמצוא את מבוקשך. :-)) ליאת

בוקר טוב רציתי לשאול באיזה שלב של גיל הילדים הגירושין פחות פוגעים??? נכון תמיד יש פגיעה ונזק אבל מתי האם שהם קטנים או גדולים הנזק פחות? כל חיי רציתי להתגרש אבל חשבתי על הילדים שהם קטנים וזקוקים למסגרת וכשגדלו ועמדו בזכות עצמם גילאים 18-23 החלטתי שזהו! האם ההחלטה היתה נבונה וטובה? יום טוב ותודה דוריס

שלום דוריס, החלטה נבונה וטובה לא תמיד נשענת על שיקול יחיד, וטובת הילדים היא שיקול אחד מתוך מערך גדול של שיקולים נוספים. שיקול חשוב ביותר, אבל רק אחד מני רבים. ילדים בכל הגילים סובלים מגירושי ההורים. בכל גיל קיימת פגיעות אחרת. הצעירים, מתחת לגיל 6, פגיעים במיוחד לחרדות, האשמה עצמית ופחדי נטישה עזים. בגיל ביה"ס, בגילאי 6-8, הילדים מודעים למלוא עוצמתו של משבר הגירושין, מבלי שעומדים לרשותם מנגנונים של הכחשה או פנטזיה (כמו שקורה אצל הקטנים יותר). הם, וגם ילדי ביה"ס הגדולים יותר עלולים לפתח זעם, תוקפנות, דיכאון ובעיות התנהגות. המתבגרים, כקבוצה, עלולים להגיב בהתרופפות המשמעת, במה שנראה כמו התבגרות בטרם-עת, וגם בחרדה, בושה, עלבון ומבוכה רבה מול המודעות למיניות ההורים שיוצאים מחדש אל "שוק הפנויים/פנויות". מאחר והגירושין אינם נחווים אצל הילדים כאירוע משברי בודד, אלא כרצף ארוך של שינויים המשפיעים, כל אחד וכולם יחד, על חייהם לאורך זמן, נדמה לי שאפשר לומר בזהירות שמבחינת הילדים, ההמתנה שלך הייתה משתלמת. מקווה שיש בכך כדי להקל עלייך במידת מה, ולהצדיק את השנים הארוכות בהן היית חלק ממערכת יחסים כה בלתי מתגמלת. מאחלת לך שמעתה ואילך תוכלי לראות גם את הצרכים שלך כחלק ממערכת השיקולים וההחלטות. בהצלחה ליאת

שלום רב, אבקש לקבל המלצה על פסיכולוג / ית לילדה בת 7 מאזור פ"ת, ר"ג, גבעתיים, תל אביב, רמת השרון. תודה רבה

שלום מיכל, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, מתוך כוונה שלא להפוך אותו לאתר פרסומי. תוכלו לנסות להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, אם יהיו כאלה. מקור נוסף למידע מהימן על מטפלים טובים הוא רופא הילדים שלכם, שבוודאי מכיר אנשי מקצוע מיומנים באזורכם. בהצלחה ליאת

שלום רב, אני גרושה מזה 4 שנים ואמא לילד בן 8. בעלי לשעבר מסוכסך עמי קשות וגורר את הילד לתוך הסיטואציה. בעלי לשעבר מלכלך עלי המון, משקר לילד וגם לאחרים לגבי, אומר שאני לא בן אדם ושאני פושעת וכו'. הילד שלנו מאד קשור אליו והולך אליו פעם בשבוע וגם כל שבת שניה. בזמן האחרון הילד שלי מדאיג אותי מאד בזה שהוא אומר לי שהוא רוצה להרוג אותי ולדקור אותי ושאני ימות. כמובן שמאד נבהלתי ושאלתי אותו למה הוא מדבר ככה ולאחר כל מיני "תירוצים" הוא אומר : "אני רוצה שאבא יהיה גאה בי".-דבר שלא מפתיע אותי לחלוטין. רשויות הרווחה לא מאמינות לי ומאיימות עלי שאם לא אפסיק להתלונן נגד האבא אז הם יוציאו את הילד מחזקתי. מה אני עושה? אני חסרת אונים ! אם אפנה שוב לרווחה יוציאו את הילד ממני ואם לא אפנה, מה יהיה מצבו הנפשי של הילד שלי? מבקשת עזרה בדחיפות!

שלום אוקסנה, אני מציעה לא להסתפק בתלונה חד פעמית, אלא לבקש ליווי טיפולי צמוד ומתמשך, מפגשים תכופים על בסיס קבוע, כדי לבסס יותר אמון בקשר שלך עם גורמי הרווחה. אם לא תהיה היענות ברווחה, פני למרפאת בריאות הנפש לילדים ונוער בעירך, ובקשי טיפול. במסגרת הראיון האבחנתי('אינטייק' הנמשך 4-5 מפגשים) תוכלי לחדד את הצורך הדחוף שלכם בהתערבות טיפולית מונעת. בהצלחה ליאת

שלום יש לי נכדה בת שנתיים וקצת. אמא שלה מביאה אותה לעיתים רחוקות לאבא שלי שהוא בן 91 והנכדה לא מעוניינת להכנס הביתה ומתחילה לבכות ולצרוח ומבקשת ללכת.אמא שלה נכנעת נשארת אולי 10 דקות ולוקחת אותה. היא גם מביאה אותה לעבודה שלי (במשרד) והיא לא מוכנה להכנס היא בוכה ומבקשת ללכת.

שלום נאווה, לא ברור האם אכן מדובר בפחדים. בעיני הגיוני להניח שהבכי משקף איזה רצון של הילדה להישאר עם אמה או שהוא חלק ממאבקי הכוחות האופייניים לגיל. בכל מקרה, אם הביקורים הללו גורמים מהומה מיותרת, אפשר לוותר לה עליהם. בברכה ליאת

שלום רב, אני אמא ל 5 ילדים שבינהם יש תאומים יגל יעקב ונועה חמודים ומקסימים התנהגותו של הבן יגל מאוד השתנתה מיום כניסתו לגן החובה הילד הפך להיות אלים מאוד כלפי כולם ובמיוחד בגן הגננת גם התלוננה ואחותו נועה מספרת שאין לה חברות בגן בגלל התנהגותו של הבן , מה שחשוב לי לספר כי יגל יעקב עד לכניסתו לגן חובה היה ילד מאוד שקט ונעים לחבריו .בעקבות זאת אני חסרת מנוחה,טרודה מאוד מה עלי לעשות אשמח לקבל כלים תודה גלית

שלום גלית, לא כ"כ הבנתי האם בקשתך מתייחסת לשינוי ההתנהגותי של יגל יעקב, או לעובדה שנועה משלמת מחירים על כך. אתחיל מהסוף - השאלה לגבי השמתם של תיאומים בגן/כיתה יחד שנויה במחלוקת, ואני נוטה לראות בזה בעיה ולהעדיף שלכל אחד מהם תינתן הזדמנות לבקר במסגרת משלו. אני ערה לכך שבישובים קטנים זה לא תמיד אפשרי, ומקווה שלפחות בביה"ס הילדים יופרדו. כרגע, פחות בשביל נועה ויותר בשביל יגל, אני מציעה לנסות להבין את הסיבות להתנהגותו האלימה, ולטפל בכך עוד לפני הגעתו לכיתה א'. בדר"כ שינוי כה דרסטי בהתנהגות מחייב בירור. האם הוא חווה משהו בקיץ? האם היה אירוע משפחתי כלשהו שיכול להסביר את השינוי. האם חלו שינויים דרמטיים בדרישות ממנו? האם קיים אצלו איזה קושי קוגניטיבי/מוטורי/תחושתי שטרם אובחן, ואשר מקבל ביטוי דווקא עכשיו עם העלייה בדרישות? האם נוכחותה של נועה יחד איתו בגן חדשה לו? האם הופר משהו באיזון המשפחתי לאחרונה? האם קיימת בעיה בריאותית כלשהי ברקע? רב הנסתר על הגלוי מבחינתי, ולכן יכולתי לעזור מכאן מוגבלת. אני מציעה לבקש שיחה עם פסיכולוגית הגן, ולבקש ממנה תצפית ומעקב אחר יגל בשעות הפעילות בגן. במקביל, חשוב להקפיד שגם בבית יישמרו הגבולות, וקוד ההתנהגות יובהר בדרך בהירה ונחרצת. אני מאמינה שהתגייסות משותפת בבית ובגן תוכל להביא לשינוי. בנוסף, רצוי להמשיך ולזכור את הצרכים של נועה, ולסייע לה ביצירת חברויות קרובות בגן ובבית, מבלי שיגל יהיה חלק מהן. אל תכריחו אותה לשתף אותו במשחקים שלה עם חברותיה, כדי שהאחריות להתנהגותו לא תיפול עליה. תנו לה לנהל חיים חברתיים נפרדים, ואז הסיכוי לפגיעה בה קטן. בברכה ליאת

ילדי בן ה-5 מתקשה לשחק לבד, הוא רוצה לשחק רק איתנו ההורים, בלעדינו הוא לא משחק והוא רוצה כל הזמן שנשחק איתו. אנחנו מקדישים לו זמן למשחק אבל זה לא מספיק לו. הוא ילד 4 והכי קטן אחיו בוגרים. גם בגן הוא לבד לדברי הגננת לא משחק עם חברים. הזמנו לא חברים הביתה וגם איתם הוא אינו יודע לשחק ואנחנו מתוכים לו במשחק אם אני משאירה אותו ואת החבר לבד הם לא מסתדירים והבן שלי מבקש שהחבר ילך הביתה.

שלום ענת, ילדים יחידים או בני-זקונים, עלולים לסבול לעיתים מקשיים חברתיים, שמקורם בעודף תשומת לב מצד המבוגרים. כתוצאה מכך, עלולים להתפתח מספר מצבים בעייתיים: 1. הילד נשען באופן מלא על המבוגר כמי שאחראי לספק לו גרייה ועניין, ולא מצליח להעסיק את עצמו בפעילויות ספונטניות משלו. 2. בגלל הנטיה הטבעית של המבוגרים לוותר לילד, מתפתחת אצל הילד תחושה שהעולם יתנהל תמיד עפ"י רצונותיו וצרכיו גם מחוץ לבית. כך, למעשה, נחסכת ממנו ההזדמנות ללמוד להפסיד, לוותר, להתחלק, לחכות בתור, להתאפק, להתחשב, וכד'. 3. שהות ממושכת בחברת מבוגרים או ילדים גדולים מצמצמת את המכנה המשותף של הילד עם בני גילו. לעיתים נראה זאת אפילו בשפה המדוברת של הילד, שנדמית בעיני הילדים האחרים כשפה קצת "יעכנאית" או מבוגרת מדי ולא מזמינה. כדי להתמודד עם הקשיים הללו, חשוב מאד לעזור לילד לרכוש את המיומנויות החסרות, ולהפסיק לוותר לו גם בבית. חשוב לעודד אותו למפגשים חברתיים עם בני גילו, וכן - אם צריך גם לתווך - ולעודד את הילד לוויתורים ופשרות, גם אם זה כרוך באכזבה ומפח נפש. וויתורים ופשרות נלמדים גם בהקשרים המשפחתיים, כאשר הילד נדרש להתחשב בהוריו, לציית למרותם, להתאפק ולהתמודד עם תסכולים. אם את סבורה שתתקשי להתמודד עם מטלות אלה בכוחו עצמך, פני להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים, שתסייע לך לגייס עמדה סמכותית ויעילה מול בנך. בהצלחה ליאת

מחפשת עזרה דחופה, בתי בת 17 עברה ב 3 השנים האחרונות תקופות של דיכאונות, בשנה האחרונה מטופלת אצל פסיכולוגית והמצב השתפר, בשבועיים האחרונים נמצאת בהיי מטורף מלאת אנרגיות לא ישנה (מטופלת ברטלין) בשבוע שעבר הופננו לפסיכיאטרית של קופת חולים שתוך 20 דקות קבעה כי לילדה יש דיס מאניה...???.עולמנו חשך עלינו נתנה כדורים אך משהו באבחנה שלה לא נראה לנו מחפשים דחוף ביותר פסיכיאטר נוער בחיפה או בכל מקום אחר באופן פרטי.....המלצות רק ממי שמכיר בבקשה....

