פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

יש לי תלמיד בכיתה שאני מבחינה בהתנהגותו המוזרה מאוד: יש לו תנועות מגושמות מאוד לדוגמה כשהוא מגרד את העיניים הוא כולו מתעוות, הוא מרבה להתלונן בשיעורים על כך שאין נייר טואלט בשירותים, הוא מבקש כל פעם מהיועצת כוס מיים בהפסקה, הוא ניראה כ"כ מוזר- הזמנתי את אמו והתרשמתי כי אמו גם מוזרה מאוד. היא הציגה לי איבחון פסיכודידקטי של בנה: אי קיו מעולה, יכולות מדהימות אך מבחינה רגשית הוא לחוץ מאוד, לחץ זה משפיע עליו כ"כ. כיצד לטפל במוזרות ובלחץ?

שלום לך, אני מניחה שאם האם פנתה לייעוץ ואבחון, יש מי שמטפל בלחץ ובמצוקה שלו. כמורה, יש לך תפקיד חשוב ביצירת אווירה מקבלת ומכילה, ובמידת הצורך מעודדת מגעים חברתיים. כל עזרה מסוג זה יכולה להקל על נער כזה, ואולי גם להביא להקלה בהתנהגויות הנתפסות בעינייך מוזרות. בהצלחה ליאת

ביתי לומדת בכיתת ז מצטיינים. היום התקשרה המחנכת וסיפרה שביתי נשכה-נישקה ילדה אחרת מהשיכבה פעמיים בשתי הפסקות שונות. בשיחה עם המחנכת אמרה ביתי שכולם עושים את זה בשיכבה וזה בסדר. ובמשפט אחר אמרה גם לי עשו את זה וזה כאב. בהמשך סיפרה ביתי כי יש מקרים בהם היא נעדרת שליטה ועושה דברים. היא סיפרה כי היא רוצה שהיועצת תעזור לה לשלוט בעצמה. שאלתי אותה האם הייתה עושה זאת לחברתה הטובה אמרה לא. כששמעה ביתי את העונש שקיבלה יצאה מגידרה: השעייה ליומיים. ביתי תלמידה מצטיינת בלימודים, ילדה טובה, אני שואלת איך פוגעים כך בלימודיה של תלמידה כזאת. אני מבינה שבשיעורים היא מלאת חיים, עוזרת לכולם ואיכפתית.ביתי נכנסה להיסטרייה כששמעה שהיא מושעית ליומיים. היא החלה לבכות בהסטרייה, אמרה שאיננה מצליחה לנשום, והתייפכה בבכי. צוות בית הספר היה עיקש בדעתו לגבי העונש המוטל וציין כי ורה לא מבינה את משמעות מעשיה, ואיכפת לה רק מהפגיעה שלה בלבד ולא מהתלמידה הנפגעת. גם אני שמתי לב לכך שביתי התנצלה מעומק ליבה אך זה לא עזר. כיצד אוכל לסייע לביתי?

שלום לך, כיום, בתי הספר מגוייסים מאד למלחמה בהתנהגויות אלימות, והם אינם מגלים סובלנות לפגיעה אלימה, גם כשהיא נעשית כחלק ממשחק. בעיני, המגמה הזו מבורכת, וחשוב שהילדים יהיו מודעים לה, וייאמצו את קוד ההתנהגות הנדרש. לכן, כדי לעזור לבתך תוכלי לחדד אצלה את ההבנה שלכל התנהגות שלה יש תוצאה, ושעליה לגלות אחריות ולקבל על עצמה את הסנקציה "כמו גדולה". הזכירי לה שהיא אולי תפסיד שני ימי לימודים, אך תרוויח שיעור חשוב הרבה יותר, שיעור לחיים. בברכה ליאת

אני מבקשת את עזרתך. יש לי בן ארבע וקצת ובת שנה וחמש. אני אוספת את הבת מהגן יחד עם הבן. באופן קבוע הוא רץ אליה רוצה לחבק אותה והיא דוחפת אותו ומבקשת אותי, אני מרימה אותה על הידים והוא מתחיל למשוך לה ביד, ברגל, להכניס את היד לפה וכל מיני הצקות למיניהם. יוצא שאני לא מצליחה לנהל שום שיחה עם הצוות או עם הורה. ניסיתי לשוחח איתו טרם הכניסה לגן. הוא כמובן מנעלב ממנה... מצד אחד בתחילת השנה הוא היה נתלה עלי ומציק לי ממש והזהרתי אותו שאם הוא ימשיך אני אאלץ למצוא פיתרון שהוא לא יבוא איתי לאסוף אותה מצד שני ההצקות עברו אליה והיא מצידה קלטה יופי את העניין, והיא היא מגזימה בתגובותייה. מה לומר לו שיפסיק להציק. סה"כ אני איתו שעתיים לפני לבד!!! מוציאה מהגן, אין לו צהרון. חשבתי שאם אביא לו ביביסיטר נניח בשביל לממש את האיום זה יהיה ממש פרס.

שלום מילה, כנראה שנדרשת כאן מידה של יצירתיות. אני מאמינה שמריבות והצקות בין ילדים נועדו להפעיל את המבוגרים, ולכן הדרך לטפל בזה, היא להסתלק מהסיטואציה ולא לספק "קהל להצגה". תוכלי לנסות להישאר מחוץ לגן ולתת לו (בתיאום עם הגננת) להוציא אותה בעצמו, ללא נוכחותך. אפשרות אחרת היא להשאירו בחצר הגן בזמן שאת נכנסת לפגוש את בתך. אבל הדרך הטובה ביותר, שמשום מה הכי קשה להורים, זה פשוט להתעלם ולא להגיב כלל לשום דבר שקורה שם, גם אם המחאות של בתך הקטנה יהיו קולניות. בהצלחה ליאת

הי ליאת בתי בת השש מגיבה על כל מה שלא מוצא חן בעיניה - בצורת בכי. למרות שהראיתי לה קשת של תגובות, מדיבור על רגשות, מחיבוק כשקשה לה, מטבלה עם מדבקות כשהיא מתאפקת ולא בוכה - עדיין היא בוכה ומייללת המון, נוצר רושם שהיא אפילו נהנית מזה. איך אפשר לעזור לה להגמל מהדפוס הזה?

שלום שירלי, לעיתים, יללנות היא תגובה נלמדת, המתחזקת ונשנית לאור תגובותיהם של המבוגרים. אצל הרבה מאד הורים (טובים ורחמנים) הבכי נתפס כביטוי למצוקה וכאב, ואז - באופן טבעי - הם מפגינים סוג של היענות מיוחדת, התכווננות רגישה, ודפוסי פיצוי ופינוק שנועדו להקל על סבלו של הילד. ילדים הם יצורים נבונים ולומדים, והם חוזרים שוב ושוב על מה ש'עובד להם'. אם בתך תגלה שהיללות אינן מזכות אותה בשום תגמול, היא תפסיק אותן. לכן, כשהיא מייללת בבכי, נסי להישאר עניינית וקצרה, פעלי כנדרש מבלי לתת לבכי שלה לפגוע בשיקול הדעת ההורי שלך. זה לא קל, אך בהחלט אפשרי. בהצלחה ליאת

טוב, אני חייבת להגן על עצמי! בהמשך לשאלה על בן חמש ש'מתפרק' מבחינה התנהגותית בסופי השבוע. אז ככה: אני מאוד מודה על התשובה שנתת לי למטה, אבל בגלל שהדרכהת הורים לא אפשרית (אנו גרים בחו"ל במדינה שאינה דוברת אנגלית), אני רוצה להוסיף פרטים שיעזרו למלוא התמונה, כי הרגשתי שאת חושבת שהבעיות נובעות מכך שאני לא רגילה להיות איתו או "הגננת מפקידה אותו בידי". זו תמונה הפוכה מהמציאות, אולי יש כאלה משפחות, אך זה לא החיים שלי בשום צורה. הילד שלי נמצא בגן חמישה ימים בשבוע, בין השעות 8-14. הוא לא היה בחוג מימיו, וגם לא בקייטנה כלשהי. הגן במדינה שבה אני גרה פועל 175 ימים בשנה. זה אומר שהוא איתי 190 ימים, וזה בלי לספור ימי מחלה. ואתי, זה איתי, לא בייביסיטר, לא סבתא וסבא, לא חברים... פעם בשבוע (בממוצע) הוא מוזמן לחבר או חבר מגיע אליו, תמיד איתי כי הוא מסרב ללכת לחברים לבד. הילד שלי נמצא עם המשפחה שלו הרבה מאוד. הרבה יותר מכל הילדים האחרים שאני מכירה בגילו, בטח הרבה יותר מילדים בישראל ששני הוריהם עובדים. זה לא המצב אצלנו. כלומר, זה לא שאני 'מופתעת' פתאום מהנוכחות שלו בשבת. ממש לא. אבל: להבדיל מישראלים, אין לנו משפחה שמתראים איתה בסופי שבוע, ארוחות משפחתיות כמו לכולם. אין לנו הרבה חברים פה. מה שיש בסוף השבוע הארוך (יומיים וחצי של חופש) זה לרוב רק אנחנו: אמא, אבא, שני ילדים. מה שקורה, לדעתי, זה שרמת העניין והגירוי שמסופקת לבני בן החמש בבית לאורך יומיים וחצי של סופי שבוע -לא מספיק גבוהה. וגם היעדר המסגרת בבוקר, פשוט מפרק אותו. בנוסף: יכול להיות שאנו קשים מדי. לא נותנים לו לצפות בדיוידי יותר מסרט אחד ליום (שעה), ואין לנו טלוויזיה בכלל. לא הכרנו לו את קונספט משחקי המחשב, זמן המסך שלו הוא סרט דיוידי שעה ביום. מעבר לזה: מציירים, עובדים בגינה כשאפשרי, עושים יצירות, משחקי הרכבות, פאזלים, ספרים, שיחות. כשמזג אוויר טוב אנו מטיילים, ואז הוא בסדר, רק שהחורף התחיל וכבר פה כמעט שלג...כששאלתי אותו למה מתנהג ככה בשבת, השיב שמתגעגע לגן. אני מבינה שהוא אוהב את היומיום שלו ושמחה על זה, אבל מה אפשר לעשות כך שגם הזמן הנטו הרב שלנו בסוף השבוע יהיה נעים? חשוב לומר שכמו שכתבתי, באמצע השבוע הזמן איתו אחר הצהריים ממש מקסים. אני חושבת שהבוקר המסודר בגן שאותו מאוד אוהב, ממש 'מסדר' אותו לכל היום. אך בשבת, כשהשעות ארוכות יותר - זה נהיה בלתי אפשרי, וההתנהגות שלו פשוט יוצאת מכל פרופורציה. הוא הופך להיות ילד אחר, כאילו ממש מתפרק לי בשבתות. עוד דבר מעניין זה שהמצב גרוע יותר ביום הראשון של סוף השבוע, וביום השני ממש מסתדר. כאילו התרגל להעידר השגרה, הוציא את כל האגרסיות, ושוב יום שני של סופ"ש עובר לו נעים ובלי התפרצויות. את יכולה לתת לי עיצה קונקרטית שתביא בחשבון המצב הזה? אם הייתי יכולה הייתי מקבלת הדרכת הורים, אך פניתי לפורום הזה דווקא כי זה לא אפשרי עבורי מכאן. אני מצטערת שלא נתתי את מלוא התמונה בשאלה הראשונה, כנראה גם הפרטים משמעותיים (: המון תודה!

שלום נועה, צר לי אם הרגשת נאשמת או נשפטת על ידי. זו בוודאי לא הייתה כוונתי, ולכן אין צורך להגן על עצמך. את עצמך אומרת עד כמה הבן שלך זקוק ואוהב את הגן ואת מגוון הפעילויות שהוא מאפשר. ונדמה לי ש(כמו שהצעתי שם) יועיל מאד אם תוכלו ליצור סוג של הבנייה גם בבית. יכול להיות שמה שקורה לכם בסופי השבוע הוא מעין חיכוך-יתר, מנות גדולות מדי של פעילויות קוגניטיביות מכוונות, הנעשות - כמובן כמובן - מתוך רצון טוב והשקעה אמיתית שלך. לפעמים הרצון החזק שלנו להשקיע בילדים מוביל אותנו לעשיית-יתר, הנחווית ע"י הילדים כסוג של לחץ. גם פעם איני מתכוונת להאשים או להטיל דופי, אלא רק להזמין למחשבה ובדיקה עצמית. נסי לעשות אנליזה של מה שקורה לו, לבחון מה עשיתם לפני ההתפרצות, ועד כמה הפעילויות שיזמת היו מותאמות ליכולותיו ולהעדפותיו. נסי להתחקות אחרי אופן התגובה שלכם להתפרצויות שלו, ולברר האם משהו בהן עלול לתגמל בבלי דעת ולעודד התפרצות נוספת. רק הבנה של מה שקורה יכולה להוביל למחשבות על פיתרונות. בגדול, אני מציעה להוריד לחץ, ולאפשר לילדים משחק חופשי בינם לבינם, ולבחור לעצמם את הפעילויות המועדפות. לפעמים ההקשבה לילד עצמו היא זו שמספקת את הפיתרונות הטובים והיצירתיים ביותר. את מוזמנת להמשיך לכתוב, ונראה מה הלאה... בהצלחה ליאת

שלום ליאת, "נפגשנו" פה לאחרונה מספר פעמים (התייעצתי איתך לגבי חרדות של נעמה בתי בת הארבע מ"אנשים שקשה להם ללכת" עקב ביקור בבית אבות- זה חלף עבר לשמחתי, לאחר מכן ייעצתי למישהי לגבי הכנה לניתוח מנסיוננו עם נעמה) ועזרת לי רבות. הפעם אני פונה אליך בנוגע לבתי הצעירה, מעיין בת הכמעט שלוש (בעוד שבועיים תהיה בת שלוש). מעיין בדרך כלל ילדה מאד שמחה, מלאת אנרגיה, משחקת משחקי דמיון מפותחים, מלאת הבעות, דעתנית, עקשנית, לפעמים קצת לא גמישה, ובעיקר מקסימה אמיתית, עם המון חוכמה וכריזמה. נמצאת במסגרת מגיל שנה (אנחנו גרים בקיבוץ) ועד גיל שנה היתה איתי (ועם אחותה נעמה שגדולה ממנה בשנה) בבית. מעולם לא היו קשיי פרידה או הסתגלות למסגרות. לפני כשבועיים מעיין הצטננה, ואני מניחה שההיחלשות הפיזית הובילה לקושי ביכולת הנשיאה והעמידה שלה, ולמעשה היא התחילה להגיב בבכי ובעוצמות גבוהות להמון סיטואציות שלא היתה מגיבה אליהן כך לפני כן. זה קרה גם בבית וגם בגן, רק שבבית קל היה יותר למתן את העניין (בכל זאת, במסגרת הביתית העוטפת יש פחות התמודדויות). היינו בקשר רציף עם הגננת ועם כל הצוות (מסגרת של עשרים וארבעה ילדים עם גננת ושתי מטפלות) ובאמצעות הרבה תיווך, הכנה לפני מעברים, והמון חיזוקים, היו לה כמה ימים טובים בשבוע שעבר. סוף השבוע עבר נפלא בבית, אך הורגשה מעט "רגישות יתר". אתמול הלכה לגן ואמרו לי שהיה לה יום מאד מאד קשה. בכתה והתפרקה מכל דבר (דוגמאות: ילד עמד לידה, המטפלת דיברה אל ילד אחר קצת חזק וזה "העליב" אותה לדבריה). היא גם ממש לא רצתה לאכול כל היום. בנוסף, היא הגיעה לבקש חיבוקים כל הזמן מאחת המטפלות וקיבלה אותם בשפע. הגעתי לקחת אותה מוקדם מהרגיל, מיד אחרי שהתעוררה משנת הצהריים. בבית אכלה היטב ונראתה שמחה. סיפרו לי בגן שהיא אמרה שהיא לא אוכלת כי "אמא כל הזמן צעקה עלי" (בארוחת הערב בערב הקודם הגברת החליטה שהיא יושבת על השולחן ולא על הכסא, וכמובן שלא צעקתי אך הייתי החלטית ולקחתי את הצלחת עד שבסוף ישבה על הכסא. זה נחווה אצלה כצעקה. בעלי הוציא אותה מהאמבטיה למרות שרצתה להישאר עוד ועוד והיא אמרה לי "אבא הרביץ לי"). אתמול, אחרי אחה"צ נעים וטוב, השכבתי אותה במיטה ולפתע פרצה בבכי שלא רוצה ללכת לגן כי היא מפחדת מאחת המטפלות שצועקת עליה אם היא לא אוכלת. אמרתי לה שהיא לא כועסת עליה אם היא לא אוכלת אלא היא דואגת לה ושומרת עליה ולא רוצה שתהיה רעבה. התקשרתי למטפלת שאמרה שכמובן לא הכריחה לאכול, רק ניסתה קצת לשכנע כי היא לא אכלה כל היום. אמרתי לה שלדעתי לא תגיד לה כלום, כי נראה לי שזה עלול להפוך להיות עבורה כלי לתשומת לב ולמאבקי כוח.... הצד הפולני שבי הזדעק וממש קשה לי לחשוב שהיא לא אוכלת, אבל אני באמת חוששת שזה יהפוך להיות כלי, כי היא אמרה אתמול "אני לא רוצה לאכול שם, רק בבית!"- ויש סיכוי שהיא הרגישה שזה מלחיץ אותי... בנוסף, בהתחלה קצת תמהתי שלאהתקשרו אלי במצב כזה, הרי הייתי באה לקחת אותה הביתה.... אבל אז היא זרקה בבית משהו כמו "אני בכיתי כי רציתי שתקחי אותי" ואני חוששת שהיא עלולה ללמוד שבאמצעות הבכי שם היא יכולה להשיג הליכה הביתה. אין ספק שהמצוקה שלה אמיתית, ועובדה שעד היום לא בכתה כך בגן ואכלה רגיל.... אני ממש נקרעת, בכיתי בלילה מתחושה של חוסר אונים. המתוקה הזו במצוקה, אני מנסה לעשות כל מה שאני יכולה כדי לעזור (סדר יום מאד מובנה בבית שלנו, חופש בחירה בתוך גבולות, קשר הדוק עם הצוות, זמן איכות של אחד על אחד כמה שאפשר) וכבר שבועיים שזה המצב.... אני לא יודעת מה גורם לכך ואיך אני יכולה לעזור לה.... עד לפני שבועיים לא היה זכר לדברים האלה, ואני לא מצליחה למצוא משהו חיצוני שהשתנה ויכול היה להוות טריגר... (לא היה שינוי בבית מבחינת המערך המשפחתי או סדר היום וכו, גם בגן לא). אשמח מאד מאד אם תוכלי לנסות להציע לי איך לגשש..... נעמה, שהתייעצתי איתך לגביה בקשר לחרדות שהיו אחרי בית האבות, מאד ברורה וגלויה וקל לראות מתי קשה לה ולמה, ולכן קל יותר לעזור. מעייני היא ילדה שנראית כלפי חוץ מאד חזקה ו"חבר'מנית", אבל אז פתאום משהו גורם לה להתפרק וקשה לשים את האצבע ולכן גם קשה לי לעזור. כאילו אני לא מצליחה לקרוא נכון את מה שעובר עליה... תודה רבה וסליחה על האורך. אגב, בדקתי עכשיו בגן, היא לא אכלה ארוחת בוקר, אבל גם לא בכתה. אני מקווה שבצהריים היא תישבר ותאכל ושלא יתקבע פה איזה דפוס לא בריא

שלום הגר, למרות התיאור המפורט שלך, קשה לשים את האצבע ולתת כאן איזו אבחנה או הבנה מעמיקה הנוגעת למה שעובר על בתך. יתכן שזה 'שאריות' מימי המחלה שלה, בהם קיבלה יחס מיוחד, ויתכן שמדובר במשהו 'כרוני' יותר, כמו למשל הקושי להתמודד עם מצבי קונפליקט (יש ילדים שחוששים מאד ממצבים בהם המבוגר כועס, והם עלולים לפתח נטייה לרצות או נטייה קורבנית, כדי לגייס מהסביבה סלחנות וסובלנות). כרגע, הייתי מציעה להניח לנושא האוכל (רוב הילדים יכולים לשרוד בלי שום בעיה כמה שעות בלי אוכל, ולא נגרם להם בשל כך נזק ממשי). נסי לעקוב ולבחון האם יש שינויים התנהגותיים נוספים, או שה'משבר' מתמתן ונעלם. אם הנסיגה ההתנהגותית נמשכת, שווה להתייעץ שוב. אני ערה לכך שאת נשארת במידה רבה בערפל, אבל לעיתים קרובות ילדינו (ממש כמונו) עוברים תקופות לא פשוטות, שלא תמיד ברור לנו מה מקורן, ואשר חולפות כמו שבאו בלי להותיר זכר. בואי נקווה שמדובר במשהו כזה, שבהיעדר 'רווחים משניים' ייעלם מעצמו. בהצלחה ליאת

תודה רבה, ליאת. הגננת עשתה שינוי בשולחנות האוכל ועכשיו מעיין יושבת לידה. העניינים נרגעו, היא חזרה לאכול בגן, התפרצויות הבכי התמתנו, ונראה שאנו חוזרים לשגרה :-)

ביתי בת 4 וחצי. כל לילה היא מרטיבה פעם או פעמיים במשך השינה. לפני השינה היא עושה פיפי אך היא מתעוררת רטובה. ניסינו מהלך של להעיר אותה במהלך הלילה בחצות כדי שתעשה פיפי אך לקראת הבוקר היא שוב מרטיבה. נוצר ערמות של שמיכות ומצעים בריצפה שלא עומדים בפרץ המכונה. כשהיא מרטיבה בלילה אני מחליפה לה מצעים והיא הייתה מגיעה לישון במיטתי. היום אני מחזירה אותה לישון במיטתה. ניסינו מהלך שבו ממש כעסנו עליה והבענו את חוסר הסבלנות מהתופעה. אך היום אנחנו נוקטים גישה אחרת: מחליפים לה מצעים בלי יותר מידי לדבר. בבקרים בודדים ששהיא מתעוררת יבשה היא כ"כ שמחה. זוהי ביתי הצעירה אחרי שני בנים בני: 8, 12. מוכרחה לומר כי היא קצת נבלעת בין הבנים שתופסים מקום משמעותי במשפחה מבחינת צרכיהם הלימודיים: עזרה בשיעורים, הכנה למבחן. היא הרבה פעמים מתעסקת לבד עם חפציה. לאחרונה אמרה לי: אף אחד לא רוצה לשחק איתי. אני מקדישה לה זמן שבו אני לוקחת אותה לחוג מחול בו היא ואני ביחד. כמו כן לעיתים לפני השינה אני מקריאה לה ספר. מה דעתך?

שלום לאמא של טליה, בגיל ארבע וחצי עדיין 'מותר' לילדים להרטיב בלילה, וזה לא מאד חריג. אני חושבת שהגישה הסלחנית והעניינית עדיפה בהרבה על גישה שיפוטית או כועסת (גם אם זה באמת קשה ומעמיס עלייך). אפשר לנסות ולהיעזר במרפאות ההרטבה שמציעות פתרונות טכניים, אם כי לטעמי זה עדיין קצת מוקדם. אם את חושבת שקיימת אצלה מצוקה ותחושת בדידות, נסי להקדיש לה יותר תשומת לב, לא רק בנסיעה לחוג או לפני השינה, אלא גם בבית, בהקשבה, בפעילות משותפת ומהנה שתן לה תחושת שייכות וקרבה אלייך. בברכה ליאת

שלום רב! בני בן הארבע למד מילד אחר בגן למולל את שערותיו. רואים שהמשחק בשיער מרגיע אותו והוא משתמש בו בעיקר בלילה או כשהוא חולה או בגן אך לאחרונה גם יותר.בהתחלה לא ייחסתי לכך כ"כ חשיבות מכיוון שאין לו משהו, (חפץ מעבר/ מוצץ/ אצבע), שיכל להרגיעו (למרות שתמיד הייתי בעד הוא פשוט לא רצה אותם). לאחרונה התופעה של סיבוב וליפוף השיער על האצבע התחזקה ולעיתים כתוצאה מכך נתלשו לו מספר שיערות ונוצרה התחלה של קרחת קטנה. יש לציין שזה תמיד קורה באותו מקום- ליד הקודקוד. אני מודאגת מכך ואינני יודעת אם זו התופעה הקרויה: "טריכוטילומניה" או שזה פשוט תופעת- לוואי של המשחק בשיער. בכל אופן הוא נראה מופתע כשהוא רואה את השיער שנתלש על אצבעו והוא סתם מעיף אותו ממנו.אני בחודש השישי להריוני וחושבת שאולי יש לטפל בתופעה עוד לפני הלידה כדי להקל עליו ואולי ללמד אותו לפרוק מתחים בצורה אחרת. למי עלי לפנות בנדון? אני מחפשת את הכלים כדי לעזור לו ולכן אני מבקשת מאוד את עזרתך, בתודה מראש- ענת

שלום ענת, בטריכוטילומניה, ככל הידוע לי, הדחף הוא לתלוש את השיער ממש, ולא רק לשחק או למולל אותו. אני מציעה לא להגיב לכך ישירות, ולראות בזה פעולה מרגיעה שאין בה נזק. עם זאת, אפשר לנסות לכוון אותו בזהירות לסוג של פעילות חליפית שתעסיק את ידיו שמשהו אחר (כדור 'עצבים' מפלסטלינה, "מר גמיש", קפיץ משחק ממתכת, מגנטים קטנים, וכל דבר אחר שיכול גם להעסיק את הידיים וגם להסיח את הדעת. אם התופעה נמשכת ונוצרת קרחת ממשית, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

קודם כל: תודה על תשובתך היא הרגיעה אותי. עוד משהו קטן: מה דעתך על תספורת קצרה שתפתור את הבעיה? הור די אוהב ללכת אל הספר, (למרות שאנו מספרים אותו תמיד בתספורת לא ממש קצרה),והוא גם בן ותספורת כזאת מקובלת בגן, למשל...