שלום בקי, האבחנה, כפי שהצגת אותה כאן, אינה ברורה, ואני מניחה שמדובר באפיזודה מאנית, כחלק מהפרעה בי-פולרית. הגם שמדובר באבחנה קשה לעיכול, אין סיבה להחשיך את העולם, אלא להתגייס לעזרה ולהגיע לאיזון תרופתי, שמאפשר לחולים איכות חיים לאורך זמן. לצערי, לא נוכל לאפשר פרסום שמות של אנשי מקצוע דרך הפורום, זאת כדי לא להפוך אותו לאתר שיווקי. אם תרצי, תוכלי להוסיף לכאן כתובת מייל מעודכנת לגוף הודעתך, ולקוות שקוראי הפורום ישלחו לך המלצות לשם. מאחלת לכם בריאות ושלווה ליאת

שלום יש לי שני בנים בן 5 ובן 3.5 ואני בהריון בשבוע 27 הבן השני הוא עקשן מאוד השנה הלך לגן בשבועיים הראשונים הוא בכה בתחילת היום ולפעמים בחצי שעה באחרונה (עד שעה אחת) אבל אחר כך הוא השתלב והגננות הין מרוצות מאוד והוא גם היה מרוצה מאוד. בשבוע האחרון לא רוצה ללכת לגן, והגננות מתלוננות שהוא בפתאומיות כל עשר דקות בוכה שהוא רוצה אמא שנסיתי לשאול אותו על הסיבה בוא תמיד עוני אני רוצה אותך נסיתי להסביר שאני כל יום מגיעה לקחת אותך מהגן ואני כאן בשבילך, המפתיע שהוא מספר על דברים יפים שלמד או עשה בגן. בבית הוא מנסה לעשות דברים שיציקו לאח שלו או יעצבנו אותנו אפילו שאני צריכה ללכת לרופא ומשאירה אותם אצל סבא וסבתא הוא היה לפני התקופה הזו מאוד מרוצה, בתקופה האחרונה בוכה בכי עז ואומר אני רוצה אותך מה לעשות

שלום ראניה, מסתבר שגם לאחר שהילד שלנו נקלט יפה בגן, ייתכנו אפיזודות חוזרות של קושי להיפרד. יש ילדים שקשיי הפרידה מלווים אותם עד סוף השנה, וגם זה לא בהכרח מפריע לתפקוד השוטף בגן. לקשיים מהסוג שאת מתארת יכולות להיות כל מיני סיבות, ולא תמיד אפשר לבודד אותן במדוייק. לפעמים זה מתחיל מאירוע שקרה בבית או בגן (אירוע שלנו, המבוגרים, יכול להיראות שולי מאד), ואשר מותיר בילד רושם עז, פחד או התרגשות שקשה לו לשאתם. לפעמים משהו שהילד שמע או ראה, עלול לגרום לו לדאגה בלתי נסבלת לבני משפחתו. לפעמים אירוע של כעס בגן (גם אם זה על ילד אחר) יכול לעורר חרדה ופחד "שזה יקרה גם לי". לפעמים לאחר חופשת חג או חופשת מחלה הילד מתקשה לחזור לעצמו ולשגרה. בקיצור - הרבה מאד סיבות יכולות לגרום לנסיגות זמניות כאלה, וכדאי להתייחס אליהן בהבנה. ובכל זאת, עם כל ההבנה לקושי הזמני של הילד, חשוב לשדר "עסקים כרגיל", ולתת לילד להבין שההליכה לגן והפרידה היומיומית מאמא הן חלק בלתי נמנע של שגרת יומו. גם בבית, לאחר שעות הגן, רצוי להימנע מרחמים או פינוק יתר, ולשמור על הגבולות והכללים. אם את מרגישה שכרגע יותר קשה לו להיפרד ממך, נסי לצמצם את הפרידות הלא-הכרחיות, אך מאימתי שעליו להישאר עם הסבים, העמידי זאת כעובדה, עודדי אותו להתגברות (גם אם הוא יבכה כמחאה) ואל תרשי התנהגות אלימה או פוגענית כלפי בני המשפחה. בברכה ליאת

אני מודה על העזרה אבל לא יודעת האם עלי לחתור יותר לסיבות או לנסות להתעלם ולשדר שגרה והאם יש לזה קשר עם ההריון שלי

בתי בת חודשיים וחצי, מזה כחודש מוצצת אצבע. לבתי מזג נוח מאד, היא ממעטת בבכי, את רוב צרכיה אני לומדת להכיר עם הזמן, ללא בכי. בלילה לדוגמא היא אינה בוכה. כאשר היא רעבה, אני שומעת אותה משמיעה קולות של מציצה ואז אני לוקחת אותה להנקה. מציצת האצבע נעשית לאחרונה באופן תכוף, ושאלתי היא האם זהו דבר חיובי כי היא לומדת להרגיע עצמה באופן עצמאי, או שמא אני לא מספקת לה צורך מסוים ולכן היא "בורחת" אל האצבע. בנוסף לפעמים היא מוצצת אצבע או נאנקת תוך כדי שינה, האם להרים אותה או להשאיר אותה לישון? תודה על התגובה

שלום מיכל, מציצה היא צורך טבעי אצל תינוקות, בהיותה מקושרת להזנה והנחמה שמספקת האם. מבחינה זו, הצורך של התינוקת שלך למצוץ הוא נורמלי ואינו מבטא מצוקה. כמו שאת מציינת נכון, המציצה מספקת הרגעה ונחמה, ומאפשרת לתינוקות להשקיט ולהרגיע את עצמם גם אם ההורה אינו נגיש ברמה המיידית. רופאי השיניים מעדיפים את המוצץ על פני האצבע, בהיותו רך יותר ומזיק פחות למבנה השיניים לטווח הארוך. יש הגורסים גם שבבוא היום, הגמילה מהמוצץ קלה ומהירה יותר מהגמילה מהאצבע. לכן, שווה לנסות להרגיל את התינוקת למוצץ, אך אם היא תמשיך להעדיף את האצבע, בעיני יש לאפשר זאת. לגבי השינה, אני מאמינה שככל שאנחנו ההורים נתערב פחות ונאפשר לתינוק ולילד להרגיע את עצמו, כך נבנה הרגלי שינה טובים ובריאים יותר. לכן, אם אין מצוקה ממשית, הניחי לה להסתדר בכוחות עצמה גם אם היא קצת 'נאבקת'. ליל מנוחה ליאת

שלום! ביתי בת שלוש וחצי נמצאת במסגרת גן מגיל שנה וארבעה חודשים עם בת דודתה באותו הגיל. הן מאוד קשורות אחת לשנייה ומהצד של הבת שלי אני יכולה לומר אף תלותית בה. היא מחכה אותה כל הזמן, מדברת עליה המון, רוצה להתלבש כמוה וכו'. בשנה הבאה הן ייפרדו וכל אחת תהיה בגן קרוב למקום המגורים. אני מאוד חוששת מהתהליך הזה.. לפני כמעט שנה נולד לנו ילד נוסף ומאז הילדה הפכה להיות רגישה מאוד, אני מרגישה שהיא השתנתה ב-180 מעלות. כל פעם שהיא צריכה להסתגל למצב חדש היא הופכת עצבנית, התקפי בכי, צרחות וקשה לה מאוד. גם מבחינה חברותית לוקח לה זמן להיפתח, אך כשהיא משתחררת היא משחקת ממש בכיף ובסך הכל חבריה אוהבים אותה מאוד. היא תכנס לגן בשנה הבאה בלי אף ילד שהיא מכירה, אני יודעת שזה הצעד הנכון להפריד ביניהן אך עדיין הנושא הזה ממש מטריד אותי ואני יודעת שלא יהיה קל ושאולי אני אעשה לילדה עוול בכך שאני תולשת אותה מכל מה שהיא מכירה ואוהבת. אני לא יודעת איך "להתכונן" למצב הזה, האם להכין את הילדה? איך להסביר לה מה הולך להיות? אני יודעת שעוד מוקדם לדבר על שנה הבאה אך האם להתחיל לדבר איתה על זה מעכשיו? ואולי בכלל לא כדאי להפריד ביניהן ושאני ארשום אותה לגן עם הבת דודה? תודה מראש!

שלום מורן, כמו שכתבתי לפני מס' רגעים לדניאלה, ההתנהגות החברתית של ילדים קטנים מתפתחת ומשתנה לאורך שנות החיים הראשונות, ולכן שנה זה באמת הרבה זמן. אני מאמינה שילדים בריאים ונורמליים (גם הרגישים שבהם) הם יצורים סתגלניים בסה"כ, ומצליחים להתמודד לא רע בכלל עם מסגרת חינוכית חדשה, גם אם מתעוררים קשיים זמניים. ההחלטה לאן לרשום אותה בשנה הבאה עדיין לא רלוונטית, ויכול מאד להיות שעד סוף השנה כבר יהיו לה חברות חדשות ש'ידללו' את הקשר התלותי עם בת דודתה. חלקן אולי יעלו איתה לגן הבא, ואז לא תהיה בודדה כ"כ, כמו שאת צופה. בקיצור, אני מציעה להניח לזה כרגע, ובוודאי שלא להלחיץ אותה (ואותך) כבר מעכשיו. בברכה ליאת

הי ליאת ותודה רבה על הפורום הנפלא! בני, בן 4 וחצי התחיל ללכת השנה לגן טרום חובה, כשהוא לא מכיר אף ילד בגן החדש (קודם הסענו אותו לגן פרטי מחוץ לשכונה). הענין הוא שהגננת אומרת שהוא משחק לבד במהלך היום. דווקא בתחילת השנה הוא התחבר לילד אחד, אבל כנראה שהילד ההוא לא היה מעונין יותר לשחק איתו. ומאז הוא משחק לבד. באופן כללי, בני הוא ילד שמתחבר לחבר אחד או שניים בגן (מאוד בררן, למרות שילדים אוהבים אותו ורוצים בקרבתו), אבל עד השנה- הוא תמיד מצא חברים ולא היה לבד (הוא כבר 3 שנים בגנים - ו-3 שנים החליף חברים עקב מעבר דירה שלנו, ומעבר דירה של החברים - בקיצור, עד היום תמיד מצא עצמו חברתית. החיבורים, אגב, התחילו מאוחר יחסית במהלך השנה- סביבות דצמבר-ינואר. אולי זה מה שקורה גם השנה?). אחרה"צ אני מנסה להפגיש אותו עם ילדי הגן, והשבוע היה אצלנו חבר. הם שיחקו מאוד יפה ונראה שנהנו, וקבענו להפגש גם בשבוע הבא. עשינו זאת עם ילד אחר גם קודם - ושוב, בבית הם משחקים נפלא, אבל בגן הוא עדין משחק לבד. 3 דברים נוספים חשובים: הראשון, רוב הילדים בגן החדש הם גדולים (גן חובה). השני, הוא בא ממש בשמחה לגן בכל בוקר (וזה לא דבר מובן מאליו אצלו). השלישי, הוא חווה הרבה שינויים במהלך 8 החודשים האחרונים: נולד לו אח, בן זוגי ואני נפרדנו (למרות שהוא רואה את אביו המון- כמעט כל יום), הוא עזב בצער את הגן הישן ואת חבריו הקודמים, והעזיבה הזו היתה קשה לו. וכאמור- הוא לא מכיר אף אחד בגן החדש. אשמח לשמוע את דעתך!!!

שלום דניאלה, קצת קשה להסיק על "הסגנון החברתי" של הילד על סמך השנים הקודמות, מאחר שדפוסי ההתנהגות החברתית של הילדים משתנים מאד בשנות החיים הראשונות. בגיל שנתיים הילדים משחקים זה לצד זה (ופחות זה עם זה). בגיל שלוש המצב משתפר מאד, אם כי המפגשים החברתיים של אחה"צ נעשים בעיקר ביוזמת ההורים. בגיל ארבע וחמש ההעדפות החברתיות של הילדים נעשות מובחנות וברורות יותר, ונשענות יותר על חיבור טבעי וענין משותף. למרות האמור כאן, לאור ניסיון העבר אפשר בכל זאת להסיק שהילד שלך מצוייד כנראה בכישורים חברתיים בריאים, המאפשרים לו ליצור אינטראקציות חיוביות וקואופרטיביות עם ילדים בסיטואציות של "אחד על אחד". אני מניחה שלהיכנס לתוך קבוצה קיימת (ועוד של ילדים גדולים יותר) זה קצת יותר קשה, ומאמינה שבסופו של דבר הוא יצליח. לאור השינויים והמשברים שחווה בתקופה האחרונה, יש טעם להמשיך ולעקוב אחר תפקודו בבית ובגן, ובמידת הצורך לסייע לו ביותר הקשבה ותשומת לב. העובדה שהוא מגיע לגן בשמחה מעידה על כך שהוא רואה בו מקום בטוח ויציב, וזה טוב. כרגע המצב לא נשמע לי מדאיג במיוחד, ואני מציעה להמשיך לעקוב ולסייע לו בהסתגלות החברתית, כפי שאת עושה. בברכה ליאת

אני אמא לענבר בכיתה ז. התברר לי כי ביתי נשלטת ע"י תלמידת כיתתה. בוקר אחד התעוררה כולה בהיסטריה כשהיא הרטיבה את עצמה בלילה. יום אחר התחילה להרביץ לעצמה בבכי.גם בבית הספר התברר כי ביתי ביקשה ממני כסף בשביל אותה חברה. בשיעורים המחנכת מספרת עד כמה ישנה השפעה מכרעת על ענבר ע"י אותה תלמידה: כשהמחנכת מבקשת ממנה לחזור לשבת במקומה היא מתעלמת ממנה, וכשהחברה מבקשת ממנה לשבת היא יושבת. יש עוד מורים מקצועיים שהבחינו בהשפעה זאת. אציין כי הילדה השולטת בעיקרה חיובית אך אני מוטרדת מאוד מההיגררות של ביתי כלפי דמות שתלטנית והרצון לעשות הכל כדי לרצות אותה. הן יוצאות יחד אחרי בית הספר ואני לא כ"כ מסכימה לזה. למעשה היא גם לא נשמעת לי. תוך כדי כתיבת הדברים אני יכולה להיזכר כי גם לי הייתה השפעה כזאת מצד גרושי . למרות שלא הסתדרנו והוא היה אדם לא טוב הוא היה משפיע עליי ולא יכולתי להתנתק ממנו. עדיין אהבתי אותו. מה לעשות?