באוניברסיטת תל אביב מתקיים בימים אלו מחקר על ביישנות וחרדה חברתית אצל בנים ובנות בגילאי 8-18. המחקר נערך בחוג לפסיכולוגיה במעבדה של פרופסור יאיר בר-חיים. במסגרת המחקר מתבצעת הערכה מקיפה והילד מקבל אימון ממוחשב שמטרתו הפחתת החרדה החברתית. ניתן לקרוא ולשמוע עוד על המחקר וההשתתפות בו בקישורים הבאים: http://reshet.ynet.co.il/Shows/Haolam_Haboker/videomarklist,182225/ http://www.haaretz.co.il/captain/net/1.1168206 אתם מוזמנים לפנות אלינו לקבלת פרטים נוספים: ניתן להשאיר הודעה בטלפון 03-6408971 או לפנות במייל לכתובת [email protected]

בהצלחה במחקר, וד"ש חם לפרופסור יאיר בר-חיים. :-)

הבן שלי בן 4.4 בן טרום ואני יודעת שהוא והחברים שלו מאוד מתעניינים לגבי האיברים המוצנעים שלהם וגם של החברים כבר שוחחנו איתו ודיברנו יתו על כך שלו איברים פרטיים שלו והוא לא צריך להראות לאף אחד וזה הגוף שלו. השבוע תוך כדי שאני משוחחת איתו על הן הוא אמר לי שהוא היה בעונש עם עוד חבר בתוך הגן והחבר שלו הוריד לו את המכנסים והכניס את האיבר המין של הבן שלי לפה של החבר. אני ובעלי ממש מזועזעים שוחחנו איתו והבענו כעס כלפי ההתנהגות הזו הסברתי לו שזה הגוף שלו ואף אחד לא צריך להוריד לו את המכנסים בטח ובטח לא לעת בגוף שלו אני לא מתאוששת מזה איך פועלים מה עושים איך מסבירים לילד שזה לא מצחיק וזה נושא מאוד רציני אני חייבת לציין שזה מאוד הצחיק אותו בזמן שלי היו דמעות בעיניים איך מתנהגים איתם בגיל כזה ועם מעשים כאלה???? אני אודה לך על העזרה

שלום אורית, הכנסת איבר המין לתוך הפה אינה כלולה, בדר"כ, ברפרטואר "משחקי הסקרנות המינית" הנסלחים. עפ"י רוב מדובר במשהו שהילדים ראו או חוו מיד-שניה, ולכן בעיני זה מחייב התייחסות ובירור - של מי היה הרעיון, ומאין הוא שאב אותו. חשוב לוודא שאף אחד מהילדים לא נפל קורבן לפגיעה מינית או נחשף לתוכן פורנוגרפי דרך המחשב. מעבר להמשך והגברה של הפעילות ההסברתית שלכם, יש צורך לדבר עם הגננת ולבקש ממנה להדק את ההשגחה והפיקוח על ילדי הגן, ולחזק אתכם ברמה ההסברתית. בברכה ליאת

הי ליאת, כבר שאלתי פה בעבר ומאוד מאוד סייעת לי. אני אמא לבן חמש, בכור. הוא ילד חכם מאוד, עם הרבה תחומי עניין ויכולות. באמצע השבוע החיים איתו סבירים: הוא אוהב את הגן והגננת אומרת עליו כמעט אך ורק דברים טובים מאוד. אחרי הגן הוא מגיע הביתה ועד שנת הלילה אנו מתנהלים די בשקט ובנעימים. הבעיה היא בסופי שבוע. הוא לא הולך ביום שישי לגן, יש יומיים שלמים חופש. בהם, הוא ממש בלתי נסבל. יש צעקות, ותסכולים, ועצבנות, כמעט מהרגע שקם בבוקר. חשוב לומר שאנו לא יושבים בבית יומיים, תמיד יש איזה טיול, פוגשים אנשים, יוצאים לגינת משחקים. גם אם במהלך הגינה הוא בסדר, איך שחוזרים הוא שוב נורא. באמת, פשוט מתנהג נורא. למשל: נפל לו אוכל על הרצפה: צרחות, בכי, בעיטות. הוא רוצה לנסוע באוטו לגינה (שהיא מרחק שבע דקות) - כנ"ל - מרביץ באמצע הרחוב, צורח, בוכה. אני עם דופק מהיר כבר מרוטת עצבים מהסופשים איתו. מה דעתך? יש לך רעיון איך להתמודד?

שלום נועה, הסיפור שלך מדגים את חשיבותה של מסגרת מובנית, עם סדר יום וכללים ברורים, על בריאותו הנפשית של הילד. כשהוא נמצא במסגרת, ומתנהל עפ"י רוטינה קבועה וידיעה מראש, ההתנהלות איתו שקטה ורגועה. לא ציינת מתי אתם נפגשים מדי יום באמצע השבוע, ועד כמה את בעצם 'מכירה' את הילד של שעות-היום (השעות שאינן 'לפני השינה'). באופן מוזר כלשהו, נוצר מדברייך רושם שלא את היא זו שמפקידה את הילד בידיה של הגננת למס' שעות בכל יום, אלא שמישהו מפקיד אותו בידייך לזמנים קצרים, בהם את נאלצת להתמודד עם "פקעת" עצבנית וצווחנית, מבלי שיהיו לך כלים או הכשרה להתמודד עם זה. נדמה לי שכדי להפוך את הבילוי המשותף שלכם למשהו נעים, יש צורך בכינון של שגרה וסדר יום גם לסופי השבוע בהם אתם יחד. הידיעה מראש תסייע לו, אבל יותר מזה לך, להתכוונן טוב יותר לשהות המשותפת. אני חשה את המצוקה שלך, וחוששת שגם בנך מרגיש את המתח, הדופק המהיר, מריטת העצבים והפחד שלך מהתקף הזעם הבא, וזוהי נקודת פתיחה לא טובה לבילוי סופשבוע יחד. אני ממליצה לך בכל פה להגיע להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לתת לך כלים בסיסיים לעמידה סמכותית ובטוחה מול בנך, מה שיאפשר לך להתפנות לבילוי נעים ונינוח עמו. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן 5 בגן חובה ויש לו בת דודה צעירה בכשנה. השניים נהנים מאוד לשחק יחד אם כי לא יוצא להם להיפגש לעיתים קרובות. היום בעת שנפגשו בביתנו, שיחקו השניים בחדרו של בני ללא נוכחות של מבוגר. כשנכנסו אישתי ואחיה לחדרו גילו שהשניים עירומים לגמרי. אביה של הילדה (הדוד של בני) החל לצעוק והתפרץ לעברו של בני בחמת זעם. כשהילד טען שגם בת דודתו רצתה להתפשט, צעק עליו הדוד וכינה אותו "שקרן". אשתי שניסתה להפסיק את ההתפרצות שלו ודרשה ממנו שלא לומר על הילד שהנו שקרן, זכתה למבטי זעם, אחיה לקח אתאת ביתו ועזב את ביתנו בככס רב תוך שהוא צועק כי לא יבואו לעולם לבקר יותר בביתנו (והכל כמובן בנוכחות הילדים).שאלתי היא: כיצד להגיב לכל נושא ההתפשטות של הילד? זו פעם ראשונה שנתקלנו בדבר. (לגביי תגובתו של הדוד, לא נראה לי שהיא שווה התייחסות במישור של המבוגרים לאור חוסר ההגיון שבה, אך מה שמטריד יותר הוא כיצד ישפיע הדבר על בני). תודה על עצתך/הדרכתך.

שלום אלי, למרבה הצער, אצל אנשים רבים מיניות עדיין נקשרת עם תועבה, אלימות, כפייה ופתולוגיה, והם משליכים את עולם התוכן הזה גם על התנהגות מינית בריאה, תמימה וסקרנית המופיעה לעיתים קרובות אצל ילדים. ובכל זאת, עם כל ההבנה לסקרנות הילדית, מתפקידנו לשמור על הילדים, ולעודד אותם לשמור על עצמם מפגיעה. לצורך כך, יש להגביר את מודעותם לגבולות המרחב האישי שלהם ושל זולתם. חשוב להזכיר להם שאיברי הגוף האינטימיים (שלהם ושל זולתם) חייבים להישאר מוצנעים, מחוץ לטווח ראייתם ומגעם של אנשים אחרים. הצורך לכבד את הכללים הללו בא גם כדי לשמור על הילדים מהסתבכות עם מבוגרים מפוחדים ונזעמים, שעולם הערכים הנוקשה שלהם אינו מאפשר להם להבחין בין מעשי שטות של ילדים לבין פגיעה מסוכנת באמת. כרגע, אני מציעה לשוחח עם הילד ולבקש ממנו להימנע ממשחקים כאלה, ועם זאת, לשמור עליו ולבודד אותו מזעמו של הדוד, כדי שלא ירגיש שעשה משהו נורא או שהוא עצמו ילד רע או שקרן או עבריין באופן כלשהו. בברכה ליאת

שלום רב, ביתי בת ה8 נוהגת לאונן באופן כפייתי רק בבית הספר ובעת הכנת שיעורי הבית. הרגל זה החל אצל ביתי בגיל 3,אז פנינו למיטב הפסיכולוגים שהמליצו לנו להפחית ממידת הלחץ על הילדה. עצה שלא עזרה במיגור התופעה בגיל 6, אובחנה ביתי כחולה באפילפסיה רולנדית, והטיפול התרופתי אותו קיבלה- טרקספין,הפסיק את התופעה לזמן מוגבל. כמה חודשים לאחר תחילת הטיפול חזר העיסוק באוננות בצורה חזקה ומשמעותית יותר. יש לציין שביתי מאוד מודעת להשלכות החברתיות של התופעה, ולמרות שהאוננות בכיתה גורמת לה להאדים כמו עגבנייה, לא מצליחה ביתי להפסיק את העניין. במהלך השנים, עברה ביתי איבחונים רגשיים, פסיכולוגים ואף פסיכיאטרים, אשר בכל נרשם ונקבע שמקור התופעה הוא איננו רגשי/נפשי. עתה, שביתי בכיתה ג', ניכר שהשפעת האוננות משפיעה גם על הישגיה הלימודיים שעד עתה היו טובים מאוד, שטוענת באוזננו כל הזמן, שהיא אינה מסוגלת להתרכז, כל עוד היא בהתקף אוננות. בחודשים האחרונים, התרשם הניורולוג המטפל, אשר מודע גם לנושא האוננות,שמבחינה קלינית אין עדות לאפילפסיה והמליץ להפסיק את הטיפול התרופתי של ביתי. מאז, נשאר המצב בעינו, עם החמרה מסויימת בשבועות האחרונים. אנחנו מיואשים. לא יודעים עוד למי לפנות, במקביל לתחינות של ביתי, שנעזור לה להפסיק את האוננות, וככל שאנחנו מתמהמהים, מצבה של ביתי מורע. אשמח לחוות דעתך, לגבי כיוון של טיפול בעניין. תודה, טליה

שלום טליה, אני בספק מה אוכל לחדש מעבר למה שאמרו "מיטב הפסיכולוגים". אני לא מבינה למה הייתה כוונתם כשאמרו שהאוננות אינה ממקור נפשי/רגשי. אם כך, מאיזה מקור? אוננות אצל ילדים היא פעילות הפורקת מתח. לא ציינת האם מעבר להתייעצות, בתך גם הייתה בטיפול רגשי לאורך זמן. להערכתי זה מה שמתבקש במקרים כאלה, אלא אם קיימת בעיה בריאותית כלשהי שאינה בתחום הבנתי המקצועית. העובדה שמדובר באוננות הנעשית רק בהקשרים 'אקדמיים' דווקא מחזקת את כיוון המחשבה הרגשי/נפשי, ולכן אולי שווה להקדיש לזה ניסיון נוסף. בהצלחה ליאת

שלום רב, אני אם חד הורית לתאומים בני 6, בן ובת. בזמן האחרון אני נתקלת בקשיים עם הבן. הוא ילד מאוד חכם, סקרן, בעל תפיסה מהירה, פעלתן, יוזם, סוג של מנהיג. מהצד השני, יש לו פתיל קצר, סף תסכול נמוך. הוא רוצה לטרוף את העולם בגדול וללא גבולות. כאן ועכשיו. דוגמאות: מת על המחשב, יכול לשחק שעות. גם כשאני מודיעה מראש שנשאר לו כך וכך זמן, עדיין יש מריבות ולא מוכן להפרד מהמחשב. כנ"ל כשבאה לקחת אותו מחבר - תמיד יש בעיה של ללכת בעוד 10 דקות, כשלאחריהן עדיין החמצת פנים וכעס. כך גם בתביעות כמעט יומיומיות לקנות לו כל מיני דברים קטנים. גם כשאני מסבירה לו על כלכלה נבונה וסדרי עדיפויות - הוא ממשיך לתבוע שוב ושוב. כשהוא רעב - עלי להתייצב בדום בדקה הראשונה שהוא מכריז שהוא רעב. דבר נוסף: הוא ילד חם שאוהב לחבק ולנשק, אבל במינונים מוגזמים ומטרידים. הוא יכול לנשק אותי או את אחותו כמעט כל כמה דקות ולחבק בעוצמות כאלו שהלסת כמעט נופלת...זה מפריע, כך אני נוכחת, גם לאחותו וגם לחברים בכתה שהוא מחבק יותר מידי בחוזקה. לא רוצה שיקבל דחיה ורגשות שליליים בענין - אך זה באמת מטריד ומפריע. כיצד לנהוג? לא הזכרתי את אחותו כי היא מקבלת את הגבולות ואין לה צורך כה עז לשבת מול המחשב שעות, טלויזיה וכו. מוצאת לעצמה גם תחומים אחרים, מעצמה. תודה רבה

שלום אור, שווה להתייעץ עם מרפאה בעיסוק, ולבדוק אם אין בעיה בוויסות התחושתי (הצורך במגע אינטנסיבי מעורר שאלה לגבי זה). ככל הנוגע לגבולות-מינונים-איזונים, כדאי לזכור שהילדים אינם נולדים עם היכולת להתאזן לבד, ועלינו לאמן אותם בכך. העובדה שעם אחותו קל יותר, רק מדגישה את מה שכולנו כבר יודעים - שכל ילד הוא שונה, והוא נולד עם מזג משלו, תכונות אישיות משלו, ועוצמת דחפים משלו. טוב יהיה אם תוכלי לעזור לבנך להגמיש את יכולתו להתמודד עם תסכול, וזה אומר לא "להתייצב בדום" מול תביעות בלתי הגיוניות, ולהכתיב את ההתנהלות בבית חרף מחאותיו. כשאת מסבירה לו את עקרונותיה של כלכלה נכונה, יהיה בכך ערך רק אם אינך נכנעת לגחמות, ולא באמת קונה לו את מה שלא צריך. הרמת סף התסכול פירושה גם לדרוש ממנו לעזוב את המחשב כשהגיעה השעה לכך, גם אם לדברייך "הוא מת על המחשב" ובניגוד לאחותו יש לו צורך עז במחשב. גבולות פירושם - בין השאר - היכולת לראות את האחר, את צרכיו ואת רווחתו, ולכן יש טעם לעזור לו לזהות מתי החיבוק שלו נעים ומתי לא. אפשר לעשות זאת בצורה שלא תעליב, אך תהיה ברורה ונחרצת ("לפעמים החיבוקים שלך נורא חזקים, ובגלל שאני מתה עליך ויכולה להתחבק איתך כל היום, הייתי מבקשת שהם יהיו מעט יותר מתחשבים ועדינים, כדי שיהיה לכולנו נעים"). אם את חוששת שלא תצליחי לבד, אף פעם לא מזיקה הדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, קראתי, נדמה לי, את כל התשובות שלך בפורום לגבי גמילה, אך לצערי באיחור - כי כבר עשיתי המון טעויות: בני הצעיר בן שנתיים וחצי. נגמל מחיתול לפני חודשיים, רק גמילת יום. בלילה עדיין עם חיתול והחיתול רטוב. הבעיה שלנו היא עם קקי. נורא מפחד מאסלה ומסיר ויודע לעשות קקי רק בעמידה...בתחילת הגמילה נורא בכה וסבל והתאפק. אח"כ היה מחכה לסיטואציה מתאימה, למשל כשמקלחת אותו היה עושה קקי באמבטיה בעמידה, או למשל בגלל שבלילה הוא כן עם חיתול אז התאפק כל היום ואז לפני השינה כששמתי לו חיתול היה עושה בו קקי, או בבוקר כשקם ועדיין לא העיר אותי, היה עושה קקי בחיתול. אחרי זה למד פשוט לבקש שאלביש לו חיתול, ועשיתי את זה כמה פעמים, וכרגע הוא מבקש חיתול לקקי. אני מציעה שירותים וסיר והוא צורח ובוכה. בדרך כלל אני מרימה ידיים כי לא רוצה שיסבול ויתאפק. קראתי אצל בפורום שהחיתול לקקי זה ממש פתרון גרוע. אם הייתי קוראת קודם לא הייתי מסכימה מהתחלה, אך שמעתי מאחרות שעשו את זה ואמרתי שזה שלב, ולא נורא. אבל אני מבינה שזה ממש עצר את התהליך וכעת השאלה היא איך לצאת מזה? כשאני לא מלבישה לו חיתול לקקי, כמה ימים סירבתי, הוא מחכה לחיתול של הלילה ועושה בו קקי. בכל מקרה הוא נורא צועק מהרעיון של סיר או שירותים. ממש לא נוח לו לעשות בישיבה. פיפי הוא כמובן עושה בעמידה...איך אני יוצאת עכשיו מהסיטואציה שיצרתי בעצמי? בהתחשב בזה שאנו לא מעלימים לגמרי חיתולים כי עדיין לא גמלנו בלילה? חשבתי כבר פשוט לגמול בלילה ולהעיף את החיתולים מהבית? הבעיה היא שלדעתי לא מוכן לגמילת לילה עדיין- בבוקר קם תמיד עם חיתול רטוב וכבד. מה את חושבת? מה לעשות? איך להמשיך את התהליך של הגמילה ולעבור גם לקקי בשירותים או בסיר?

שלום שיר, אל תגזימי עם האשמה, טוב? :-) נדמה לי שאת לוקחת על עצמך יותר מדי, ולא צריך להגזים עם זה. אני משוכנעת מעבר לכל ספק שהילד שלך ייגמל בסופו של דבר, וילמד לעשות את הפיפי והקקי איפה שצריך. כולנו טועים, ואני מאמינה בכל לבי שטעויות הנעשות באהבה לעולם ניתנות לתיקון. כרגע, אני מבינה שאי אפשר לסלק את החיתולים מהבית, ולכן צריך לחשוב יצירתי. לא אמרת איך (והאם) את מבינה את החרדה שלו מעשיית קקי בישיבה. האם מדובר בפחד ספציפי שאת יכולה לזהות? כדי לחשוב איך מתגברים על הפחד, חשוב להבין ממה בעצם הוא פוחד. האם היה אירוע ספציפי של עצירות שהכאיבה? האם מראה הקקי הרתיע אותו? האם הגבתם במה שיכול להתפרש בעיניו כגועל ודחייה מהקקי? אם את מזהה משהו שיכול לעזור לך להבין את המקור לפחד, נסי לחשוב מה יוכל להקל עליו. בלי קשר, הייתי מנסה לגרום לו לשבת על הסיר או האסלה, שלא למטרת קקי, אפילו כשהוא לבוש, רק כדי לשחוק את הפחד מהסיטואציה. נסי ליידד אותו עם הישיבה על הסיר, ואפילו בעזרת קצת 'שוחד'. בהדרגה, אפשר יהיה להושיב אותו גם ללא מכנסיים (למשל לפני המקלחת), מבלי לדרוש ממנו לעשות את הקקי. אפשר לתת לו להוריד מים באסלה, לעלות ולרדת מהישבנון - בקיצור, כל מה שיכול לחשוף אותו בהדרגה לאובייקט הפחד. אל תציעי לו מיוזמתך חיתול לצורך עשיית הקקי, ואם הוא עושה בחיתול החליפי לו מבלי לומר דבר (כלום!). לעומת זאת עודדי אותו בתרועות כאשר הוא מצליח לשבת על הסיר או האסלה גם בלי לעשות קקי. את מוזמנת לדווח אם יש התקדמות. ושוב, נא לא להתייסר. כאמור - זאת בעיה שתיפתר בוודאות. בהצלחה ליאת

שלום רב, יש לי בןאחד 3 וקצת - ואני גרושה טריה. לצערי הגרוש שלי עושה שרירים ולא מגיע לאסוף את הילד בימים שנקבעו. הילד מתחיל לשאול שאלות - איפה אבא? למה אבא לא בא? מתי הוא יבוא? אני לא יודעת מה להגיד, אני בדרך כלל מנסה לחמוק מתשובה אבל ברור לי שהשאלות יחזרו ואף ילכו ויחמירו ככל שהיגדל ויבין יותר...אשמח לקבל הנחיות איך לענות על השאלות הללו מבלי לפגוע בו - הוא כבר סבל יותר מידיי... תודה

שלום ירדנה, בעיני, השאלה החשובה היא לאו דווקא איך להציג לילד את המצב מבלי לפגוע בו, אלא איך ליצור מצב שבו אף אחד מכם - ההורים - אינו "עושה שריר" באמצעות הילד, כדי לא לפגוע בו. כאשר הילד הופך כדור משחק בשירות המאבק של הוריו, אין דרך טובה להציג לו את הדברים מבלי שייפגע. השאיפה, לכן, צריכה להיות יישוב הסכסוך, נכונות לוויתורים והסכמה הדדית שלא לערב את הילד שלכם במאבקי הגירושין. הוא באמת סבל כבר יותר מדי. זכרו שיכולתם של ילדים להתגבר על משבר הגירושין, ולהימנע ממחירים רגשיים כבדים, תלויה ביכולתם של ההורים לשתף פעולה בכל מה שנוגע לרווחתו של הילד. "עשיית שרירים" של צד אחד מעידה על כך שנדרך שריר גם בצד שכנגד, מה שעלול לפגוע בילד שלכם לטווח הקצר והארוך גם יחד. אני מציעה לך להדפיס את תגובתי זו, ולשלוח אותה לאביו של הילד כחלק מניסיון לגבש מעין 'אמנה' שתחייב את שניכם להמשיך ולמלא את חובותיכם כהורים. וויתור והתחשבות שלכם זה בזה תסייע לתהליך הזה, ולביסוס יחסים של כבוד בעתיד. מה את אומרת? ליאת

שלום רציתי לשאול האם יש איזושהי בעיה מבחינה פסיכולוגית במצב שבו יש חלוקה לא פורמלית במשפחה- ילד של אבא וילד של אמא... אני אסביר: יש לנו שני בנים, בני 4 ו-7. הגדול ממש דומה לאבא, הן חיצונית והן בתכונות אופי ונטיות/התנהגויות- למשל אוהב את אותם מאכלים ואנין טעם כמוהו, בעל חוש הומור דומה, וכו'. הקטן דומה לי (שוב חיצונית ופנימית). גם הסביבה הקרובה לנו רואים את זה, ולכן נוצרה מעין חלוקה כזו. בנוסף, הבן הגדול ממש מעריץ את בעלי, ואומר מדי פעם שהוא רוצה להיות כמוהו. האם יש בעיה או עלולה להיות בעיה עם זה? תודה