שלום רב, הנטייה לתלו?ת באדם אחר יכולה להיות חלק מאישיותו של אדם, וללוות אותו ברמה מסוימת לאורך חייו בהקשרים שונים. כאשר אישיות כזו נקלעת לנסיבות חיים ספציפיות (למשל מודל משפחתי כמו זה שהזכרת), עלולה להתפתח גם נטייה לצייתנות או כניעה לדמויות סמכות. לאור מה שאת מתארת, התעוררה אצלי דאגה שלא מדובר רק בהערצה ותלות באותה חברה, אלא גם בסוג של ניצול או סחטנות מצד הילדה החזקה. חשוב לבדוק ולוודא שבתך אינה נסחטת (למה היא ביקשה כסף עבור אותה ילדה?) או מאויימת בכל דרך שהיא. אני מציעה לשתף את יועצת ביה"ס, ובמידת הצורך לבקש את התערבותה ואת התערבות המורה, כדי לשחרר את בתך מכבליו של קשר מזיק או נצלני. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, בני בן 4 וחצי מעדיף תמיד את הדמויות "הרעות" בסרטים.באופיו הוא שחקן, אוהב מאוד להמחיז ולשחק, מחקה, מתחפש, מעסיק את עצמו במשחקי דמיון מאוד מפותחים. עד עכשיו, הדמויות הרעות בסרטים שצפה היו הרבה פעמים גם המצחיקות והמעניינות יותר ולכן לא ייחסתי לזה חשיבות רבה, אבל עכשיו כשצפה בסרט "מלך האריות" הוא אומר שהדמות האהובה עליו היא "סקאר" (האריה הרשע שרצח את אבא של סימבה. בסרט יש סצנה די מזעזעת של הדרך שבה הוא מביא למותו). ועדין- בני אומר שהיא הדמות האהובה עליו ואפילו ביקש בצחוק שנקרא לו בבית כך. הסברתי לו עד כמה מעשיו של סקאר היו רעים, אך נראה שזה בכלל לא מפריע לו. להפך. האם זה צריך להדאיג אותי? האם דורש טיפול? תודה רבה, ענת

אגב, כששאלתי אותו אם מעשיו של סקאר טובים או רעים, הוא ענה מיד שרעים. שלהרוג זה רע, וגם להרוג אח זה רע מאוד. הוא אמר "רק להרוג בכאילו זה מותר"

שלום ענת, התשובה שנתן הילד החמוד שלך אומרת הכל - "להרוג בכאילו זה מותר" וזה בעצם מה שהוא עושה, כשהוא מזדהה עם הדמויות הרעות. אחת הדרכים להתמודד עם הדחפים האסורים שלנו, זה לתת להם ביטוי מעודן דרך ובאמצעות אמנות או משחקי כאילו. ההזדהות עם דמויות כוחניות או מרושעות מאפשרת לילדים ערוץ לגיטימי דרכו אפשר לתת דרור לדחפי התוקפנות הנורמליים מבלי שאף אחד ייפגע באמת. כמו שאת רואה, בנך יודע להבחין היטב בין טוב לרע, ויכול להיות שההזדהות הזמנית עם הרע, עוזרת לו - בין היתר - להתמודד גם עם החלקים החלשים, חסרי האונים שבו. בעיני, מדובר במנגנון בריא, לפחות כל עוד המעשים ה'רעים' נשארים בעולם המשחק וה'כאילו' ואינם מערערים את התפיסות המוסריות שלו. בברכה ליאת

שלום רב, יש לנו ילד בן 3.5, מאוד חמוד, אך נתקלנו ב2 בעיות עיקריות. בעיות תקשורת- יש לו אוצר מילים רחב, אך לא מחבר משפטים ולפעמים יש לי הרגשה שהוא לא מבין חלק מהדברים שאני ואמרת לו. בנוסף , אנחנו בתור הורים לא מצליחים לשים לו גבולות, ום משהו מתנהל לא לפי רצונו, הוא מתפרץ, צועק ואפילו יכול להביא מכה . במקביל, הוא ילד מקסים אם המון אהבה כלפי המשפחה, אבל עד שהכל מתנהל לפי רצונו. הוא ילד יחד ונכד ייד, כולם סביבו עם המון אהבה, חיבוקים , נשיקות, מתנות. אפשר להגיד שהוא ילד מפונק. פנינו למרכז להתפתחות הילד. הרופא אמרה שכדי להבחין איפה הבעיה היא צריכה חוות דעת של פסיכולוג ילדים. קבעו לנו 3 פגישות: פגישה ראשונה- רק אני ובעלי ועוד שתי פגישות יחד עם ילד. רציתי לשאול בשביל מה יש צורך בפסיכולוג ילדים? ולה הפגישה הראשונה היא ללא ילד? תודה רבה.

שלום רב, אבחון ע"י פסיכולוג נעשה בין היתר כדי לנסות ולקבוע מה מקור הקשיים בתפקודו של הילד. לעיתים מדובר בקשיים התפתחותיים ממקור אורגני (גופני), לפעמים מקור רגשי, ולפעמים גם וגם. הפגישה עם ההורים ללא הילד מיועדת ללקיחת רקע מפורט. בדר"כ מדובר בראיון מפורט מאד, בו מדווחים ההורים על ההיסטוריה ההתפתחותית של הילד מאז ההריון ועד עתה. בהמשך, בפגישות עם הילד, הפסיכולוג מתחקה אחר יכולותיו של הילד ובוחן גם את אופי האינטראקציות איתו. בסוף התהליך, הפסיכולוג אוסף את כל המידע שבידיו, ובתהליך אינטגרטיבי מנסה לבסס השערות אבחנתיות ודרכי התערבות אפשריות. בהצלחה ליאת

אני אמא של אלכס בן 13. גידלתי את בני עד גיל 4 ללא אביו. התגרשנו כשאלכס היה בן 4 חודשים. אימי סייעה לי מאוד בגידול בני. מגיל 4-7 גדל בני עם אימי בשעה שאני עליתי ארצה. לאחר מכן בני הצטרף אליי עם אימי. בארץ היכרתי את בן זוגי שאיתו התחתנתי והתגרשתי, וממנו יש לי אחות לאלכס. לאלכס אין קשר עם אביו, ואילו לאחות של אלכס יש קשר שבועי עם אביה. עד לפני שנה אימי התגוררה איתנו והייתה שתלטנית בכל הקשור לגידול בני. אלכס מאוד מכבד את סבתו ואותי כלל איננו סופר. אינו נשמע לי ותמיד אומר לי מי את בכלל. מסוף כיתה ו ועד תחילת כיתה ז נשמעים הערותיהם ותלונותיהם של המורים כלפי אלכס שאינו נשמע למורים. וניראה לי כי יש נסיגה בציוניו. אני מאיימת כל פעם להוציאו לפנימייה כי אינו נשמע לי כלל ולפעמים נדמה לי שאני אוויר. אני ממש אובדת עיצות מה אוכל לעשות? בנוסף לכל אני גם בהריון מתחיל ואין לי הרבה סבלנות עם כל ההורמונים שמשתוללים אצלי, ועם ההורמונים שמשתוללים אצל בני בגיל ההתבגרות

שלום אמא של אלכס, עם כל ההבנה שלי למצבך, עלי להודות שאלכס שלך מעורר אצלי אהדה גדולה ודאגה גדולה, ואני חושבת שהכעס שלו והמרד שלו אחוזים אחיזה חזקה מאד במציאות. אני מאמינה שהתואר 'הורה' משקף הרבה יותר מרישום בתעודת הזהות. להיות הורה זה אומר לגדל את הילד, ללוות אותו כשקשה ועצוב, להשקיע בו משאבים רגשיים וחומריים כאחד. להיות הורה זה אומר להתעקש על הילד שלנו גם כשהוא בועט, מתחצף ומורד, ולא למסור אותו לשום פנימיה. אני חושבת שהילד שלך חווה כ"כ הרבה נטישות, מכדי שיוכל לעמוד בעוד אחת, ואני מפצירה בך לא לוותר עליו. פני לקבלת עזרה של פסיכולוג קליני בהקדם, והעניקי לבנך הזדמנות לשיקום רגשי (הציונים זה לא הדבר הכי חשוב). פני לקבלת עזרה! ליאת

שלום ליאת מדובר באחיין שלי בן 5 שאני מאד אוהב יש לנו קשר מצוין ואנחנו מתראים אחת לשבועיים בערך. הוא ילד סנדוויץ'. הוא נוהג לשתף אותי מידי פעם בקשיים שלו בעיקר בגן. השבוע תוך כדי ששיחקנו הוא פתאום סיפר שכל הילדים בגן מעצבנים אותו וגם האחים שלו , הוא אמר את זה בכאב ואפילו הזיל דמעה ואז אמר שהוא רוצה למות! אני בעיקר הקשבתי לו וחיבקתי אותו ואמרתי לו שאני אוהב אותו. אבל איך ילד בן 5 אומר שהוא רוצה למות??? זאת םעם ראשונה ששמעתי את זה ממנו. עוד לא שיתפתי את ההורים שלו. איך נכון להתייחס לקושי של הילד?

שלו רונן, יופי של דוד יש לאחיין שלך... :-) אתה יודע, אנשים סבורים בטעות שילדים הם יצורים חסרי דאגות, אך האמת היא, שלילדים (כמו לנו, המבוגרים) יש ימים קשים, תקופות מאתגרות ומצוקות רגשיות. בדר"כ אמירות כמו "בא לי למות" אינן משקפות כוונות אובדניות, אלא תחושות של ייאוש וחוסר אונים. אני חושבת שיש טעם לשתף את ההורים, ולבחון יחד איתם (ועם הגננת) איך זה שכולם מעצבנים אותו. האם הילד אובחן פעם כסובל מבעיה תחושתית? האם הכישורים החברתיים שלו תקינים? האם הוא יודע לנהל קונפליקט? לוותר? להתאפק? התשובות לשאלות הללו יכולות לכוון להבנה טובה יותר של מה שקורה לו, ואז גם להתערבות היעילה שתעזור לו. בכל מקרה, הנוכחות ה'דודית' שלך נשארת חשובה ומשמעותית עבורו, וגם זה משהו! בברכה ליאת

שלום רב. אני כבר נואשת.. בני נגמל מחיתולים לפני כשנה וחצי (מאוחר מאד..) פיפי הלך מהר, קקי הוא לא מוכן היה לעשות וכך הגענו למצב של התאפקויות מצידו! רק כשלא הייתה ברירה אחרי כמה ימים שהוא מתאפק הוא יושב באסלה ומוציא. הלכתי להתייעצות שאמרה לי להתעלם ולהגיד לילד שהגוף שלו ברשותו והוא אחראי מתי להוציא את הקקי, ולא לעשות סביב זה סיפור. אכן התעלמנו מה שקורה זה כבר חצי שנה שהוא מתאפק 3-4 ימים ואז ביום החמישי אני או בעלי פשוט מושיבים אותו בכוח בשירותים הוא מוציא לאחר בכי רב וחוזר חלילה. אנו כבר נואשים הוא כבר בן 5.5. וטרם נגמל... כל הזמן מתאפק זה לא בריא, ואין לי דרך לפתור את הנושא אודה לכל ייעוץ שאקבל. תודה!

שלום אילנה, נדמה לי שבמקום להגיד לילד שהגוף שלו ברשותו, עליכם להזכיר זאת לעצמכם, ולהניח למחזור היציאות הטבעי לעשות את שלו. כל זמן שאתם מושיבים אותו בכוח לעשות קקי, אתם ממשיכים ללבות את המאבק ומנציחים את הבעיה. הניחו לו לעשות קקי כשירצה, גם אם זה יהיה לאחר שבוע של התאפקות. בברכה ליאת

שלום רב. בני בן 10 בכור, ויחסית ילד שחוקר ומפחד מהרבה נושאים.. אינטילגנטי מאד וסקרן מאד. לאחרונה מתענין מאד בכל נושא השואה, תאי גזים וכו'. חברה בבית הספר הראתה לו את הספר "יומנה של אנה פרנק" הוא במשך שבוע התחנן שאקנה לו את הספר כי רוצה לקרוא. קניתי לו אתמול את הספר, ומאז כל דקה הוא מגיע אלי לשאול מה זה מחנה ריכוז. ואת כל המושגים .. אני לא יודעת עד כמה להיכנס ולהסביר לו את הנושא, ניסיתי להיות קצרה בתשובות שלי, כדי לא להזין אצלו את נושא הפחדים שגם ככה קיים... אבל הוא לא מרפא. זה טבעי? להסביר לו? האם עשיתי טעות שקניתי את הספר?.. בבקשה תשובתך דחוף תודה

שלום אילנה, לתפיסתי, אי אפשר וגם לא נכון לעצור ילד סקרן מלחקור וללמוד על עולמנו. הידע מונח לפנינו, וילדים נבונים מוצאים את הדרך אליו בדרכים שונות ומשונות. לכן, כשמדובר בחומרים רגישים, עדיף לשלוט במידע, להגישו עם תיווך והכוונה. רצוי לעודד את הילד לשאול ולשוחח על הדברים, ולתת ביטוי לרגשותיו. השואה מלווה את כולנו, כעם וכיחידים. זה נושא קשה, ובכל גיל ההתעסקות בו תהיה שונה במקצת. יומנה של אנה פרנק, כמו ספרי ילדים נוספים שתיארו את התקופה, מספק לילדים פרספקטיבה נוחה להבנה והזדהות, בהיותו נוגע גם בטרגדיה ובסבל האישי הנורא, וגם בתקווה, באהבה ובחוסנה של הרוח האנושית. המשיכי ללוות את בנך בתהליך החקר שלו, לעקוב אחר הלך הרוח שלו, ולתמוך כמידת האפשר גם בהדגשת ההיבטים של התקומה ובניין הארץ שהגיעו בעקבות השואה. ליאת

בן שלי החל בשנה שעברה שיחות עם פסיכולוגית על רקע הפרעת דיכאון. כמו כן טופל ע"י פסיכיאטרית וקיבל טיפול תרופתי אנטי דיכאוני. בני החליט על דעת עצמו להפסיק את השיחות והטיפול התרופתי למרות המלצותיה של הפסיכיאטרית להמשיך. קיימתי עימו שיחות והוא אומר שכבר איננו זקוק לכך. מה ניתן לעשות?

שלום רב, מתבגרים, כקבוצה, ידועים כמטופלים 'סרבנים', ולא תמיד אפשר לגייס אותם לטיפול. ובכל זאת, מבלי לערער על המלצת הפסיכיאטרית, לפעמים מטופל מרגיש שמספיק לו, וצריך לכבד זאת. בעיני, עדיף שמטופל יעזוב כשהוא רוצה, ויידע שהדלת תמיד פתוחה לו, על פני המצב בו הטיפול הופך ל'מסטיק' מעיק מבחינתו. עדיף שיעזוב בתחושה שטיפול יוכל לעזור לו גם בעתיד, אם יצטרך. בריאות ליאת

שלום מיכל, יש לי תאומים (בן-בת)בני 3 +3 חודשים. הבעייה העיקרית שלי אתם - הגבולות. תאורטית, אני יודעת מה צריך לעשות - אך מעשית זה לא תמיד הולך והם עושים כרצונם. לא עוזרות שיחות ואפילו אם אני משדרת להם שאני "כועסת". בעייה נוספת- הגמילה. בתי נגמלה אך כתוצאה מתרופה שהיא מקבלת נגד עצירות , היא מרבה לשלשל ובכך אינה שולטת. הבעייה עם הילד,שפשו לא מפריע לו, שנייה לאחר שאני מבקשת ממנו לגשת לשירותים - לעשות בתחתוניו נראה לי שניסיתי לגמול אותם מוקדם מדי, בלחץ הגננת ועכשיו אינני יודעת מה לעשות. תודה על עזרתך עדי

שלום עדי, כמו שכתבתי לפני מספר דקות לרווית, כאשר אנחנו מבקשים להציב גבולות ביעילות, חייבים להפסיק לדבר ולהתחיל לפעול. ילדים קטנים אינם מתרשמים מהסברים, וגם לא תמיד ממה שאנחנו "משדרים". הם לומדים דרך החוויה שלהם בעולם, דרך למידת "סיבה ותוצאה", ודרך פעולות ומעשים. אם את מרגישה שאת יודעת מה לעשות אך מתקשה ליישם את הדברים, זה הזמן לפנות להדרכה הורית קצרה, שתכוון לקשיים הספציפיים שלך מולם. גם סביב הגמילה, נראה שנכנסת לסוג של ייאוש, שמקשה עלייך לנהל את התהליך ביעילות. קשה מאד לייעץ בנושא זה דרך הפורום, ולכן אני נוטה להמליץ על שימוש באחד המאמרים המפורטים המופיעים די הרבה באינטרנט, בעיקר כדי להימנע מטעויות נפוצות. די קשה מכאן לתחקר בצורה מפורטת מה בדיוק קורה ומהם הקשיים בהם את נתקלת. גם בנושא זה תוכלי להיעזר בהתייעצות קצרה עם פסיכולוג ילדים, ולכן הפניה להדרכה נראית רלוונטית אף יותר. בברכה ליאת

מחפש המלצה לפסיכולוג/ית לילד (תאום) בן 8 באזור ראשל"צ. חבר בקופ"ח מכבי.

שלום תמיר, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, מתוך כוונה שלא להפוך אותו לאתר פרסומי. תוכלו לנסות להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, אם יהיו כאלה. מקור נוסף למידע מהימן על מטפלים טובים הוא רופא הילדים שלכם, שבוודאי מכיר אנשי מקצוע מיומנים באזורכם. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן החמש מס, פעמים נתפס מתפשט מול חבריו ומנסה להצחיק אותם זה קרה בשבת בבית הכנסת כששיחק עם חברים ובשבוע האחרון גם בגן. נציין כי כבר שוחחנו עימו מס, פעמים וראינו כי הוא מביע חרטה ואף בוכה כשאנו שואלים אותו למה הוא עושה זאת ברור לנו כי הוא גם מבין שזה לא תקין , השבוע בגן הודיעה לנו הגננת כי הוא עשה זאת מול חבריו לגן כשנשאל על ידינו מדוע הוא עושה זאת הוא בכה וטען שלא יודע למרות שברור לנו שהוא מנסה להצחיק את החברים , ילדי אומנם ילד רגיש אך מאוד בוגר מבין ומאוד מקובל בחברה , חברים בגן מחפשים את חברתו ואף מזמינים אותו פעמים רבות אליהם הוא מנומס ומבין כאשר אומרים לו שמשהו לא נעים לנו. אי לכך כיצד עלינו לנהוג עימו כדי להפסיק התנהגות זו . נזכיר כי הוא בן זקונים אחיותיו גדולות ממנו ב חמש עשרה שנה. תודה

שלום רחל, ככל הנראה, למרות שאת מציינת שבנך אהוב ומקובל, החוויה שלו את עצמו שונה, והוא מרגיש שעליו לעשות שטויות כדי לזכות באהדה ותשומת לב מצד חבריו. המשיכו להסביר לו שהתנהגות כזו אינה מקובלת עליכם, ובמקביל, נסו לעזור לו באתחול ושימור מערכות יחסים עם חברים, כדי שלא יחוש בודד או מוזנח מבחינה חברתית. נסו לטפח חברות יותר אמיצה עם ילד אחד או שניים, כדי שהוא ירגיש ביטחון בקשר ופחות צורך להתאמץ ולהצחיק. בברכה ליאת

שלום בני בן השנתיים ילד נבון ופיקח. מדבר במשפטים בני שלוש ארבע מילים, מסתדר נהדר בגן הילדים חברותי ומשחק יפה מאוד בגן ועצמאי מאוד בגן לפי דיווחי הגננת. בבית התמונה קצת שונה. אינו מעסיק את עצמו כמעט ודורש תשומת לב שוטפת ממני ומבעלי. כשלא מתייחסים אליו בגלל שיחה בינינו או שיחת טלפון מתעצבן ובוכה. כמו כן, לפני כחודשיים החל להתשמש במילה "פוחד" מהרבה דברים. פוחד להיכנס לחדר שלו ולהישאר בו לבד, למרות שהולך לישון בו בלילה בלי בעיות. פוחד ללכת למטבח בבית לבד, למשל, אם הכדור שמשחק בו מתגלגל לשם, לפני כחודש הביע נכונות לעשות קקי בסיר ולאחר שעשה פיפי וקקי בסיר וראה את מה שעשה החל לבכות וצעוק שפוחד והיה מאוד קשה להרגיע אותו. מאז הוא מביע סקרנות והתעניינות בנושא עשיית הצרכים בכוחות עצמו ואף אורמ שרוצה לשבת על האסלה אך ברגע שמגיעים לפעולה עצמה מתחרט ובורח ואומר שלא רוצה. אתמול במקלחת ראה את הפין שלו והתחיל לבכות בהיסטריה "פוחד בולבול" כאילו ראה אותו בפעם הראשונה ולא מבין מה הדבר המוזר הזה... באופן כללי נראה כי סקרן מאוד לגבי דברים רבים אך יחד עם זאת מאוד חושש ומפחד. לי מאוד מפריע הנושא שמפחד ממקומות שונים בבית ומוכן לשחק רק בסלון. לא יודע להסביר ממה מפחד אבל לוקח לי את היד ואומר "ביחד", כלומר אני מסיקה מכך שמפחד להיות לבד בחדר. אם אנחנו בחדר איתו אז מאוד שמח ומשחק יפה. הייתי שמחה לקבל הכוונה האם התנהגות זו תואמת לגיל קודם כלח. ודבר נוסף כיצד להתנהג כדי שהפחדים יעברו ושיוכל להתמודד בצורה הטובה ביותר.

שלום יוליה, ילד בן שנתיים אכן צריך עדיין תשומת לב שוטפת מהוריו, בעיקר אם הוא נמצא שעות רבות בגן. היכולת של ילדים להעסיק את עצמם לבד תלויה בשלב מוקדם יותר, שבו הם משחקים בנוכחותו של אדם נוסף. בגיל שנתיים, כאשר גדלה יכולתו של הפעוט להתרחק מאמו ולפעול בצורה עצמאית, מתעוררים קונפליקטים וחרדות.בנוסף, בגיל זה החשיבה היא מאד מאגית, ולכן מופיעים הרבה פחדים, גם מחפצים ואובייקטים תמימים לכאורה. נסי לגלות סבלנות והתחשבות בתופעות הללו, שהן בהחלט נורמטיביות, ולהבין שהנוכחות המנחמת שלכם היא התרופה היעילה ביותר. אל תכעסו עליו, אל תלעגו לו, ואל תרחיקו אותו. להפך, תנו לו הרבה תשומת לב, והשתדלו לעשות זאת בנדיבות וסבלנות. זה יעבור ליאת

יש לי ילד בן 3 וקצת חמוד, מקסים, כובש אמיתי פשוט נסיך. אבל יחד עם זאת יש לו תקופות שהוא מתנהג בצורה אלימה מרביץ, מושך בשיער לעיתים, מחבק עד כדי חנק. בשבועיים האחרונים הגננת קראה לי לשיחה בטענה שהוא יוצא מכלל שליטה. הוא משתולל בגן ולא מקשיב לעיתים מרביץ לילדים לעיתים מציק ובמפגשים מאוד מפריע. ולטענתה אף יש פעמים שהוא מרביץ בלי שליטה פשוט עובר ומחטיף למי שבקרבתו. איך אני יכולה לעזור לו? ומה אני יכולה לעשות כדי שיתגבר על היצר הרע (אם כך להגדיר זאת). התנהגותו מדירה שינה מלילותיי וגורמת לי חוסר מנוחה. אני מסתובבת כל היום בהרגשה של מועקה. חשוב לציין שאני מדברת איתו כל יום בבוקר ובערב ומסבירה לו שההתנהגות שלו לא מקובלת ושבבית ובגן לא מתנהגים באלימות. אשמח לשמוע תגובתך.

שלום רוית, עבודה חינוכית, בעיקר כשמדובר בפעוטות בני שלוש, אינה מסתכמת בהסברים מילוליים. כאשר את אומרת לו ש"בגן ובבית לא מתנהגים באלימות", אך בפועל זה בדיוק מה שהוא עושה, הוא לומד שהתנהגות אלימה דווקא כן אפשרית, ולפעמים אפילו משתלמת. לכן, הפיתרון נעוץ במעשים ופעולות ולא בדיבורים. יצר הרע (עפ"י גישות תיאורטיות מסוימות) קיים אצל כולנו, ועלינו ללמוד לרסנו בעזרת המבוגרים שסביבנו, ששמים לנו גבולות וסייגים. רק עם הזמן, מתפתחת אצל הילד היכולת לרסן את עצמו, אך זה לא יקרה ללא סיועו של מבוגר סמכותי ונחוש. גננות ומורות יודעות בדר"כ לעשות את המלאכה, והילדים לומדים די מהר שהתנהגות אלימה בגן (או בכיתה) גוררת סנקציה בלתי נעימה. להורים יש תפקיד חשוב באימון הילד בבית. לכן, בעיקר בבית, כאשר הוא מתנהג בדרך אלימה, פוגענית או מטרידה, עלייך להפסיק אותו מיד, לעצור את התנהגותו, ולהפעיל סנקציה מיידית שתבהיר לו שאינך סלחנית כלפיה. גם כשמדובר בחיבוק לא נעים, אל תסתפקי בהסברים אלא הרחיקי אותו מעלייך ואמרי בבירור "זה לא נעים לי". באופן דומה, כאשר הוא מכה או מושך בשיער, זוזי ממנו לזמן מה, והתנהגי בקרירות. אל תכבירי מילים, פשוט כי הוא לא מתרשם מהן. אם הוא ילמד שבעקבות התנהגותו הוא מפסיד בעקביות זמן נעים איתך, הוא ינסה להתנהג אחרת. אני מאד ממליצה לך להגיע להדרכת הורים קצרה, כדי לקבל כלים מעשיים להתמודדות. בהצלחה ליאת

בתי בת ה 12 סובלת ממצב של אובדן מציאות סחרחורות כאבי בטן קוצר נשימה רעידות בגוף פחדים מוגברים ומחשבות רעות , תחושות אלו התחילו לפני כ 3 שבועות כאשר היתה מתקפה של טילים לעבר ישובנו. בנוסף ערכנו לילדה בדיקות דם ותוצאות הבדיקה הראו שיש חוסר ברזל. האם יש קשר בתסמינים בן מקרה אחד לשני?

שלום ליטל, הקשר בין טילים לבין תופעות החרדה שאת מתארת ברור מאד, ואפילו מובן מאליו. חוסר ברזל כשלעצמו יכול לגרום לתחושות פיזיות לא נעימות, אך כדי שהוא יסביר תופעות כ"כ מרשימות עליו להיות רציני וממושך. פני בהקדם לרופא הילדים וטפלי בברזל. במקביל, ממליצה מאד על טיפול רגשי להפחתת החרדה. מאחלת לכם ולכולנו שקט וביטחון ליאת

שלום ד?ר ליאת.... יש לי בעיה עם הבן שלי שהוא עכשיו בן שנתיים ושמונה חודשים .. ואני כבר שלושה חודשים עושה לו גמילה ולא מצליחה... רק כשהוא ערום בלי חיתול בלי תחתון ומכנסיים הוא רץ לבד לשירותים ואם אני מלבישה אותו אפילו תחתון הוא לא אומר כלום ועושה את זה בתחתון ... למרות שאני שואלת אותו ולוקחת אותו לשירותים...  נמאס לי ממנו ואינני יודעת מה לעשות ודבר אחר הוא מדבר הכל... תודה ..

שלום ורד, כדי שתהליך הגמילה יצליח, עליו להיעשות באווירה נינוחה ורגועה, מתוך עמדה סלחנית וסבלנית, ולא מתוך לחץ ועצבנות. כדי שהתהליך יזרום למישרין, אני ממליצה לבחור מאמר טוב (יש בשפע באינטרנט) המנחה את ההורים צעד צעד כיצד לעשות זאת נכון. פיתרונות 'יצירתיים' של הורים מיואשים ומותשים עלולים לחבל בתהליך ולהאריך אותו. אני מציעה לך לקרוא מעט, ולהתחיל שוב ממקום פחות שיפוטי וביקורתי. זכרי שמדובר במשימה התפתחותית נכבדה, אשר עבור הילד נחווית כאתגר לא פשוט בכלל. נסי לשמור על גישה מכבדת, המכירה בקשיים ומצ'פרת על ההישגים. בהצלחה ליאת

היי, יש לי שתי שאלות: 1. האם פסיכולוג מתמחה מהשפ"ח רשאי לבצע אבחון פסיכודידקטי? 2. האם פסיכולוג מתמחה מהשפ"ח רשאי לבצע אבחון פסיכודידקטי לצורך ועדת השמה? מה אומר החוק על כך? תודה

שלום שלומית, מתמחים נושאים בחלק משמעותי מה"נטל האבחוני" במרפאות ובשפ"חים, אך הם מחוייבים בליווי והדרכה צמודה של פסיכולוג מומחה, שחותם על דו"ח האבחון לצד הפסיכולוג המאבחן. פסיכולוג מומחה-מדריך החתום על הדו"ח, נותן לו תוקף גם לצורך וועדת השמה - למיטב ידיעתי (טל"ח). בברכה ליאת

אני אב לילד בן 16 הלומד בכיתה י. המחנכת מספרת לי שבני מתפרץ ללא שליטה על מורים בבית הספר. כאשר מורה כלשהי צועקת עליו או מרימה טיפה את קולה עליו הוא מייד מתעצבן צועק בחזרה, מקלל ומגיב בצורה לא נאותה. זה קורה לדוגמא כשמורה מבקשת ממנו להוריד רגליים מכיסא, או כשהוא מאחר לשיעור. חשוב לומר שהוא גם יודע להתנצל והוא מבין את טעותו. אך הוא תמיד חוזר לסורו. זה יכול להיות כלפי כל דמות סמכות-מנהל, מורה, מחנכת. הוא מספר שהוא רגיש לצעקות של אנשים. הרקע שלו שאני גרוש כבר שנתיים ואני מגדל אותו לבד ללא קשר משמעותי עם דמות אם. כיצד אוכל לסייע לבני? יש לי חברים שהילדים שלהם בני הגיל של בני, וגם להם יש בעיית שליטה בכעס. היועצת מטפלת בהם ע"י עיצוב התנהגות. כשפניתי ליועצת לשיחות היא אמרה שאין לה זמן והיא עמוסה. האם אני יכול לחייב אותה לעזור לבני, אני יודע שזה תפקידה, למה יועצת אחרת עוזרת והיא מתבטלת? אני כניראה אתלונן אצל מנהלת

שלום רב, היחס כלפי דמויות סמכות, מורות במקרה זה, יכול להדהד או לשקף את יחסו של הנער אליכם, הוריו, ואולי באופן ספציפי הכעס על אמא, שבחוויה שלו נטשה אותו לפני שנתיים. לפעמים, הורים עסוקים מאד בכאב הפרידה או במאבקים הנגזרים ממנה, עד כדי הזנחה שלא מדעת את הילדים (לפעמים דווקא את מי שנתפסים כגדולים ו'מבינים'). אני מסכימה מאד עם הצורך למצוא עבור בנך דמות טיפולית זמינה שתוכל להכיל אותו ואת הכעסים שלו, אך איני יודעת לומר מה מוגדר כ'חובתה' של היועצת. לטעמי, הכתובת העדיפה במצב כזה היא דווקא פסיכולוגית קלינית, ואם אתה חושש שלא תוכל לעמוד בעלויות של טיפול פרטי, אפשר לפנות דרך קופת החולים (מחיר מסובסד) או מרפאת משרד הבריאות (חינם, אבל תור ארוך). באופן כללי, אני מציעה לך להגיע אל המנהלת, אך במקום להתלונן ולכעוס, לנסות לגייס את עזרתה ותמיכתה. יש בביה"ס עוד משאבים, ויתכן שחלק מהם ניתן יהיה לגייס לטובת בנך. עמדה מתקיפה עלולה לחבל במגמה הזו, ולכן אני מציעה להגיע למנהלת, אך לוותר על הלהט. בהצלחה ליאת

כיצד לשכנע לילד בן 8 שהוא זקוק לטפול ועליו להתמיד ולבא לפגישות עם הפסיכולוגית???