שלום שירי, משפחה היא מערכת פתוחה, הבנויה כמארג של תת-מערכות שונות, המקיימות ביניהן יחסי גומלין וקשרים הדדיים היוצרים את השלם המשפחתי. בכל משפחה יש מספר תת-מערכות המתנהלות בו זמנית, כשהקריטריון לחלוקה שונה. כך, למשל, תיתכן חלוקה לתת מערכות עפ"י הגיל (דור ההורים/דור הילדים), עפי מין (הבנות/ הבנים) תחומי עניין (הספורטאים/הבטלנים), וכיוב'. במשפחה בריאה (אם בכלל יש ישות כזאת...) קיימת יכולת לנוע בגמישות מתת-מערכת אחת לתת-מערכת אחרת, לצורך תפקוד תקין. כלומר, ה'גוש' אמא+ילד וה'גוש' אבא+ילד צריכים להתפרק במצבים מסוימים, כאשר ה'גוש' אמא+אבא מכתיב ל'גוש' ילד+ילד מה עושים, מתי ואיך. כאשר הדפוסים נוקשים, ונוצרות קואליציות משפחתיות חזקות, עלולים להופיע בלבול וחוסר בהירות הנוגעים לחלוקת התפקידים בבית, לפגוע ביציבות המשפחה, ולהשפיע על הריחוק והקרבה בין בני המשפחה. החלוקה שתיארת במשפחה שלכם לא תיצור נזקים אם יישמרו הגבולות הבינדוריים, המגדירים את גבולות האחריות בבית. כאשר הגבולות הללו אינם נשמרים, יש חשש לחילופי תפקידים, בלבול סביב סמכות, והיעדר מודל זוגי בריא של אינטימיות ושיתוף. אלה היו שישים שניות על המשפחה כמערכת, ואת - כקוראת אינטליגנטית - תוכלי לחשוב על היתרונות והחסרונות הנובעים מהקואליציות שתארת. בברכה ליאת

שלום רב, בני בן 8 וחצי, (שני מארבעה ילדים). הבעיה איתו החלה כבר מהגן, אך אמרנו אולי זה יעבור, אך עברו מאז כמעט 4 שנים והבעיה רק התעצמה. הילד בכיתה ג', מאוד נבון, תלמיד מצויין ואפילו מאוד תחרותי. קשה לי להגדיר כ"כ מה הבעיה אז אסביר אותה איך שאני מבינה: בכיתה הוא גורם להרבה רעש מסביבו, תמיד לפי הגדרתו, המורה אינה מקשיבה לו, הוא מצביע והיא לא נותנת לו את זכות הדיבור, פתאום ילדה או ילד לפי דבריו מרימים עליו את היד ואז הוא מחזיר ואז נוצרת בכיתה אווירה לא טובה ומאשימים אותו, תמיד הוא ה"בסדר" ואחרים: המורים, הילדים אינם בסדר,ואז מתחילה הבעיה, לפי טענתו, אף אחד לא מקשיב לו, הוא מתחיל להתעצבן, יכול לצאת מהכיתה, לדפוק על הדלת ולהפריע לשיעור, ואם זה בשיעור ספורט והמורה אמרה להם להתחלק בטורים, והמורה אמרה לילד להיות הראשון בטור, אז בני מתעצבן מכך ואומר "למה לו מגיע" ואם מישהו אחר תפס את מקומו להיות הראשון בטור, הוא מתחיל לדחוף ושוב לעשות בלאגן ואז נוצר שוב בלאגן סביבו וכו' וכו' , המורים מתקשרים אליי, וגם יש טפטוף מהורים שמתקשרים שהבן שלי הרביץ, והבן שלי נתן בוקס וכו'. וכו' אני יכולה רק לשער שאולי חסרה לו התשומת לב מאיתנו, אך זאני לא חושבת שזו הסיבה להתנהגות הזו, מאחר ויש לנו (לי ולבעלי) זמן איכות עם כל ילד במשפחה ובזמן איכות אנחנו משוחחים רק על דברים חיובייים (מאוד חשוב לנו לעשות כך מאחר ושנינו עובדים ויש לנו כאמור 4 ילדים אז מאוד קשה לתת לכל אחד תשומת לב במהלך היום ולכן נקבע שלכל ילד יש את זמן האיכות שלו) אני יכולה לשער שאולי יש לו איזשהי בעיה ריגשית ואנו כבר חסרי אונים מה צריך לעשות.. אנא יעצו לי ו/או עיזרו לי להבין מה הבעיה וכיצד יש לטפל. אם זה באיבחונים (איזה?) אם זה ביעוץ פסיכולוגי וכו'. תודה רבה!

שלום ליאת, זה 'מריח' כמו בעיית גבולות שבאמת החריפה עם השנים, עד כי הילד שלכם התרגל להאמין (בטעות) שהעולם תמיד יתנהל עפ"י רצונו ועפ"י דרכן. זמן איכות ושיח חיובי זה יופי, אבל זה לא בא במקום עבודה חינוכית רציפה ועקבית, המתרגלת את הילד במצבי תסכול ואכזבה, בהתחשבות באחר, ביכולת לוותר, להתאפק, לחכות בתור, לכבד סמכות, וכד'. לעיתים קרובות, הורים שעובדים קשה ורואים את ילדיהם רק מעט בשעות הערב, מגיעים אל הסיטואציה ההורית עם הרבה מאד אשמה, מה שפוגע ביכולתם לתפקד כהורים סמכותיים ויעילים. אני ממליצה לכם להגיע להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני, ולחשוב יחד איתו האם נדרשת התערבות טיפולית פרטנית לילד, או שאפשר להסתפק בהנחייה והכוונה הורית. (אני נוטה להאמין שהדרכת הורים היא הדרך המועדפת כאן). בהצלחה ליאת

לפני כמה ימים בני בן ה-9 אמר לי שהוא שומע קולות בראש כל הזמן.שאלתי אותו מה הם אומרים והוא אמר שזה קול כמו שלו ותמיד מקלל את אותה קללה.היום הוא אמר לי שהוא לא יכול להשתלט על זה והוא קילל את הקללה שהוא שמע בראש.הוא ילד מאוד חכם ועם בעיות רגשיות.כשילד אחר משחק איתו ונותן לו מכה בטעות הוא ישר חושב שזה בכוונה ומגיב בכעס.הוא משחק הרבה במשחקי אלימות של פלייסטיישן עם דמויות מוזרות וחייזריות .האם זה קשור לזה או שזה משהוא חמור יותר שמתפתח?אני מאוד מודאגת ומפחדת.כשאני אומרת לו שהוא יכול להתגבר על זה ולא לקלל, הוא בוכה ואומר שלבד הוא לא יכול ל"טפל"בזה. בבקשה תייעצי לי מה לעשות.תודה.....האם המודאגת

שלום גברת ס', הבן שלך צודק. לפעמים אי אפשר ולא צריך לטפל בקשיים לבד, ובדיוק בשביל זה חשבו והמציאו את הטיפול הפסיכולוגי :-) אני מציעה לך לפנות לפסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להעריך את המצב, לנסות להבין איזה תפקיד ממלא ה'קול' שבראש, ומדוע עולה הצורך לברוח שוב ושוב למשחקי אלימות ולמציאות דמיונית. פני להתייעצות כדי להירגע ליאת

בתי בת 11, היתה כבר גמולה לגמרי סביב גיל 6,לתקופה קצרה יחסית. כיום מרטיבה מידי פעם. בצענו את כל הבדיקות האפשריות לשלול בעיה רפואית. כאמא די ברור לי שמדובר בבעיה רגשית, די ברורה עם מיקומה במשפחה כילדה אמצעית, בשבילי היא מהווה מראה לילדה שבי ומאוד קשה לי ההתמודדות היומיומית איתה.כרגע אנחנו בעיצומו של ויכוח לגבי טיול הכולל לינה.השבוע היא הרטיבה כל לילה, ובכל זאת אינה חוששת לצאת לטיול. האם הגישה שלי נכונה לא לאפשר לה לצאת לטיול כדי למנוע ממנה אי נעימות מול החברים? אם תוכלי לתת התיחסותך לנושא, אודה לך.

שלום שרית, ראשית, אם את מזהה שמדובר בבעייה רגשית, חשוב למצוא מענה ולטפל במקורות העמוקים הנחים תחת הסימפטום. במקביל, ממליצה לפנות למרפאת הרטבה, ולהיעזר בפיתרונות הטכניים הקיימים היום, כמו פעמון או זמזם המתריע ומעיר את הילד מיד בתחילת ההרטבה. ולעניין הויכוח ביניכן - אני חושבת שאם הילדה מבקשת לצאת לטיול ולקחת סיכון (כל הכבוד לה! ילדה כלבבי!), מוטב להיענות לבקשתה, לעודד אותה, ולחשוב יחד איתה על פיתרונות אפשריים, כמו למשל החלפה שקטה ומהירה לבגדים יבשים והכנסת הרטובים לשקית זבל אטומה שתכינו מראש. יש כמובן אפשרויות נוספות, כמו היעזרות באחת המורות או באמא מלווה שתוכנס בסוד העניינים. כמו שכבר ציינתי כאן פעם, בעיות טכניות לעולם ניתנות לפיתרון. צריך רק רצון טוב ויצירתיות. טיול נעים ליאת

שלום ליאת, אכן הילדה יצאה והיתה יבשה, אך הבוקר כבר שוב היתה רטובה...כמובן שלא הכל מסתכם בהרטבה ולא נראה לי המקום להלאות בסיפור הארועים, אך אודה לך אם תוכלי להמליץ לי על סוג טיפול שיכול לסייע לנו, ועל מנת שנוכל הלרתם לו שיהיה באזור חיפה/קריות.

שלום ליאת, יש לי שני ילדים אחד בן 4 ואחד בת שנה. מיום חזרתו של גלעד שליט מהשבי, בני חוזר שוב ושוב על השאלה "אמא נכון שלעולם לא יקשרו אותנו..." כששאלתי אותו למה הוא מתכוון הוא דיבר על החוטפים של גלעד שליט. אני ובעלי חוזרים שוב ושוב בנועם שהוא תמיד מוגן על ידי אמא ואבא, גננת או הורה של חבר כשהוא בביקור שם.. השאלות לא מפסיקות וכנ"ל החדרה שלו. אשמח לעצתך ולעזרתך.

שלום חלי, אני מבינה שהילד הקטן שלכם נחשף להתרגשות סביב שחרורו של גלעד שליט, ו"על הדרך" נתקל גם במידע הקשה על תנאי השבי (או לפחות על כך שנכבל ע"י שוביו). זהו מידע מיותר מאד עבור ילד כה צעיר, וחשוב שנלמד מזה שגם ילדים חכמים - ואולי במיוחד הם - מתקשים להתמודד עם רעיונות ותכנים מאיימים שאנחנו חושפים באזניהם בבלי דעת. לפעמים, ילדים אינטליגנטיים ורגישים, מדברים בשפה גבוהה, מגלים סקרנות ועניין, עד כי אנו מתפתים לחלוק איתם מידע, ולהכביר בפרטים או בהסברים, מבלי להביא בחשבון שהרחבת האופקים הזו עלולה לעלות במחירים רגשיים. כרגע, אני מציעה להישאר ענייניים, לקצר מאד את הדיונים בנושא, ולא ליפול למלכודת השאלות הסקרניות שלו. הודיעו לו שאזרחים אינם נופלים בשבי ואינם נקשרים, ועברו לדבר על נושא אחר. אני מאמינה שהנושא יגווע מעצמו אם הוא יירד מסדר היום שלכם. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, תודה רבה על התייחסותך ועזרתך, במקרה של בני כנראה שישנה השלכה של הפחדים שלו, היות ומעולם לא אמרנו לו שקשרו את גלעד שליט בשבי אלא שהוא חזר הביתה להוריו, אנו לקחנו לתשומת ליבנו את דברייך ובהחלט נענה תשובות קצרות וענייניות בלי להרחיב בנושא.. תודה רבה, חלי.