שלום ברקת, לא ציינת האם מדובר בשכנוע *לפני* טיפול, שאז יש צורך להסביר מהו טיפול פסיכולוגי, למי הוא נועד, ולמה עליו להגיע לשם דווקא עכשיו. או אולי מדובר בילד שכבר נמצא בטיפול ומגלה התנגדות למפגשים הטיפוליים. אילו שני מקרים שונים, המכתיבים התייחסות שונה. תוכלי לפרט מעט?

המדובר בילד שהוריו התגרשו לפני כשנה ואז פעם אחת הוא נפגש עם פסיכולוגית, ושתף פעולה. בפעם השנייה כבר סרב ללכת. לפני כשבועיים חלה התדרדרות בכל דבר: ירידה בלמודים, חלומות רעים (נרגע רק במיטה של אמא), מתחצף ולא ממושמע (רק לאמא ולסבתא שמטפלת בו).

יש לי שני בנים בהפרש של שנתיים וקצת: הגדול בן 4 ו-10 חודשים, קטן 2 ושבעה חודשים. הגדול תופס המון מקום בבית. הוא דורש הרבה גבולות ומתווכח על כל דבר, וכל הזמן צריך לדרבן אותו (נניח לקטן אומרים בוא לצחצח שיניים הוא בא בשמחה ובכיף, הגדול צריך לרדוף אחריו, להתעקש, לפעמים לכעוס). הגדול גם דורש יותר התעסקות חיובית, לא רק שלילית: כל הזמן רוצה שישחקו איתו, ידברו, יסבירו לו דברים, יעזרו לו לצייר, לעשות פאזל, יבנו איתו לגו. וסתם, גם אם לא צריך עזרה הוא רוצה שיישבו לידו וייתנו לו פידבקים: אמא, תראי איך ציירתי שד מפחיד, אמא, תראי בניתי בלגו מכונה שיודעת לעשות ככה וככה (הסברים של שעות), וכולי וכולי. הקטן מעסיק את עצמו מדהים: משחק, עושה לבד את הפאזלים שלו, בונה לבד בקוביות לגו שמתאימות לגילו. וגם לא מחפש פידבקים, לא מראה מה עשה, לא מבקש עזרה גם אם צריך. למשל עושה פאזל של 32 חתיכות קטנות, וזה קשה לו, אז אחרי חצי פאזל והרבה זמן שישב על זה וניסה פשוט יעזוב את זה. לא יבקש מאיתנו עזרה, וגם לא יצעק מתסכול. פשוט יעבור הלאה למשחק אחר. והגדול אם לא מצליח משהו - צועק מתסכול, חתיכת לגו קטנה התפרקה והוא צורח. אני מרגישה שהקטן שלי הולך לאיבוד בבית. הגדול כל כך תובעני מבחינת תשומת הלב, החיובית והשלילית, שהקטן נבלע בהמולה שלו. אני חושבת שזה לא טוב, אבל נראה שהצרכים שלהם באמת אחרים. הבן הבכור שלי מאוד רגיש, שונא-שינויים, תמיד היו לו מתחים שהתבטאו גם פסיכוסומטית (כאבי בטן מוזרים, קשיי נשימה שהתברר שהם פסיכולוגים ונובעים מתח וכיוצ"ב). הוא גם ילד מרדן ודעתן, כמו שאמרתי. לכן לכאורה הוא צריך יותר "תמיכה", יותר גבולות, יותר התייחסות, והקטן כל כך עצמאי, וכל כך רגוע ושמח כל הזמן, כל ה'גיל שנתיים האיום' ממש לא ניכר עליו. פה ושם יש נושאים שמתעקש עליהם, אבל הם ספורים (ללכת ערום בבית, למשל, למרות החורף...). מה דעתך על כל זה? אני ממש מפחדת שאולי אנחנו מזניחים את הקטנצ'יק, שהוא ילד מקסים ומפותח ונהדר. הוא פיתח ממש מן עולם פנימי של עצמו, מדבר, שר לעצמו, ואני מרגישה שאולי אין לו מספיק התייחסות והשתתפות שלנו בעולם הזה שלו. תודה על עזרתך, אשמח אם תוכלי לכוון אותי. עד כה הייתי בגישה של לתת לפי יכולתו ולקבל לפי צרכיו, אך אני מתחילה לחשוב שאולי עושה עוול לבני הצעיר, ואולי זה גם לא טוב לגדול להיות תמיד במרכז תשומת הלב בבית. אין לי מושג איך משנים מצב כזה, וכאמור אין לי מושג אם צריך לשנות.

שלום נלי, את יודעת, יש אמרה שטוענת ש"לא צריך לתקן משהו שלא מקולקל", ואולי זה מתאים גם ליפור שלכם. לעיתים, הילד הראשון במשפחה נתפס ע"י הוריו כפלא הבריאה, ולכן בשנותיו ראשונות הוא מוקף באהבתם, בהשקעה האינסופית שלהם, בהתפעלות שלהם ובנוכחותם השופעת והנדיבה. ילד כזה עלול לפתח תלות רבה בהוריו, בתשואות שלהם ובתיווך שלהם. הילד השני מגיע אל משפחה הרבה יותר נינוחה ומאוזנת, והוא מתרגל כמעט מיום היוולדו לחלוק את המשאבים ההוריים עם אחיו הבכור. ההורים פחות חרדים, פחות דרוכים, ולכן מאפשרים מרחב להתנסות עצמאית וסקרנות. הילדים שלכם 'מתלבשים' יופי על התיאוריה הזו, ונדמה לי שאין צורך לדאוג לילד השני, שמפגין בריאות והתפתחות תקינה. המשיכי לתת לכל אחד לפי צרכיו, ובהתאם ליכולתך, והשתדלי ליהנות מכל אחד מהילדים בדרכך, בדרכו. בברכה ליאת

"ביקרתי" אצליך כאן בפורום מספר פעמים ותמיד קיבלתי ממך עצות מועילות. והנה אני פה שוב. בני בכתה י"א. ציוניו בין ה85-97 בכל המקצועות. חמש יחידות. 100 בערבית ,ילד טוב, פעיל במסגרות של תנועות נוער , מתנדב , עובד בחופשות קיץ בהדרכה , מממן לעצמו שיעורי נהיגה, בעל יידע נרחב בכל נושא אפשרי כמעט. קורא , מרכזת בית הנוער לא פעם אמרה לי שהוא נחשב כיד ימינה, כאילו, כל מה שהיא לא יודעת, מבחינת יידע כללי, הוא יודע. הבוקר , לפני הליכה לבי"ס , פתאום אומר לי "לא טוב לי ללמוד,לא רוצה ללמוד לא אוהב ללמוד. ראבק, (סליחה) נישארה לו בס"כ שנה וקצת לסיים בגרויות , עכשיו פתאום לו בא לו ללמוד? ושתביני, שאנחנו לא מסוג ההורים הלוחצים. לא שואלים אף פעם לגבי שיעורי בית, לא מבחנים, לא עבודות, כלום, השיעורים זה תמיד מובן מאליו שנעשים(תמיד הייתי צוחקת עם חברותי המסכנות שצריכות לשבת עם הילדים בשיעורי בית, שדני שלי משלשל את השיעורים) המיבחנים, ציונים גבוהים מאז ומתמיד בלי שאנחנו אפילו יודעים שהיה מבחן, יש לו חופש מוחלט בכל הקשור ללימודים . לא בודקים אותו סומכים עליו. כל מה שחשוב לנו, זה דווקא יותר באופן האישי, אהבה, חיבוקים, סיפוק כל צרכיו האישיים, חברה, טיולים(מאוד אוהב לצאת לטיולים) , ספורט וכד'. ובכן, מה עלי לעשות עכשיו? מהן השאלות הנכונות שעלי להפנות אליו? מה הכיוון שעליו אני ובעלי צריכים ללבן איתו? מה את מציעה לנו לעשות? (כמובן שאתקשר במקביל למורה לבדוק האם משהו קרה בביה"ס ) ודאי תסכימי איתי שלא נכון עכשיו לזרוק את הכל בשנה וחצי האחרונה, אחרי שנים רבות ומוצלחות. תודה. תודה

שלום דליה, נדמה לי שאמירה שנאמרה הבוקר, לפני היציאה לביה"ס, עדיין אינה מבשרת נשירה גורפת ממערכת החינוך, ולכן אין צורך להיכנס לפניקה. זה מזכיר לי בהלה של הורים שהילד שלהם - להבדיל - אומר שהוא רוצה למות. חשוב שנזכור שגם לילדים שלנו יש לפעמים יום רע, יום שבו הכל נראה שחור, מעיק או מייאש. יכול מאד להיות שהאמירה של בנך משקפת רגע קשה, תקופה קשה, ולאו דווקא החלטה לעזוב את ביה"ס לצמיתות. ולכן, במקום להיכנס לבהלה, מוטב לחשוב כיצד ניתן לתמוך בילד, לחזק אותו ולהיות אוזן קשבת למצוקה העכשווית שלו, מבלי 'למשוך' את הדיון לנושא הלימודים. אם זה לא יעזור, יש טעם לפנות לעזרתו של גורם מקצועי. בברכה ליאת

יש לי תלמיד בכיתה שאני מבחינה בהתנהגותו המוזרה מאוד: יש לו תנועות מגושמות מאוד לדוגמה כשהוא מגרד את העיניים הוא כולו מתעוות, הוא מרבה להתלונן בשיעורים על כך שאין נייר טואלט בשירותים, הוא מבקש כל פעם מהיועצת כוס מיים בהפסקה, הוא ניראה כ"כ מוזר- הזמנתי את אמו והתרשמתי כי אמו גם מוזרה מאוד. היא הציגה לי איבחון פסיכודידקטי של בנה: אי קיו מעולה, יכולות מדהימות אך מבחינה רגשית הוא לחוץ מאוד, לחץ זה משפיע עליו כ"כ. כיצד לטפל במוזרות ובלחץ?

שלום לך, אני מניחה שאם האם פנתה לייעוץ ואבחון, יש מי שמטפל בלחץ ובמצוקה שלו. כמורה, יש לך תפקיד חשוב ביצירת אווירה מקבלת ומכילה, ובמידת הצורך מעודדת מגעים חברתיים. כל עזרה מסוג זה יכולה להקל על נער כזה, ואולי גם להביא להקלה בהתנהגויות הנתפסות בעינייך מוזרות. בהצלחה ליאת

ביתי לומדת בכיתת ז מצטיינים. היום התקשרה המחנכת וסיפרה שביתי נשכה-נישקה ילדה אחרת מהשיכבה פעמיים בשתי הפסקות שונות. בשיחה עם המחנכת אמרה ביתי שכולם עושים את זה בשיכבה וזה בסדר. ובמשפט אחר אמרה גם לי עשו את זה וזה כאב. בהמשך סיפרה ביתי כי יש מקרים בהם היא נעדרת שליטה ועושה דברים. היא סיפרה כי היא רוצה שהיועצת תעזור לה לשלוט בעצמה. שאלתי אותה האם הייתה עושה זאת לחברתה הטובה אמרה לא. כששמעה ביתי את העונש שקיבלה יצאה מגידרה: השעייה ליומיים. ביתי תלמידה מצטיינת בלימודים, ילדה טובה, אני שואלת איך פוגעים כך בלימודיה של תלמידה כזאת. אני מבינה שבשיעורים היא מלאת חיים, עוזרת לכולם ואיכפתית.ביתי נכנסה להיסטרייה כששמעה שהיא מושעית ליומיים. היא החלה לבכות בהסטרייה, אמרה שאיננה מצליחה לנשום, והתייפכה בבכי. צוות בית הספר היה עיקש בדעתו לגבי העונש המוטל וציין כי ורה לא מבינה את משמעות מעשיה, ואיכפת לה רק מהפגיעה שלה בלבד ולא מהתלמידה הנפגעת. גם אני שמתי לב לכך שביתי התנצלה מעומק ליבה אך זה לא עזר. כיצד אוכל לסייע לביתי?

שלום לך, כיום, בתי הספר מגוייסים מאד למלחמה בהתנהגויות אלימות, והם אינם מגלים סובלנות לפגיעה אלימה, גם כשהיא נעשית כחלק ממשחק. בעיני, המגמה הזו מבורכת, וחשוב שהילדים יהיו מודעים לה, וייאמצו את קוד ההתנהגות הנדרש. לכן, כדי לעזור לבתך תוכלי לחדד אצלה את ההבנה שלכל התנהגות שלה יש תוצאה, ושעליה לגלות אחריות ולקבל על עצמה את הסנקציה "כמו גדולה". הזכירי לה שהיא אולי תפסיד שני ימי לימודים, אך תרוויח שיעור חשוב הרבה יותר, שיעור לחיים. בברכה ליאת

אני מבקשת את עזרתך. יש לי בן ארבע וקצת ובת שנה וחמש. אני אוספת את הבת מהגן יחד עם הבן. באופן קבוע הוא רץ אליה רוצה לחבק אותה והיא דוחפת אותו ומבקשת אותי, אני מרימה אותה על הידים והוא מתחיל למשוך לה ביד, ברגל, להכניס את היד לפה וכל מיני הצקות למיניהם. יוצא שאני לא מצליחה לנהל שום שיחה עם הצוות או עם הורה. ניסיתי לשוחח איתו טרם הכניסה לגן. הוא כמובן מנעלב ממנה... מצד אחד בתחילת השנה הוא היה נתלה עלי ומציק לי ממש והזהרתי אותו שאם הוא ימשיך אני אאלץ למצוא פיתרון שהוא לא יבוא איתי לאסוף אותה מצד שני ההצקות עברו אליה והיא מצידה קלטה יופי את העניין, והיא היא מגזימה בתגובותייה. מה לומר לו שיפסיק להציק. סה"כ אני איתו שעתיים לפני לבד!!! מוציאה מהגן, אין לו צהרון. חשבתי שאם אביא לו ביביסיטר נניח בשביל לממש את האיום זה יהיה ממש פרס.

שלום מילה, כנראה שנדרשת כאן מידה של יצירתיות. אני מאמינה שמריבות והצקות בין ילדים נועדו להפעיל את המבוגרים, ולכן הדרך לטפל בזה, היא להסתלק מהסיטואציה ולא לספק "קהל להצגה". תוכלי לנסות להישאר מחוץ לגן ולתת לו (בתיאום עם הגננת) להוציא אותה בעצמו, ללא נוכחותך. אפשרות אחרת היא להשאירו בחצר הגן בזמן שאת נכנסת לפגוש את בתך. אבל הדרך הטובה ביותר, שמשום מה הכי קשה להורים, זה פשוט להתעלם ולא להגיב כלל לשום דבר שקורה שם, גם אם המחאות של בתך הקטנה יהיו קולניות. בהצלחה ליאת

הי ליאת בתי בת השש מגיבה על כל מה שלא מוצא חן בעיניה - בצורת בכי. למרות שהראיתי לה קשת של תגובות, מדיבור על רגשות, מחיבוק כשקשה לה, מטבלה עם מדבקות כשהיא מתאפקת ולא בוכה - עדיין היא בוכה ומייללת המון, נוצר רושם שהיא אפילו נהנית מזה. איך אפשר לעזור לה להגמל מהדפוס הזה?

שלום שירלי, לעיתים, יללנות היא תגובה נלמדת, המתחזקת ונשנית לאור תגובותיהם של המבוגרים. אצל הרבה מאד הורים (טובים ורחמנים) הבכי נתפס כביטוי למצוקה וכאב, ואז - באופן טבעי - הם מפגינים סוג של היענות מיוחדת, התכווננות רגישה, ודפוסי פיצוי ופינוק שנועדו להקל על סבלו של הילד. ילדים הם יצורים נבונים ולומדים, והם חוזרים שוב ושוב על מה ש'עובד להם'. אם בתך תגלה שהיללות אינן מזכות אותה בשום תגמול, היא תפסיק אותן. לכן, כשהיא מייללת בבכי, נסי להישאר עניינית וקצרה, פעלי כנדרש מבלי לתת לבכי שלה לפגוע בשיקול הדעת ההורי שלך. זה לא קל, אך בהחלט אפשרי. בהצלחה ליאת

טוב, אני חייבת להגן על עצמי! בהמשך לשאלה על בן חמש ש'מתפרק' מבחינה התנהגותית בסופי השבוע. אז ככה: אני מאוד מודה על התשובה שנתת לי למטה, אבל בגלל שהדרכהת הורים לא אפשרית (אנו גרים בחו"ל במדינה שאינה דוברת אנגלית), אני רוצה להוסיף פרטים שיעזרו למלוא התמונה, כי הרגשתי שאת חושבת שהבעיות נובעות מכך שאני לא רגילה להיות איתו או "הגננת מפקידה אותו בידי". זו תמונה הפוכה מהמציאות, אולי יש כאלה משפחות, אך זה לא החיים שלי בשום צורה. הילד שלי נמצא בגן חמישה ימים בשבוע, בין השעות 8-14. הוא לא היה בחוג מימיו, וגם לא בקייטנה כלשהי. הגן במדינה שבה אני גרה פועל 175 ימים בשנה. זה אומר שהוא איתי 190 ימים, וזה בלי לספור ימי מחלה. ואתי, זה איתי, לא בייביסיטר, לא סבתא וסבא, לא חברים... פעם בשבוע (בממוצע) הוא מוזמן לחבר או חבר מגיע אליו, תמיד איתי כי הוא מסרב ללכת לחברים לבד. הילד שלי נמצא עם המשפחה שלו הרבה מאוד. הרבה יותר מכל הילדים האחרים שאני מכירה בגילו, בטח הרבה יותר מילדים בישראל ששני הוריהם עובדים. זה לא המצב אצלנו. כלומר, זה לא שאני 'מופתעת' פתאום מהנוכחות שלו בשבת. ממש לא. אבל: להבדיל מישראלים, אין לנו משפחה שמתראים איתה בסופי שבוע, ארוחות משפחתיות כמו לכולם. אין לנו הרבה חברים פה. מה שיש בסוף השבוע הארוך (יומיים וחצי של חופש) זה לרוב רק אנחנו: אמא, אבא, שני ילדים. מה שקורה, לדעתי, זה שרמת העניין והגירוי שמסופקת לבני בן החמש בבית לאורך יומיים וחצי של סופי שבוע -לא מספיק גבוהה. וגם היעדר המסגרת בבוקר, פשוט מפרק אותו. בנוסף: יכול להיות שאנו קשים מדי. לא נותנים לו לצפות בדיוידי יותר מסרט אחד ליום (שעה), ואין לנו טלוויזיה בכלל. לא הכרנו לו את קונספט משחקי המחשב, זמן המסך שלו הוא סרט דיוידי שעה ביום. מעבר לזה: מציירים, עובדים בגינה כשאפשרי, עושים יצירות, משחקי הרכבות, פאזלים, ספרים, שיחות. כשמזג אוויר טוב אנו מטיילים, ואז הוא בסדר, רק שהחורף התחיל וכבר פה כמעט שלג...כששאלתי אותו למה מתנהג ככה בשבת, השיב שמתגעגע לגן. אני מבינה שהוא אוהב את היומיום שלו ושמחה על זה, אבל מה אפשר לעשות כך שגם הזמן הנטו הרב שלנו בסוף השבוע יהיה נעים? חשוב לומר שכמו שכתבתי, באמצע השבוע הזמן איתו אחר הצהריים ממש מקסים. אני חושבת שהבוקר המסודר בגן שאותו מאוד אוהב, ממש 'מסדר' אותו לכל היום. אך בשבת, כשהשעות ארוכות יותר - זה נהיה בלתי אפשרי, וההתנהגות שלו פשוט יוצאת מכל פרופורציה. הוא הופך להיות ילד אחר, כאילו ממש מתפרק לי בשבתות. עוד דבר מעניין זה שהמצב גרוע יותר ביום הראשון של סוף השבוע, וביום השני ממש מסתדר. כאילו התרגל להעידר השגרה, הוציא את כל האגרסיות, ושוב יום שני של סופ"ש עובר לו נעים ובלי התפרצויות. את יכולה לתת לי עיצה קונקרטית שתביא בחשבון המצב הזה? אם הייתי יכולה הייתי מקבלת הדרכת הורים, אך פניתי לפורום הזה דווקא כי זה לא אפשרי עבורי מכאן. אני מצטערת שלא נתתי את מלוא התמונה בשאלה הראשונה, כנראה גם הפרטים משמעותיים (: המון תודה!

שלום נועה, צר לי אם הרגשת נאשמת או נשפטת על ידי. זו בוודאי לא הייתה כוונתי, ולכן אין צורך להגן על עצמך. את עצמך אומרת עד כמה הבן שלך זקוק ואוהב את הגן ואת מגוון הפעילויות שהוא מאפשר. ונדמה לי ש(כמו שהצעתי שם) יועיל מאד אם תוכלו ליצור סוג של הבנייה גם בבית. יכול להיות שמה שקורה לכם בסופי השבוע הוא מעין חיכוך-יתר, מנות גדולות מדי של פעילויות קוגניטיביות מכוונות, הנעשות - כמובן כמובן - מתוך רצון טוב והשקעה אמיתית שלך. לפעמים הרצון החזק שלנו להשקיע בילדים מוביל אותנו לעשיית-יתר, הנחווית ע"י הילדים כסוג של לחץ. גם פעם איני מתכוונת להאשים או להטיל דופי, אלא רק להזמין למחשבה ובדיקה עצמית. נסי לעשות אנליזה של מה שקורה לו, לבחון מה עשיתם לפני ההתפרצות, ועד כמה הפעילויות שיזמת היו מותאמות ליכולותיו ולהעדפותיו. נסי להתחקות אחרי אופן התגובה שלכם להתפרצויות שלו, ולברר האם משהו בהן עלול לתגמל בבלי דעת ולעודד התפרצות נוספת. רק הבנה של מה שקורה יכולה להוביל למחשבות על פיתרונות. בגדול, אני מציעה להוריד לחץ, ולאפשר לילדים משחק חופשי בינם לבינם, ולבחור לעצמם את הפעילויות המועדפות. לפעמים ההקשבה לילד עצמו היא זו שמספקת את הפיתרונות הטובים והיצירתיים ביותר. את מוזמנת להמשיך לכתוב, ונראה מה הלאה... בהצלחה ליאת

שלום ליאת, "נפגשנו" פה לאחרונה מספר פעמים (התייעצתי איתך לגבי חרדות של נעמה בתי בת הארבע מ"אנשים שקשה להם ללכת" עקב ביקור בבית אבות- זה חלף עבר לשמחתי, לאחר מכן ייעצתי למישהי לגבי הכנה לניתוח מנסיוננו עם נעמה) ועזרת לי רבות. הפעם אני פונה אליך בנוגע לבתי הצעירה, מעיין בת הכמעט שלוש (בעוד שבועיים תהיה בת שלוש). מעיין בדרך כלל ילדה מאד שמחה, מלאת אנרגיה, משחקת משחקי דמיון מפותחים, מלאת הבעות, דעתנית, עקשנית, לפעמים קצת לא גמישה, ובעיקר מקסימה אמיתית, עם המון חוכמה וכריזמה. נמצאת במסגרת מגיל שנה (אנחנו גרים בקיבוץ) ועד גיל שנה היתה איתי (ועם אחותה נעמה שגדולה ממנה בשנה) בבית. מעולם לא היו קשיי פרידה או הסתגלות למסגרות. לפני כשבועיים מעיין הצטננה, ואני מניחה שההיחלשות הפיזית הובילה לקושי ביכולת הנשיאה והעמידה שלה, ולמעשה היא התחילה להגיב בבכי ובעוצמות גבוהות להמון סיטואציות שלא היתה מגיבה אליהן כך לפני כן. זה קרה גם בבית וגם בגן, רק שבבית קל היה יותר למתן את העניין (בכל זאת, במסגרת הביתית העוטפת יש פחות התמודדויות). היינו בקשר רציף עם הגננת ועם כל הצוות (מסגרת של עשרים וארבעה ילדים עם גננת ושתי מטפלות) ובאמצעות הרבה תיווך, הכנה לפני מעברים, והמון חיזוקים, היו לה כמה ימים טובים בשבוע שעבר. סוף השבוע עבר נפלא בבית, אך הורגשה מעט "רגישות יתר". אתמול הלכה לגן ואמרו לי שהיה לה יום מאד מאד קשה. בכתה והתפרקה מכל דבר (דוגמאות: ילד עמד לידה, המטפלת דיברה אל ילד אחר קצת חזק וזה "העליב" אותה לדבריה). היא גם ממש לא רצתה לאכול כל היום. בנוסף, היא הגיעה לבקש חיבוקים כל הזמן מאחת המטפלות וקיבלה אותם בשפע. הגעתי לקחת אותה מוקדם מהרגיל, מיד אחרי שהתעוררה משנת הצהריים. בבית אכלה היטב ונראתה שמחה. סיפרו לי בגן שהיא אמרה שהיא לא אוכלת כי "אמא כל הזמן צעקה עלי" (בארוחת הערב בערב הקודם הגברת החליטה שהיא יושבת על השולחן ולא על הכסא, וכמובן שלא צעקתי אך הייתי החלטית ולקחתי את הצלחת עד שבסוף ישבה על הכסא. זה נחווה אצלה כצעקה. בעלי הוציא אותה מהאמבטיה למרות שרצתה להישאר עוד ועוד והיא אמרה לי "אבא הרביץ לי"). אתמול, אחרי אחה"צ נעים וטוב, השכבתי אותה במיטה ולפתע פרצה בבכי שלא רוצה ללכת לגן כי היא מפחדת מאחת המטפלות שצועקת עליה אם היא לא אוכלת. אמרתי לה שהיא לא כועסת עליה אם היא לא אוכלת אלא היא דואגת לה ושומרת עליה ולא רוצה שתהיה רעבה. התקשרתי למטפלת שאמרה שכמובן לא הכריחה לאכול, רק ניסתה קצת לשכנע כי היא לא אכלה כל היום. אמרתי לה שלדעתי לא תגיד לה כלום, כי נראה לי שזה עלול להפוך להיות עבורה כלי לתשומת לב ולמאבקי כוח.... הצד הפולני שבי הזדעק וממש קשה לי לחשוב שהיא לא אוכלת, אבל אני באמת חוששת שזה יהפוך להיות כלי, כי היא אמרה אתמול "אני לא רוצה לאכול שם, רק בבית!"- ויש סיכוי שהיא הרגישה שזה מלחיץ אותי... בנוסף, בהתחלה קצת תמהתי שלאהתקשרו אלי במצב כזה, הרי הייתי באה לקחת אותה הביתה.... אבל אז היא זרקה בבית משהו כמו "אני בכיתי כי רציתי שתקחי אותי" ואני חוששת שהיא עלולה ללמוד שבאמצעות הבכי שם היא יכולה להשיג הליכה הביתה. אין ספק שהמצוקה שלה אמיתית, ועובדה שעד היום לא בכתה כך בגן ואכלה רגיל.... אני ממש נקרעת, בכיתי בלילה מתחושה של חוסר אונים. המתוקה הזו במצוקה, אני מנסה לעשות כל מה שאני יכולה כדי לעזור (סדר יום מאד מובנה בבית שלנו, חופש בחירה בתוך גבולות, קשר הדוק עם הצוות, זמן איכות של אחד על אחד כמה שאפשר) וכבר שבועיים שזה המצב.... אני לא יודעת מה גורם לכך ואיך אני יכולה לעזור לה.... עד לפני שבועיים לא היה זכר לדברים האלה, ואני לא מצליחה למצוא משהו חיצוני שהשתנה ויכול היה להוות טריגר... (לא היה שינוי בבית מבחינת המערך המשפחתי או סדר היום וכו, גם בגן לא). אשמח מאד מאד אם תוכלי לנסות להציע לי איך לגשש..... נעמה, שהתייעצתי איתך לגביה בקשר לחרדות שהיו אחרי בית האבות, מאד ברורה וגלויה וקל לראות מתי קשה לה ולמה, ולכן קל יותר לעזור. מעייני היא ילדה שנראית כלפי חוץ מאד חזקה ו"חבר'מנית", אבל אז פתאום משהו גורם לה להתפרק וקשה לשים את האצבע ולכן גם קשה לי לעזור. כאילו אני לא מצליחה לקרוא נכון את מה שעובר עליה... תודה רבה וסליחה על האורך. אגב, בדקתי עכשיו בגן, היא לא אכלה ארוחת בוקר, אבל גם לא בכתה. אני מקווה שבצהריים היא תישבר ותאכל ושלא יתקבע פה איזה דפוס לא בריא