שלום, בתי בת שנתיים וחמישה חודשים. היא מגיל 5 חודשים בגן, באותו מתחם אך הצוות מתחלף. בשנתיים הראשונות היא מאד אהבה את הגן והשנה, היא התאקלמה יפה בהתחלה ובשבועות האחרונים היא נכנסת להתקפי בכי בגן (בוכה ומבקשת אותי, זורקת את עצמה על הרצפה וכהנא). גם בבית היא נעלבת וכועסת בכל פעם שאומרים לה "לא" אבל לא מעבר לכך. לא היה שום שינוי מיוחד בבית. בעקבות התלונות של הגננות, עשינו טבלת מדבקות ואני כל ערב שמה לה מדבקת חיוך כי הייתה ילדה מקסימה וכהנא. רציתי לדעת האם זו תופעה מוכרת/שכיחה ואם יש דרך לטפל בזה על ידי או ע"י הצוות בגן? תודה

שלום עינת, בתך נמצאת בשלב ההתפתחותי הנורמלי שזכה לכינוי "גיל שנתיים האיום". בשלב הזה, הילדים כבר רכשו יכולות מוטוריות מרשימות, והם חוגגים אותן בניסיונות חוזרים ונשנים לעשות דברים בעצמם או בדרכם. בגיל הזה נראה הפגנות ראשונות של עצמאות ונפרדות, ולכן קוראים לו גם "גיל הדוקא". למרות ההישגים החשובים הללו, היכולת להתמודד עם מצבים רגשיים עוצמתיים עדיין אינה בשלה. לפעוטות לפני גיל שלוש עדיין קשה לווסת את עצמם, להתמודד עם תסכול ולשלוט בכעסים. לכן, ילדים רבים - בעיקר כשהם מתוסכלים - מגיבים בהתפרצויות זעם או בכי. חשוב מאד שאנחנו - ההורים - לא ניבהל מהתקפי הזעם, ונדע שמדובר בשלב התפתחותי שיחלוף. כשזה מגיע, תוכלי לקחת את בתך על הידיים ולהרגיעה. האחיזה המחבקת והיציבה מחזירה את הביטחון, כאילו אומרת "יש מי ששומר עלייך". השתדלי להישאר שקטה ורגועה אפילו אם הצעקות מתגברות, להמשיך לחבק בשקט עד יעבור זעם. אל תתני לה לחוש שהיא יכולה לשלוט בהתנהגות שלך באמצעות הצעקות והבכי. זאת משימה לא קלה, אבל מי אמר שלהיות הורה זה קל? מעודדת אותך לא להישבר, להמשיך לעודד התנהגויות פרו-חברתיות (אישית אני לא מתה על טבלאות של מדבקות, ומעדיפה התפעלות ושבחים), ולשמור על גבולות בצורה עקבית. בהצלחה, ליאת

שלום! לפני כ-7 שנים בערך הגרנו לחו"ל עם ילד בן 3.5 וילדה בת שנתיים. המעבר לא היה פשוט לבן הגדול, למרות גילו הקטן. הוא ילד מאוד ביישן. עם השנים הוא התרגל למקום ובנוסף לכך הוא למד ולומד בשפה זרה(צרפתית ואנגלית) 8 שעות כל יום. יש לציין שאחותו הקטנה בת 9 ונולדו לנו עוד בן ובת שהיום הם בני 5 . חשוב לי לדעת: 1. איזה נזק עלול להיגרם לילדים במעבר למדינה אחרת. 2. ואם עלול להיגרם נזק, כשבן משפחה מהותי בחייהם כגון סבא, סבתא, דוד, דודה... שחיו איתם עוזב את המדינה.

שלום ישראל, הגירה לארץ חדשה מהווה אתגר עבור המשפחה כולה, והילדים בכלל זה. ככל מעבר, ואולי אף יותר, הגירה קוטעת את תחושת הרציפות והביטחון של המבוגרים, מה שהופך אותם פגיעים יותר למתח, חרדה, תנודתיות במצב הרוח, וחוויה של תלישות ובדידות. הילדים, סופגים במידה רבה את האטמוספירה הכללית בבית, ומושפעים מרמות המתח ויכולת ההסתגלות של ההורים. כאשר מעבר לקשיי השפה וקשיי ההתערות החברתית נוסף גם המתח המשפחתי, וכאשר ההורים טרודים במשבר הסתגלות משל עצמם, נפגעת יכולתם להוות מקור תמיכה לילדים, ואז תיתכן פגיעה זמנית באיכות החיים של המשפחה כולה. בדר"כ, קשיים חריפים אלה, במידה והתעוררו, חולפים או מתמתנים מאד אחרי תקופת ההסתגלות. מאחר וילדים הם יצורים סתגלנים מטבעם, ברוב המקרים הם מצליחים להתמודד גם עם מעברים 'חדים', כל עוד הם מוקפים באווירה נינוחה, רגישה ומכילה. לכן, בתשובה לשאלתך הראשונה, אני סבורה שאם אתם, ההורים, מרגישים שהמעבר תרם לכם, שטוב לכם היכן שאתם, שאתם מצליחים לקיים חיים מלאים ומספקים גם בתוך הקשר חברתי ותרבותי השונה מזה הנהוג בישראל, אין סיבה לחשוש מנזקים ארוכי טווח לילדים. כמובן שתשובתי היא כללית מאד, ואינה מביאה בחשבון את המקרה הפרטי. לשאלתך השניה - אובדנים ופרידות הם חלק מחיינו, ללא קשר למקום בו אנו מתגוררים. כאשר אנו נפרדים מאדם יקר, לזמן מה נותר בנו חלל גדול, אליו מזדחלים עצב, געגוע, ולפעמים גם כעס ואכזבה. גם במקרה זה, היכולת להתגבר על האובדן, הכמיהה והגעגוע לאדם שעזב, תלויה במידה רבה במערך המשאבים הזמינים - כוחות מבפנים ומעגלי תמיכה מבחוץ. כיום, בעידן הטכנולוגי, יש פיתרונות לא רעים המאפשרים לנו שמירה על קשר רציף גם מרחוק. לפעמים זה מקל על הגעגועים... בקיצור, זה לא כייף גדול, אך לא חייב להישאר נזק לטווח הארוך. בברכה ליאת

אני אלד בת שנייה עוד חודשיים. ביתי ה"גדולה" תיהייה אז בת שנתיים וחצי כיצד להכין אותה ? מה מספרים ? הספרים לילדים עמוסים מידע ומלל ולא מתאימים לגיל הזה לדעתי, אני מחפשת הסברים פשוטים וברורים יותר היא יודעת שלאמא יש תינוקת בבטן אבל אני מרגישה שהיא לא באמת מבינה מה זה אומר, אולי היא גם לא תבין עד הלידה אך בכל זאת הייתי רוצה לנסות להכין אותה למה עומד לבוא

שלום אפרת, אכן, בגיל כה צעיר היכולת להבין ולקלוט את מלוא המשמעות של תינוק חדש עדיין מוגבלת. אין צורך להכביר מידע רב מעבר לכך ש"בבטן של אמא גדלה תינוקת חמודה נוספת, שתהיה אחות שלך ותישן איתך בחדר". הישארי קשובה לכל שאלה שתתעורר, והשתדלי להשיב עליה כפשוטה. אין לי ספק שבתוך המבחר העצום של ספרי הילדים בנושא, תוכלי למצוא אחד שיתאים לכם (גם אם רק בקירוב), ואז אפשר יהיה לחזור אליו שוב ושוב, כדי שהמידע ייספג בקצב שלכם. נדמה לי שאת עיקר העבודה יהיה עליכם להשקיע לאחר הלידה. בהצלחה, ולידה קלה ומהירה! ליאת

יש לי שני ילדים באותו הפרש, אפילו קצת פחות (שנתיים וארבעה חודשים). הספר "אח חדש לאיתמר" מאוד טוב לשלב שלכן, של הפחדים ואי הודאות ממה שיש לאמא בבטן, הקנאה שמתחילה להתפתח כלפי משהו שאפילו עוד לא יצא. את צריכה להבין שזה מצב של אי ודאות עבור הילדה, ולא תצליחי להכין אותה לשינוי העצום בחיים שלה. יש דברים שאי אפשר להתכונן אליהם, בטח לא בגיל שנתיים וחצי, וגם זה שיעור לחיים. שיהיה בהצלחה ובשעה טובה.

שלום רב! למדתי לאחרונה מביתי בגן חובה שהיא משחקת עם הבנים משחקי נשיקות. כלומר הם מבקשים נשיקות על הפה והיא נותנת באוויר לטענתה. יש כמה "חברים" שרוצים להתחתן ומבקשים נשיקות. לפעמים היא גם רודפת אחריהם עם נשיקות. מה דעתך? הבנתי מילדים נוספים בגנים נוספים שגם שם המשחקים הנל נפוצים. הבת שלי מאוד נאיבית, ובינתיים לא אמרתי כלום, אני רוצה ללמוד קצת על הנושא ממנה, מה בדיוק קורה ואם זה באמת כל כך תמים. איך היית ניגשת לסיטוציה איך הכי קל ומתאים להסביר לילדה שזה לא משחק ילדים...או שכן? תודה.

שלום שולה, הבת שלך באמת נאיבית, כמו כל ילד גן בגילה, ולפיכך גם הבנים המנשקים עושים זאת ממקום של סקרנות ילדית תמימה. אז זה כנראה כן "משחק ילדים", שאפשר להתווכח על הלגיטימיות שלו והאסתטיקה שלו בימים אלה (כשנשיא המדינה לשעבר הולך לכלא על הטרדה מינית ואונס...). בפועל, משחקים אלה הם חלק מההוויה של ילדי גן, ורצוי שתהיה בגן השגחה והכוונה, כדי שהם לא יגררו למעשים פולשניים ובלתי ראויים. אני מציעה לשתף את הגננת בחששות שלך, ולבקש ממנה להתערב גם חינוכית-הסברתית, וגם כגורם משגיח בגן. כמובן שכהורים מוטלת עלינו המשימה החשובה של חינוך הילדים לשמירה על עצמם ועל המרחב האישי שלהם מפני הטרדה ופגיעה. בשמחות ליאת

היום התבשרנו כי חבר מהכיתה נפטר פתאום! בני רק בן 6.5 וגם בלי קשר למוות הזה הוא כל הזמן שואל שאלות עמוקות לגבי המוות, הנושא ממש מטריד אותו. ומה שקרה היום פשוט ...אין מילים אני לא ממש יודעת איך לעזור לו להתמודד. הוא לא רוצה לעשות דברים שהוא עושה ביום יום(מחשב,משחקים וכו) במקום הוא פשוט דבוק בי, ואפילו לשירותים הוא רוצה שאבוא איתו, הוא לא מוכן להשאר לבד לרגע! מה עושים? איך עוזרים לו? מה לומר לו? איפה החבר שלו? הוא שואל אם הוא בשמיים ומה הוא עושה שם? ואם הוא יוולד מחדש וכו..... תודה

שלום דיקלה, איזו בשורה נוראה. מוות של ילד קטן תמיד מאד מטלטל, בהיותו מערער על סדרי עולם... עצוב. אני מאד מקווה שצוותי השפ"ח (שירות פסיכולוגי חינוכי) כבר התגייסו לטפל בילדי הכיתה כקבוצה וכיחידים, ולספק מענה בדיוק לתגובות שאת מתארת. זה מסוג המקרים בהם השפ"ח מטפל באופן מתוגבר, מתוך הנחה שיופיעו אצל הילדים תגובות חרדה שונות. באופן כללי, הייתי מאפשרת לילד להיצמד אלייך מעט יותר מהרגיל, כי נוכחות קרובה של הורה היא הדבר המרגיע והמנחם ביותר. אני ממליצה להימנע מדיבור על המשכיות הנשמה או על עלייה לשמיים, שכן יש ילדים שרעיונות כאלה מפחידים אותם אף יותר. אפשר להדגיש את העובדה שהילד המת אינו מרגיש דבר, והוא נח בשלום ללא סבל. הדגישי גם את העובדה שמדובר במקרה נדיר מאד, והבטיחי לו שהוא שמור, מוגן ובטוח, ושהוא יחיה שנים רבות וארוכות בבריאות טובה. את רגשותיו כלפי חברו המת, יש לאפשר לו לבטא בכל דרך שיבחר, כולל בכי, צחוק, ציורים, משחק דמיוני, וכד'. מקווה שתוכלו לאתגר ליאת