שלום הגר, למרות התיאור המפורט שלך, קשה לשים את האצבע ולתת כאן איזו אבחנה או הבנה מעמיקה הנוגעת למה שעובר על בתך. יתכן שזה 'שאריות' מימי המחלה שלה, בהם קיבלה יחס מיוחד, ויתכן שמדובר במשהו 'כרוני' יותר, כמו למשל הקושי להתמודד עם מצבי קונפליקט (יש ילדים שחוששים מאד ממצבים בהם המבוגר כועס, והם עלולים לפתח נטייה לרצות או נטייה קורבנית, כדי לגייס מהסביבה סלחנות וסובלנות). כרגע, הייתי מציעה להניח לנושא האוכל (רוב הילדים יכולים לשרוד בלי שום בעיה כמה שעות בלי אוכל, ולא נגרם להם בשל כך נזק ממשי). נסי לעקוב ולבחון האם יש שינויים התנהגותיים נוספים, או שה'משבר' מתמתן ונעלם. אם הנסיגה ההתנהגותית נמשכת, שווה להתייעץ שוב. אני ערה לכך שאת נשארת במידה רבה בערפל, אבל לעיתים קרובות ילדינו (ממש כמונו) עוברים תקופות לא פשוטות, שלא תמיד ברור לנו מה מקורן, ואשר חולפות כמו שבאו בלי להותיר זכר. בואי נקווה שמדובר במשהו כזה, שבהיעדר 'רווחים משניים' ייעלם מעצמו. בהצלחה ליאת

תודה רבה, ליאת. הגננת עשתה שינוי בשולחנות האוכל ועכשיו מעיין יושבת לידה. העניינים נרגעו, היא חזרה לאכול בגן, התפרצויות הבכי התמתנו, ונראה שאנו חוזרים לשגרה :-)

ביתי בת 4 וחצי. כל לילה היא מרטיבה פעם או פעמיים במשך השינה. לפני השינה היא עושה פיפי אך היא מתעוררת רטובה. ניסינו מהלך של להעיר אותה במהלך הלילה בחצות כדי שתעשה פיפי אך לקראת הבוקר היא שוב מרטיבה. נוצר ערמות של שמיכות ומצעים בריצפה שלא עומדים בפרץ המכונה. כשהיא מרטיבה בלילה אני מחליפה לה מצעים והיא הייתה מגיעה לישון במיטתי. היום אני מחזירה אותה לישון במיטתה. ניסינו מהלך שבו ממש כעסנו עליה והבענו את חוסר הסבלנות מהתופעה. אך היום אנחנו נוקטים גישה אחרת: מחליפים לה מצעים בלי יותר מידי לדבר. בבקרים בודדים ששהיא מתעוררת יבשה היא כ"כ שמחה. זוהי ביתי הצעירה אחרי שני בנים בני: 8, 12. מוכרחה לומר כי היא קצת נבלעת בין הבנים שתופסים מקום משמעותי במשפחה מבחינת צרכיהם הלימודיים: עזרה בשיעורים, הכנה למבחן. היא הרבה פעמים מתעסקת לבד עם חפציה. לאחרונה אמרה לי: אף אחד לא רוצה לשחק איתי. אני מקדישה לה זמן שבו אני לוקחת אותה לחוג מחול בו היא ואני ביחד. כמו כן לעיתים לפני השינה אני מקריאה לה ספר. מה דעתך?

שלום לאמא של טליה, בגיל ארבע וחצי עדיין 'מותר' לילדים להרטיב בלילה, וזה לא מאד חריג. אני חושבת שהגישה הסלחנית והעניינית עדיפה בהרבה על גישה שיפוטית או כועסת (גם אם זה באמת קשה ומעמיס עלייך). אפשר לנסות ולהיעזר במרפאות ההרטבה שמציעות פתרונות טכניים, אם כי לטעמי זה עדיין קצת מוקדם. אם את חושבת שקיימת אצלה מצוקה ותחושת בדידות, נסי להקדיש לה יותר תשומת לב, לא רק בנסיעה לחוג או לפני השינה, אלא גם בבית, בהקשבה, בפעילות משותפת ומהנה שתן לה תחושת שייכות וקרבה אלייך. בברכה ליאת

שלום רב! בני בן הארבע למד מילד אחר בגן למולל את שערותיו. רואים שהמשחק בשיער מרגיע אותו והוא משתמש בו בעיקר בלילה או כשהוא חולה או בגן אך לאחרונה גם יותר.בהתחלה לא ייחסתי לכך כ"כ חשיבות מכיוון שאין לו משהו, (חפץ מעבר/ מוצץ/ אצבע), שיכל להרגיעו (למרות שתמיד הייתי בעד הוא פשוט לא רצה אותם). לאחרונה התופעה של סיבוב וליפוף השיער על האצבע התחזקה ולעיתים כתוצאה מכך נתלשו לו מספר שיערות ונוצרה התחלה של קרחת קטנה. יש לציין שזה תמיד קורה באותו מקום- ליד הקודקוד. אני מודאגת מכך ואינני יודעת אם זו התופעה הקרויה: "טריכוטילומניה" או שזה פשוט תופעת- לוואי של המשחק בשיער. בכל אופן הוא נראה מופתע כשהוא רואה את השיער שנתלש על אצבעו והוא סתם מעיף אותו ממנו.אני בחודש השישי להריוני וחושבת שאולי יש לטפל בתופעה עוד לפני הלידה כדי להקל עליו ואולי ללמד אותו לפרוק מתחים בצורה אחרת. למי עלי לפנות בנדון? אני מחפשת את הכלים כדי לעזור לו ולכן אני מבקשת מאוד את עזרתך, בתודה מראש- ענת

שלום ענת, בטריכוטילומניה, ככל הידוע לי, הדחף הוא לתלוש את השיער ממש, ולא רק לשחק או למולל אותו. אני מציעה לא להגיב לכך ישירות, ולראות בזה פעולה מרגיעה שאין בה נזק. עם זאת, אפשר לנסות לכוון אותו בזהירות לסוג של פעילות חליפית שתעסיק את ידיו שמשהו אחר (כדור 'עצבים' מפלסטלינה, "מר גמיש", קפיץ משחק ממתכת, מגנטים קטנים, וכל דבר אחר שיכול גם להעסיק את הידיים וגם להסיח את הדעת. אם התופעה נמשכת ונוצרת קרחת ממשית, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

קודם כל: תודה על תשובתך היא הרגיעה אותי. עוד משהו קטן: מה דעתך על תספורת קצרה שתפתור את הבעיה? הור די אוהב ללכת אל הספר, (למרות שאנו מספרים אותו תמיד בתספורת לא ממש קצרה),והוא גם בן ותספורת כזאת מקובלת בגן, למשל...

באוניברסיטת תל אביב מתקיים בימים אלו מחקר על ביישנות וחרדה חברתית אצל בנים ובנות בגילאי 8-18. המחקר נערך בחוג לפסיכולוגיה במעבדה של פרופסור יאיר בר-חיים. במסגרת המחקר מתבצעת הערכה מקיפה והילד מקבל אימון ממוחשב שמטרתו הפחתת החרדה החברתית. ניתן לקרוא ולשמוע עוד על המחקר וההשתתפות בו בקישורים הבאים: http://reshet.ynet.co.il/Shows/Haolam_Haboker/videomarklist,182225/ http://www.haaretz.co.il/captain/net/1.1168206 אתם מוזמנים לפנות אלינו לקבלת פרטים נוספים: ניתן להשאיר הודעה בטלפון 03-6408971 או לפנות במייל לכתובת [email protected]

בהצלחה במחקר, וד"ש חם לפרופסור יאיר בר-חיים. :-)

הבן שלי בן 4.4 בן טרום ואני יודעת שהוא והחברים שלו מאוד מתעניינים לגבי האיברים המוצנעים שלהם וגם של החברים כבר שוחחנו איתו ודיברנו יתו על כך שלו איברים פרטיים שלו והוא לא צריך להראות לאף אחד וזה הגוף שלו. השבוע תוך כדי שאני משוחחת איתו על הן הוא אמר לי שהוא היה בעונש עם עוד חבר בתוך הגן והחבר שלו הוריד לו את המכנסים והכניס את האיבר המין של הבן שלי לפה של החבר. אני ובעלי ממש מזועזעים שוחחנו איתו והבענו כעס כלפי ההתנהגות הזו הסברתי לו שזה הגוף שלו ואף אחד לא צריך להוריד לו את המכנסים בטח ובטח לא לעת בגוף שלו אני לא מתאוששת מזה איך פועלים מה עושים איך מסבירים לילד שזה לא מצחיק וזה נושא מאוד רציני אני חייבת לציין שזה מאוד הצחיק אותו בזמן שלי היו דמעות בעיניים איך מתנהגים איתם בגיל כזה ועם מעשים כאלה???? אני אודה לך על העזרה

שלום אורית, הכנסת איבר המין לתוך הפה אינה כלולה, בדר"כ, ברפרטואר "משחקי הסקרנות המינית" הנסלחים. עפ"י רוב מדובר במשהו שהילדים ראו או חוו מיד-שניה, ולכן בעיני זה מחייב התייחסות ובירור - של מי היה הרעיון, ומאין הוא שאב אותו. חשוב לוודא שאף אחד מהילדים לא נפל קורבן לפגיעה מינית או נחשף לתוכן פורנוגרפי דרך המחשב. מעבר להמשך והגברה של הפעילות ההסברתית שלכם, יש צורך לדבר עם הגננת ולבקש ממנה להדק את ההשגחה והפיקוח על ילדי הגן, ולחזק אתכם ברמה ההסברתית. בברכה ליאת

הי ליאת, כבר שאלתי פה בעבר ומאוד מאוד סייעת לי. אני אמא לבן חמש, בכור. הוא ילד חכם מאוד, עם הרבה תחומי עניין ויכולות. באמצע השבוע החיים איתו סבירים: הוא אוהב את הגן והגננת אומרת עליו כמעט אך ורק דברים טובים מאוד. אחרי הגן הוא מגיע הביתה ועד שנת הלילה אנו מתנהלים די בשקט ובנעימים. הבעיה היא בסופי שבוע. הוא לא הולך ביום שישי לגן, יש יומיים שלמים חופש. בהם, הוא ממש בלתי נסבל. יש צעקות, ותסכולים, ועצבנות, כמעט מהרגע שקם בבוקר. חשוב לומר שאנו לא יושבים בבית יומיים, תמיד יש איזה טיול, פוגשים אנשים, יוצאים לגינת משחקים. גם אם במהלך הגינה הוא בסדר, איך שחוזרים הוא שוב נורא. באמת, פשוט מתנהג נורא. למשל: נפל לו אוכל על הרצפה: צרחות, בכי, בעיטות. הוא רוצה לנסוע באוטו לגינה (שהיא מרחק שבע דקות) - כנ"ל - מרביץ באמצע הרחוב, צורח, בוכה. אני עם דופק מהיר כבר מרוטת עצבים מהסופשים איתו. מה דעתך? יש לך רעיון איך להתמודד?

שלום נועה, הסיפור שלך מדגים את חשיבותה של מסגרת מובנית, עם סדר יום וכללים ברורים, על בריאותו הנפשית של הילד. כשהוא נמצא במסגרת, ומתנהל עפ"י רוטינה קבועה וידיעה מראש, ההתנהלות איתו שקטה ורגועה. לא ציינת מתי אתם נפגשים מדי יום באמצע השבוע, ועד כמה את בעצם 'מכירה' את הילד של שעות-היום (השעות שאינן 'לפני השינה'). באופן מוזר כלשהו, נוצר מדברייך רושם שלא את היא זו שמפקידה את הילד בידיה של הגננת למס' שעות בכל יום, אלא שמישהו מפקיד אותו בידייך לזמנים קצרים, בהם את נאלצת להתמודד עם "פקעת" עצבנית וצווחנית, מבלי שיהיו לך כלים או הכשרה להתמודד עם זה. נדמה לי שכדי להפוך את הבילוי המשותף שלכם למשהו נעים, יש צורך בכינון של שגרה וסדר יום גם לסופי השבוע בהם אתם יחד. הידיעה מראש תסייע לו, אבל יותר מזה לך, להתכוונן טוב יותר לשהות המשותפת. אני חשה את המצוקה שלך, וחוששת שגם בנך מרגיש את המתח, הדופק המהיר, מריטת העצבים והפחד שלך מהתקף הזעם הבא, וזוהי נקודת פתיחה לא טובה לבילוי סופשבוע יחד. אני ממליצה לך בכל פה להגיע להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לתת לך כלים בסיסיים לעמידה סמכותית ובטוחה מול בנך, מה שיאפשר לך להתפנות לבילוי נעים ונינוח עמו. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן 5 בגן חובה ויש לו בת דודה צעירה בכשנה. השניים נהנים מאוד לשחק יחד אם כי לא יוצא להם להיפגש לעיתים קרובות. היום בעת שנפגשו בביתנו, שיחקו השניים בחדרו של בני ללא נוכחות של מבוגר. כשנכנסו אישתי ואחיה לחדרו גילו שהשניים עירומים לגמרי. אביה של הילדה (הדוד של בני) החל לצעוק והתפרץ לעברו של בני בחמת זעם. כשהילד טען שגם בת דודתו רצתה להתפשט, צעק עליו הדוד וכינה אותו "שקרן". אשתי שניסתה להפסיק את ההתפרצות שלו ודרשה ממנו שלא לומר על הילד שהנו שקרן, זכתה למבטי זעם, אחיה לקח אתאת ביתו ועזב את ביתנו בככס רב תוך שהוא צועק כי לא יבואו לעולם לבקר יותר בביתנו (והכל כמובן בנוכחות הילדים).שאלתי היא: כיצד להגיב לכל נושא ההתפשטות של הילד? זו פעם ראשונה שנתקלנו בדבר. (לגביי תגובתו של הדוד, לא נראה לי שהיא שווה התייחסות במישור של המבוגרים לאור חוסר ההגיון שבה, אך מה שמטריד יותר הוא כיצד ישפיע הדבר על בני). תודה על עצתך/הדרכתך.