שלום, רציתי להתייעץ לגבי בני בן ה-5 שסיפר היום בגן שאבא ואמא גרים בנפרד (נודע לי על כך מהגננת), דבר שממש לא נכון. אנחנו גרים ביחד והיחסים בינינו טובים. גם בגן הכל בסדר עם הילד. מה שאני יכולה לציין זה שמקבל מעט תשומת לב מהאבא כי רואה אותו מעט (בגלל שעות עבודה מרובות) , אבל כמובן רואה אותו בבית וביחד איתי. יש לו גם בגן חבר עם הורים פרודים. מה יכולה להיות הסיבה לזה? תודה

שלום גל, ילדים קטנים יכולים לבדות סיפורים מעולם דמיוני, וברוב המקרים אנחנו - המבוגרים - מגיבים להם בהבנה וסלחנות. כאשר הסיפור מקבל תפנית, ועלול להעמיד אותנו באור חדש או בלתי מחמיא, אנחנו מגלים דאגה וקוצר רוח כלפי התופעה. אם את ובעלך חיים בשלום תחת קורת גג אחת, אין הרבה מה לעשות מלבד לפטור את הדבר בחיוך. ילדים יכולים לבדות סיפור ספציפי מטעמים שונים, שלאו דווקא קשורים לאיזו דרמה תוך נפשית עמוקה. (אין זה מן הנמנע שהוא הבחין שהחבר שלו מקבל הרבה מאד תשומת לב בעקבות פרידת הוריו). אם, לעומת זאת, את מרגישה שהסיפור משקף חלקים מהמציאות שלכם, ושהילד שלכם מודאג או חרד סביב היחסים בבית, אפשר לראות בזה סוג של איתות ובקשה להתייחסות והרגעה. בברכה ליאת

שלום רב שמי אוסנת , יש לי ילד בן 7.5 בכיתה א, לאחרונה אני מגלה דברים איומים שהילד שלי {מעולם לא עשה} עושה: לפניי שבועיים היה אצל חבר מהכיתה וגנב לו משחק, ברגע שגיליתי , מיד לקחתי אותו לחבר {הוא שכן} ואילצתי אותו להשיב אתהמשחק חזרה, היום גיליתי שהילד חיטט למורה בתיק וגנב לה את הנייד שלה, המורה לקחה את הנייד שלה , לאחר כ10 דקותשוב לקח לה אתהנייד. יש לי הרושם שהוא מאמץ את המנהג הזה וחוזר שוב ... אמא של אחד הילדים בכיתה נתקשרה אליי וסיפרה לי את המקרה, מאחר ובנה שיתף אותה , אני קיבלתי אתהדברים מאוד קשה, הילד קיבל עונש לכל השבוע ולא יראה טלויזיה או ישחק במשחק האהוב עליו, מעבר לכך התגלו אצלו סימני אלימות כלפיי חבריו , אני מאוד מודאגת, אני אם חד הורית , עובדת , ולא חסר לילד כלום , אין לי מושג איך מתמודדים אם הדבר הזה , אנא עזרתךהמהירה .. תודה

שלום אוסנת, גניבות של ילדים קטנים אינן משקפות בדר"כ אישיות או נטייה עבריינית, אלא בעיה רגשית הדורשת התייחסות. הילד שלך צריך להבין שאת לא סלחנית להתנהגות כזו, אך ענישה שאינה מידתית עלולה להחריף את הבעיה. לכן, אני מציעה להגיע להתייעצות עם יועצת ביה"ס או פסיכולוגית ביה"ס, ולנסות להבין את הסיבות העמוקות להתנהגות שלו. חשוב לברר באיזו מידה הילד מרגיש נוכחות הורית סמכותית (זה צורך חשוב, במיוחד בבתים בהם חסר אב). כאשר הקשיים יהיו ברורים לכם, אפשר יהיה לחשוב גם על דרכים לטיפול. למרבה הצער, ענישה כשלעצמה אינה פיתרון, וכאמור עלולה אף להעלות את רמות המצוקה של בנך. בהצלחה ליאת

בתוצאות איבחון פסיכודידקטי ציין הפסיכולוג כי מומלץ לבני בן ה 13 עיצוב התנהגות. למה הכוונה? איך מפעילים את זה בבית ובבית הספר?

שלום אמא של רוני, בעיצוב התנהגות מגדירים יחד עם המטפל יעדים ספציפיים, תוך הגדרת האמצעים להשגתם. לעיתים קרובות, הדרך להשגת יעדים אלה קשה וארוכה מדי, ואז יש צורך בהגדרת מטרות ביניים צנועות יותר, או בחלוקת המטלה הגדולה לחלקים קטנים ומעשיים יותר. מאימתי שהוגדרו היעדים והוגדרו האמצעים להשגתם (למשל מטרת-על היא ציונים טובים בתעודת סוף השנה במתימטיקה, ויעדי הביניים הם הישגים טובים במבחנים הקטנים לאורך השנה), נבנה מערך חיזוקים שלם (תגמולים, פרסים ותמריצים מסוגים שונים) שישמש אותנו לחיזוק התנהגויות רצויות אותן אנו רוצים לעודד (למשל הכנת שיעורי בית, למידה למבחנים, שמירה על מחברות מסודרות, וכד'). המטרה הסופית היא צמצום התלות בחיזוקים, והגברת המוטיבציה הפנימית להתנהג כמו שצריך. מציעה לכם להיעזר בפסיכולוג קוגניטיבי-התנהגותי או בשירותיה של מעצבת התנהגות. בהצלחה ליאת

שלום ! אני אמא לשתי בנות נפלאות, הגדולה בת 15, והקטנה בת 9. שתיהן תלמידות מצטיינות, אהובות על חבריהן ועל מורותיהן, וילדות פשוט טובות. אין לי ספק שהגדולה שלי אוהבת את אחותה הקטנה, אך כל הזמן מפגינה כלפייה חוסר סבלנות, היא לא נחמדה אליה ומרוחקת ממנה. לעומת זאת עם חברותיה היא מגלה אהבה גדולה, נתינה, נשיקות, חיבוקים, וגם היחס כלפיה מצידן זהה. הקטנה פיקחית ושנונה ולא "פריירית" בכלל, אין היא נשארת "חייבת", אך יחד עם זאת היא מפרגנת לה בלי סוף, מחבקת אותה, ומגלה כלפייה אהבה גדולה למרות הכל, ולפעמים גם למרות הדחייה שהגדולה מגלה כלפייה. אני מודעת לגיל בו נמצאות בנותיי, האחת בגיל ההתבגרות עם כל המשתמע מכך: התעסקות בעצמה, חוסר סבלנות, עיקשות, צדקנות וכל מה שהגיל הזה מביא איתו. והקטנה פשוט קטנה ממנה בשש שנים עם כל המאפיינים של הגיל שלה. דיברתי איתן אינספור פעמים, אך במיוחד מהגדולה אני מצפה שתגלה יותר בגרות וסבלנות, ושתנהל את עצמה איתה כמי שגדולה ממנה בשש שנים. אין לי ספק שלקטנה יש "תרגילים" משל עצמה, ואני לא מקלה בכך מפאת גילה. אני חוזרת שוב ואומרת, שאין לי ספק שהמתבגרת שלי אוהבת מאד מאד את אחותה, אך בכל זאת מפגינה כלפייה רגש מנוגד. כל שיחותי איתה לא עוזרות. היא מבינה שבידה הכח לשנות את היחסים ביניהן אם רק תגיב בצורה בוגרת, היא משתדלת בדיוק יומיים ואז שוב חוזרת לתגובותיה הישנות. לי אישית יש אחות שגדולה ממני ב16 שנים, והיחסים בינינו אינם טובים, לאורך כל השנים היא גילתה כלפיי קינאה, וכעס, מה שהוביל את היחסים בינינו ליחסים מרוחקים. אני מודה שהרבה פעמים אני חושבת על זה, ומפחדת מאד שזה יקרה פה. אני רוצה לציין, שהגדולה והקטנה גדלות בבית חם, עם המון אהבה ונתינה, כששתיהן יודעות שאף אחת לא מקבלת יותר מהשנייה ברמה הריגשית והחומרית. אני לא יודעת מה לעשות, אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים עצובה, ומפחדת שהן לא יהיו קשורות, ניסיתי לשנות את המצב בעזרת שיחות, באי התערבות, ובכל מיני טקטיקות, שום דבר לא עוזר. אני יודעת שאולי צריך להרפות, ולתת לזמן לעשות את שלו, אבל מאד קשה לי! אשמח לקבל תשובה והדרכה במהרה, תודה רבה!

שלום ליבי, יחסי אחים הם עניין מורכב וסבוך, טעון רגשות, המלווה אותנו לאורך חיינו שנים רבות, יותר מאשר יחסי הורים ובנים. באיזשהו אופן מוזר, ככל שההורים לחוצים סביב הקשר בין האחים, ומרגישים צורך לאלץ אותם לאהוב זה את זה, הסיכוי לכך פוחת. בשנות הילדות, תופעות של קנאה ועויינות בין אחים, נפוצות מאד, כולל ביטויים גלויים של תוקפנות. ניסיונותיהם של ההורים לשפוט, להפריד, לפצות את ה'חלש' ולרסן את ה'חזק', ולכפות על האחים "אהבה" בכל מחיר, עלולים להחריף את תחושות הקיפוח, העויינות והקנאה, ולדחוק את הילדים ל'נישות' קבועות של "טוב" ו"רע". בדר"כ הילד הגדול נדרש לוותר ולהתחשב, בעוד הילד הקטן וה'חלש' נתפס כקורבן. בעיני, חשוב לכבד את רגשותיהם של הילדים, ולאפשר להם להרוויח את אהבת האח בכוחות עצמם. כאשר אנחנו נשארים ניטרלים ולא שיפוטיים, יש סיכוי טוב שהילדים ילמדו להסתדר, ויפתחו בסופו של דבר מערכת יחסים שיש בה כבוד, התחשבות ודאגה הדדית. לכן, התשובה שלי אולי לא תשמח אותך, אך היא די פשוטה ואפילו בוטה: באופן מוזר, כאשר תסכימי לחיות בשלום גם עם הרעיון שבנותייך לא ימותו אחת על השניה, ואפילו רשאיות לבחור *שלא* להיות חברות, תגבירי את הסיכוי לכך שהן יבססו יחסי קרבה. ככל שתלחצי ותעשי מזה עניין גדול, כך הן ילמדו שיש ביכולתן להפעיל אותך באמצעות הקונפליקט והריב. לסיכום, התשובה שלי היא - כן. יש להרפות ולתת לזמן לעשות את שלו. בהצלחה ליאת

שלום ליאת. רציתי לדעת: מה הערך החברתי של ביקורים של חברים בני הגיל בבית? הילד שלי הגדול בגן חובה. מ-9 עד בערך 1530. אין לי חשק שיבקרו אותו ילדים אחר הצהריים. זה מעייף אותי ואני מעדיפה את השקט. אך קראתי כמה חשוב ליכולות חברתיות משחק בבית אחד על אחד ושצריך להזמין. לחוגים הוא לא הולך כי לא רוצה, וגם לחברים מעדיף לא ללכת זה קרה אולי פעמיים בחייו שהלך לחבר בלי שההורה איתו. בבית משחק במשחקי דימיון, בהרכבות של לגו, מצייר, אנו קוראים ביחד ספרים, וגם הוא קצת רואה טלוויזיה (לכל היותר 45 דקות ביום - שתי תוכניות של 20-25 דקות), וקצת מציק לאחיו הקטן... הוא שמח בגן ומתנהג שם יפה ובחברותיות, לפי הגננת. למרות שאומרת שהוא גם אוהב לשחק לבד, לדעתה אין שום בעיה בהתפתחות החברתית שלו? כשכבר באים חברים, כמו אתמול, אני מרגישה ששאבו ממני את כל האנרגיות, עד שהחבר הולך בקושי מספיקים לאכול ולהתקלח. לא קוראים ביחד ספרים ולא כלום וכבר צריך לישון. הילד שלי יוזם לפעמים את הביקורים אבל ממש סובלת מזה, אבל לא רוצה להזיק לילד שלי מבחינה חברתית. מה דעתך?