שלום אלי, למרבה הצער, אצל אנשים רבים מיניות עדיין נקשרת עם תועבה, אלימות, כפייה ופתולוגיה, והם משליכים את עולם התוכן הזה גם על התנהגות מינית בריאה, תמימה וסקרנית המופיעה לעיתים קרובות אצל ילדים. ובכל זאת, עם כל ההבנה לסקרנות הילדית, מתפקידנו לשמור על הילדים, ולעודד אותם לשמור על עצמם מפגיעה. לצורך כך, יש להגביר את מודעותם לגבולות המרחב האישי שלהם ושל זולתם. חשוב להזכיר להם שאיברי הגוף האינטימיים (שלהם ושל זולתם) חייבים להישאר מוצנעים, מחוץ לטווח ראייתם ומגעם של אנשים אחרים. הצורך לכבד את הכללים הללו בא גם כדי לשמור על הילדים מהסתבכות עם מבוגרים מפוחדים ונזעמים, שעולם הערכים הנוקשה שלהם אינו מאפשר להם להבחין בין מעשי שטות של ילדים לבין פגיעה מסוכנת באמת. כרגע, אני מציעה לשוחח עם הילד ולבקש ממנו להימנע ממשחקים כאלה, ועם זאת, לשמור עליו ולבודד אותו מזעמו של הדוד, כדי שלא ירגיש שעשה משהו נורא או שהוא עצמו ילד רע או שקרן או עבריין באופן כלשהו. בברכה ליאת

שלום רב, ביתי בת ה8 נוהגת לאונן באופן כפייתי רק בבית הספר ובעת הכנת שיעורי הבית. הרגל זה החל אצל ביתי בגיל 3,אז פנינו למיטב הפסיכולוגים שהמליצו לנו להפחית ממידת הלחץ על הילדה. עצה שלא עזרה במיגור התופעה בגיל 6, אובחנה ביתי כחולה באפילפסיה רולנדית, והטיפול התרופתי אותו קיבלה- טרקספין,הפסיק את התופעה לזמן מוגבל. כמה חודשים לאחר תחילת הטיפול חזר העיסוק באוננות בצורה חזקה ומשמעותית יותר. יש לציין שביתי מאוד מודעת להשלכות החברתיות של התופעה, ולמרות שהאוננות בכיתה גורמת לה להאדים כמו עגבנייה, לא מצליחה ביתי להפסיק את העניין. במהלך השנים, עברה ביתי איבחונים רגשיים, פסיכולוגים ואף פסיכיאטרים, אשר בכל נרשם ונקבע שמקור התופעה הוא איננו רגשי/נפשי. עתה, שביתי בכיתה ג', ניכר שהשפעת האוננות משפיעה גם על הישגיה הלימודיים שעד עתה היו טובים מאוד, שטוענת באוזננו כל הזמן, שהיא אינה מסוגלת להתרכז, כל עוד היא בהתקף אוננות. בחודשים האחרונים, התרשם הניורולוג המטפל, אשר מודע גם לנושא האוננות,שמבחינה קלינית אין עדות לאפילפסיה והמליץ להפסיק את הטיפול התרופתי של ביתי. מאז, נשאר המצב בעינו, עם החמרה מסויימת בשבועות האחרונים. אנחנו מיואשים. לא יודעים עוד למי לפנות, במקביל לתחינות של ביתי, שנעזור לה להפסיק את האוננות, וככל שאנחנו מתמהמהים, מצבה של ביתי מורע. אשמח לחוות דעתך, לגבי כיוון של טיפול בעניין. תודה, טליה

שלום טליה, אני בספק מה אוכל לחדש מעבר למה שאמרו "מיטב הפסיכולוגים". אני לא מבינה למה הייתה כוונתם כשאמרו שהאוננות אינה ממקור נפשי/רגשי. אם כך, מאיזה מקור? אוננות אצל ילדים היא פעילות הפורקת מתח. לא ציינת האם מעבר להתייעצות, בתך גם הייתה בטיפול רגשי לאורך זמן. להערכתי זה מה שמתבקש במקרים כאלה, אלא אם קיימת בעיה בריאותית כלשהי שאינה בתחום הבנתי המקצועית. העובדה שמדובר באוננות הנעשית רק בהקשרים 'אקדמיים' דווקא מחזקת את כיוון המחשבה הרגשי/נפשי, ולכן אולי שווה להקדיש לזה ניסיון נוסף. בהצלחה ליאת

שלום רב, אני אם חד הורית לתאומים בני 6, בן ובת. בזמן האחרון אני נתקלת בקשיים עם הבן. הוא ילד מאוד חכם, סקרן, בעל תפיסה מהירה, פעלתן, יוזם, סוג של מנהיג. מהצד השני, יש לו פתיל קצר, סף תסכול נמוך. הוא רוצה לטרוף את העולם בגדול וללא גבולות. כאן ועכשיו. דוגמאות: מת על המחשב, יכול לשחק שעות. גם כשאני מודיעה מראש שנשאר לו כך וכך זמן, עדיין יש מריבות ולא מוכן להפרד מהמחשב. כנ"ל כשבאה לקחת אותו מחבר - תמיד יש בעיה של ללכת בעוד 10 דקות, כשלאחריהן עדיין החמצת פנים וכעס. כך גם בתביעות כמעט יומיומיות לקנות לו כל מיני דברים קטנים. גם כשאני מסבירה לו על כלכלה נבונה וסדרי עדיפויות - הוא ממשיך לתבוע שוב ושוב. כשהוא רעב - עלי להתייצב בדום בדקה הראשונה שהוא מכריז שהוא רעב. דבר נוסף: הוא ילד חם שאוהב לחבק ולנשק, אבל במינונים מוגזמים ומטרידים. הוא יכול לנשק אותי או את אחותו כמעט כל כמה דקות ולחבק בעוצמות כאלו שהלסת כמעט נופלת...זה מפריע, כך אני נוכחת, גם לאחותו וגם לחברים בכתה שהוא מחבק יותר מידי בחוזקה. לא רוצה שיקבל דחיה ורגשות שליליים בענין - אך זה באמת מטריד ומפריע. כיצד לנהוג? לא הזכרתי את אחותו כי היא מקבלת את הגבולות ואין לה צורך כה עז לשבת מול המחשב שעות, טלויזיה וכו. מוצאת לעצמה גם תחומים אחרים, מעצמה. תודה רבה

שלום אור, שווה להתייעץ עם מרפאה בעיסוק, ולבדוק אם אין בעיה בוויסות התחושתי (הצורך במגע אינטנסיבי מעורר שאלה לגבי זה). ככל הנוגע לגבולות-מינונים-איזונים, כדאי לזכור שהילדים אינם נולדים עם היכולת להתאזן לבד, ועלינו לאמן אותם בכך. העובדה שעם אחותו קל יותר, רק מדגישה את מה שכולנו כבר יודעים - שכל ילד הוא שונה, והוא נולד עם מזג משלו, תכונות אישיות משלו, ועוצמת דחפים משלו. טוב יהיה אם תוכלי לעזור לבנך להגמיש את יכולתו להתמודד עם תסכול, וזה אומר לא "להתייצב בדום" מול תביעות בלתי הגיוניות, ולהכתיב את ההתנהלות בבית חרף מחאותיו. כשאת מסבירה לו את עקרונותיה של כלכלה נכונה, יהיה בכך ערך רק אם אינך נכנעת לגחמות, ולא באמת קונה לו את מה שלא צריך. הרמת סף התסכול פירושה גם לדרוש ממנו לעזוב את המחשב כשהגיעה השעה לכך, גם אם לדברייך "הוא מת על המחשב" ובניגוד לאחותו יש לו צורך עז במחשב. גבולות פירושם - בין השאר - היכולת לראות את האחר, את צרכיו ואת רווחתו, ולכן יש טעם לעזור לו לזהות מתי החיבוק שלו נעים ומתי לא. אפשר לעשות זאת בצורה שלא תעליב, אך תהיה ברורה ונחרצת ("לפעמים החיבוקים שלך נורא חזקים, ובגלל שאני מתה עליך ויכולה להתחבק איתך כל היום, הייתי מבקשת שהם יהיו מעט יותר מתחשבים ועדינים, כדי שיהיה לכולנו נעים"). אם את חוששת שלא תצליחי לבד, אף פעם לא מזיקה הדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, קראתי, נדמה לי, את כל התשובות שלך בפורום לגבי גמילה, אך לצערי באיחור - כי כבר עשיתי המון טעויות: בני הצעיר בן שנתיים וחצי. נגמל מחיתול לפני חודשיים, רק גמילת יום. בלילה עדיין עם חיתול והחיתול רטוב. הבעיה שלנו היא עם קקי. נורא מפחד מאסלה ומסיר ויודע לעשות קקי רק בעמידה...בתחילת הגמילה נורא בכה וסבל והתאפק. אח"כ היה מחכה לסיטואציה מתאימה, למשל כשמקלחת אותו היה עושה קקי באמבטיה בעמידה, או למשל בגלל שבלילה הוא כן עם חיתול אז התאפק כל היום ואז לפני השינה כששמתי לו חיתול היה עושה בו קקי, או בבוקר כשקם ועדיין לא העיר אותי, היה עושה קקי בחיתול. אחרי זה למד פשוט לבקש שאלביש לו חיתול, ועשיתי את זה כמה פעמים, וכרגע הוא מבקש חיתול לקקי. אני מציעה שירותים וסיר והוא צורח ובוכה. בדרך כלל אני מרימה ידיים כי לא רוצה שיסבול ויתאפק. קראתי אצל בפורום שהחיתול לקקי זה ממש פתרון גרוע. אם הייתי קוראת קודם לא הייתי מסכימה מהתחלה, אך שמעתי מאחרות שעשו את זה ואמרתי שזה שלב, ולא נורא. אבל אני מבינה שזה ממש עצר את התהליך וכעת השאלה היא איך לצאת מזה? כשאני לא מלבישה לו חיתול לקקי, כמה ימים סירבתי, הוא מחכה לחיתול של הלילה ועושה בו קקי. בכל מקרה הוא נורא צועק מהרעיון של סיר או שירותים. ממש לא נוח לו לעשות בישיבה. פיפי הוא כמובן עושה בעמידה...איך אני יוצאת עכשיו מהסיטואציה שיצרתי בעצמי? בהתחשב בזה שאנו לא מעלימים לגמרי חיתולים כי עדיין לא גמלנו בלילה? חשבתי כבר פשוט לגמול בלילה ולהעיף את החיתולים מהבית? הבעיה היא שלדעתי לא מוכן לגמילת לילה עדיין- בבוקר קם תמיד עם חיתול רטוב וכבד. מה את חושבת? מה לעשות? איך להמשיך את התהליך של הגמילה ולעבור גם לקקי בשירותים או בסיר?

שלום שיר, אל תגזימי עם האשמה, טוב? :-) נדמה לי שאת לוקחת על עצמך יותר מדי, ולא צריך להגזים עם זה. אני משוכנעת מעבר לכל ספק שהילד שלך ייגמל בסופו של דבר, וילמד לעשות את הפיפי והקקי איפה שצריך. כולנו טועים, ואני מאמינה בכל לבי שטעויות הנעשות באהבה לעולם ניתנות לתיקון. כרגע, אני מבינה שאי אפשר לסלק את החיתולים מהבית, ולכן צריך לחשוב יצירתי. לא אמרת איך (והאם) את מבינה את החרדה שלו מעשיית קקי בישיבה. האם מדובר בפחד ספציפי שאת יכולה לזהות? כדי לחשוב איך מתגברים על הפחד, חשוב להבין ממה בעצם הוא פוחד. האם היה אירוע ספציפי של עצירות שהכאיבה? האם מראה הקקי הרתיע אותו? האם הגבתם במה שיכול להתפרש בעיניו כגועל ודחייה מהקקי? אם את מזהה משהו שיכול לעזור לך להבין את המקור לפחד, נסי לחשוב מה יוכל להקל עליו. בלי קשר, הייתי מנסה לגרום לו לשבת על הסיר או האסלה, שלא למטרת קקי, אפילו כשהוא לבוש, רק כדי לשחוק את הפחד מהסיטואציה. נסי ליידד אותו עם הישיבה על הסיר, ואפילו בעזרת קצת 'שוחד'. בהדרגה, אפשר יהיה להושיב אותו גם ללא מכנסיים (למשל לפני המקלחת), מבלי לדרוש ממנו לעשות את הקקי. אפשר לתת לו להוריד מים באסלה, לעלות ולרדת מהישבנון - בקיצור, כל מה שיכול לחשוף אותו בהדרגה לאובייקט הפחד. אל תציעי לו מיוזמתך חיתול לצורך עשיית הקקי, ואם הוא עושה בחיתול החליפי לו מבלי לומר דבר (כלום!). לעומת זאת עודדי אותו בתרועות כאשר הוא מצליח לשבת על הסיר או האסלה גם בלי לעשות קקי. את מוזמנת לדווח אם יש התקדמות. ושוב, נא לא להתייסר. כאמור - זאת בעיה שתיפתר בוודאות. בהצלחה ליאת