שלום א', ילדים הנמצאים במסגרת מהבוקר ועד שעות אחה"צ, מסופקים די צרכם מבחינה חברתית, ואפילו זקוקים לזמן ה"סולו" בבית, עם הוריהם. מבחינה זו, הנוכחות שלך איתו אחרי הצהריים, ללא חברים, היא יקרה מפז, ותורמת לו הרבה יותר ממפגש חברתי עם ילדי הגן (איתם בילה ממילא רוב שעות היום). אני מעודדת אותך להמשיך להשקיע בזמן האיכות שלכם יחד, ולהיפרד מהר מרגשות האשמה. בגיל חמש, הבילוי עם חבר, אחד על אחד, בהחלט יכול להתקיים על בסיס אקראי (כשיתאים לך ולו), ולא מתוך כורח. הוא עוד יספיק... בשמחות ליאת

שלום רב, כשבתי היתה בת חצי שנה, חזרתי לעבודה אחרי חל"ד, והיא נשארה אצל אמא שלי. הפרידה ממני היתה לה קשה מאוד, אז אמא שלי נתנה לה בזמן העדרותי, חולצה עם ריח שלי, דבר שניחם והרגיע אותה. אט אט החולצה נעשתה חלק בלתי נפרד מחייה והיא נסחבה איתה לכל מקום. החולצה היתה נפלאה כחפץ מעבר וספקה לה מענה בזמן משברים, מעברים או סתם מצבי רוח רעים או זמני עייפות. היום הבת שלי בת שנה ו-11 חודשים. היא עברה בתחילת השנה לגן חדש וההסתגלות אליו היתה מאוד קשה , כך שנצמדה יותר ויותר לחולצה הזאת. בגן הקודם היא היתה מוותרת עליו לטובת משחק או יציאה לחצר, אך בגן הזה, לפי דברי הגננת, החולצה הפכה לכלי נשק שלה ומקור לשליטה, והיא לא נפרדה ממנה ומהמוצץ לשניה. הדבר נודע לי רק בשבוע שעבר, ומאוד חרה לי עם העובדה שכשהיא משחקת הידיים לה לא פנויות, וגם התלות המוגזמת בזה לא נראת לי... החלטתי שאני מקדישה את סוף השבוע לגמילה מהמוצץ והסמרטוט בשעות היום, ומעתה היא תוכל לקבל אותם רק בזמן שינה. הייתי בטוחה שזה יהיה צעד קשה מאוד אך זה הלך מצויין והיום, לאחר ארבעה ימים בלבד, היא לא דורשת אותם בכלל בזמן היום. השאלה שלי האם כדאי לנצל את ההזדמנות ולגמול אותה לחלוטין מהחולצה הזאת (או אולי גם מהמוצץ), יתכן שכבר אין לה צורך בזה כבר? השאלה גם נובעת מכך שעלול להופיע משבר בקרוב, בעקבות לידת אחיה הצפויה לבעוד כשלושה חודשים. אולי עדיף להשאיר לה את הנחמה הזאת לתקופה הזאת? תודה מראש!

שלום רב, מה שמיוחד כ"כ בחפץ המעבר הוא המשמעות המיוחסת לו ע"י הילד ש'ברא' אותו. משמעות זו, כמו גם הכוח המאגי והמנחם, מתפוגגת כבאורח פלא מאימתי שהחפץ מסיים את תפקידו. אם את חשה שכרגע, בשעות היום, בתך הסכימה לוותר עליו ללא קושי, יש להניח שהמוצץ והסמרטוט נמצאים בשולי הקריירה שלהם, ולפיכך אפשר להניח לפרידה הסופית לקרות בקצב שלה. בברכה ליאת

יש לי בכיתה ילדה מאוד מוזרה. היא יושבת בכיתה וכל השיעור מתעסקת עם עצמה. נוגעת בזרועותיה ומחפשת פצעים או שריטות. מבקשת לצאת כל רגע מן הכיתה. ההתנהלות שלה כ"כ איטית ומוזרה. אני שמה לב שמבחינה חברתית אין לה חברות ובזמנו אמרה לי שהיא רוצה להחליף בית ספר כי לא טוב לה פה. גם מורים מקצועיים אחרים פנו אליי והדגישו בפניי את מוזרותה. מה את חושבת? אציין כי שוחחתי עימה, לא עלתה בשיחה בעיה מיוחדת מלבד קושי חברתי אך היא עדיין מוזרה בעיניי.עדיין ממשיכה להתעסק בעצמה.

שלום רב, המידע שאת מוסרת מועט מכדי שאפשר יהיה לנסח השערות אחראיות ורציניות, ולכן - אם צוות ביה"ס מודאג - נכון יהיה להפנות את תשומת לבם של ההורים לחריגות שלה, ולהמליץ על פנייה לאבחון מסודר אצל פסיכולוג ילדים קליני. לפעמים העיסוק והחיטוט בגוף הם דרך לגרייה עצמית, ולפעמים הם נעשים כניסיון להמיר כאב רגשי לתחושות פיזיות עוצמתיות. בהחלט שווה בדיקה ואבחון, ובמידת הצורך גם התערבות מסייעת. בברכה ליאת

ליאת שלום בני בן השנתיים ןחצי נתקף בכי ממש מפחיד מבל פעם שאנו הולכים למסיבה או התקהלות שמחה אחרת(הצגה,ימי הולדת,וכו..) למרות שאיתמר הוא ילד מאוד חברותי וחביב ממש עצוב לנו שכל פעם שיש פעילות כל שהיא הוא חושש אציין גם שאם מצליחים בכל זאת להכניס אותו לאותם מקומות הוא זורם ומאוד פעיל כמו כל ילד ואפילו יותר

שלום גל, יש ילדים רגישים, המגיבים בבהלה לאירועים רבי משתתפים או לאירועים סואנים ורועשים. תגובתיות-יתר כזו יכולה להיות תוצאה של רגישות אודיטורית (שמיעתית) ופחד מכל דבר שעלול להרעיש פתאום (ליצנים, בלונים, רמקולים זועקים), או תוצאה מחרדה כללית, המתגברת בסיטואציות עמומות, לא צפויות ולא מוכרות. בעיני, אין טעם להתעקש במיוחד, ואפשר לוותר לו על אירועים המוניים, גם אם הם נושאים עמם פוטנציאל להנאה עבורו. בגיל שנתיים וחצי עוד אפשר להניח לו, מתוך ידיעה ברורה שיהיו לו אין ספור הזדמנויות להשלים את החסר. אם מוכרחים, הישארו קרובים ורגועים, ועשו הכל כדי להעניק לו תחושה של שליטה יחסית. ברוב הגדול של המקרים התופעות הללו חולפות מעצמן גם ללא טיפול או התערבות מיוחדת. בשמחות ליאת

ביתי טליה בת 4 וחצי הגיעה השנה לגן חדש לאחר שעקרנו דירה מעיר אחת סמוכה לעיר אחרת. בגן טרום חובה הנוכחי היא מספרת לי שאיננה אוהבת את הגן כלל. אין לה חברות, וכשהיא נשאלת מה היא אוהבת בגן אומרת שום דבר. בהפסקות היא לבד. יצויין כי בבקרים מאוד קשה לה להיפרד ממני וכל פרידה היא סרט. אנחנו נפרדות כשהיא בוכה ולי קשה עם זה מאוד. שוחחתי עם הגננת על תחושותיה של ביתי והיא אמרה שלא שמה לב לכך. בנוסף ציינה כי יש ילדה די שתלטנית בגן באופיינה אשר סוחפת אחריה בנות ואין לה שום בעיה לא לתשף את ביתי במשחקים ולומר לה : את לא משחקת. הגננת סיפרה שהיא מנסה לנטרל אותה בכל פעם. ביתי מאוד רגישה, נעימה וחביבה מאוד וכשהיא חשה דחייה היא מייד נסגרת ולא נהנית בגן. מה דעתך?

שלום רב, אני חושבת שטוב מאד שפתחת את הדברים מול הגננת, ושהסבת את תשומת לבה לבדידותה של בתך. אני רוצה להאמין שבתיווכה של הגננת יחול השיפור המיוחל. בנוסף, נסי ליזום מפגשים של אחה"צ, ולגייס לצורך כך אימהות של בנות אחרות בגן, שיסייעו ביוזמה ושימור של קשרים חברתיים חדשים. תוכלי ליזום התכנסויות חברתיות קטנות ("מסיבת פיג'מות", ערב יצירה, סרט ופיצה בבית, וכד') שיזמנו קבוצה של בנות אליכם הביתה, מה שיכול להפיג את תחושת הזרות והבדידות, ולשפר את הסטטוס החברתי שלה. בהצלחה ליאת

שלום, ילד שלי בן 5 לא רוצה לעשות פיפי מאז שהתחיל לו גן החדש. הוא שם כל היום ומתאפק. פעם אחת יצא לו במכנסיים ובשאר הימים לא יצא אבל הוא מאוד מתאמץ להחזיק פיפי כל היום. שאלתי אותו למה לא עושה בגן הוא אמר ילדים יראו לי את הבולבול. אני לא בטוחה אבל אולי זה קשור יש לו איזה שוני בבולבול יחסית לילדים אחרים שלא מפריע לו להשתין רגיל ולא יודעת אם הוא יודע בכלל שזה שונה. זה לא משהו בריאותית בעיה. איך לשכנע אותו לעשות שם? אני דואגת שיהיה לו בעיה בכליות. חשבתי שיתרגל לגן ויעבור לו אבל כבר עבר הרבה זמן. חוץ מהבעיה של הפיפי הוא שמח ללכת מאוד וגם גננות מרוצות ממנו. תודה על העזרה

שלום אנה, אם את מאמינה שההתאפקות שלו נובעת מהבושה שלו במראה הפין, אפשר לפתור את הבעיה בקלות יחסית. עפ"י תקני משרד הבריאות, בכל גן חייבים להיות תאי שירותים אישיים הניתנים לסגירה עם דלת. אני מציעה לתרגל את הילד בהליכה לשירותים בכוחות עצמו, בסגירת הדלת, תוך הבטחת פרטיותו הרחק מטווח ראייתם של ילדים ואנשי צוות. עשי זאת יחד איתו עד שיחוש שליטה בפעולה הזאת, יסכים לעשות פיפי בגן (תחילה בנוכחותך) ללא עזרה. בהצלחה ליאת

אין מנעול בגן וילד שלי אומר שילדים רוצים פיפי יפתחו לו דלת, זה כנראה גם קרה פעם או שתי פעמים. בכל זאת יש לך עוד רעיון?

שלום ליאת, בני בן חמישה חודשים ובימים אלו חזרתי לעבודתי למשך שלושה ימים מלאים משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הערב. בשעת חזרתי לביתי אני נוהגת לקחת את בני על ידיי ולחבק אותו. בני, שבימים כתיקונן הנו תינוק חייכן ורגוע מסובב את ראשו לקראתי ונראה עצוב ולא מרוצה. משיחתי עם אימי ששמרה עליו בשבוע הראשון עלה כי הוא היה שמח ומרוצה באותו היום. אני מאוד מוטרדת וכואב לי שהוא מגיב אליי כך. שאלתי היא כיצד להקל עליו את הפרידה ממני וכן האם תגובתו טבעית לגילו שכן זה מרגיש לי מוקדם מדי כדי שהוא יגיב כך. תודה רבה

שלום לימור, נדמה לי שמה שמכביד עלייך, זה לא תגובתו של בנך התינוק, אלא הפירוש שאת נותנת לה. לדברייך, את מגיעה מהעבודה בשעות הערב, שיכולות להיות שעות של מתח ומשבר עבור תינוק קטן, וכשהפרצוף הלא מרוצה פוגש אמא עייפה עם קצת רגשות אשמה - התוצאה היא כאב, אכזבה ואשמה גדולה אף יותר. אני מציעה לשמוח בעובדה שטוב ונעים לו עם סבתא, ולהמשיך להשקיע בקשר ובהעשרה שלו בזמנים בהם אתם יחד. בברכה ליאת

בני בן 12. שנים שהוא מתוסכל, התקפי זעם ,זריקת חפצים, קללות ועוד. הוא סובל מהפרעת קשב וריכוז. בשבועות האחרונים הבעיה החמירה מאוד,גם בלי שום סיבה עצבני מאוד, התפרצויות קשות, צעקות, זריקת חפצים ואפילו בלפגוע בי באמצעות משהו שנימצא בידו, בכי וכו' צריך עזרה דחוף. אני מבקשת את עזרתכם באיתור פסיכולוג/ית טוב/ה מאוד בחולון שעזרה לכם (מניסיון אישי). האימייל שלי: [email protected] תודה רבה לכולם.

שלום אורית, אני עצמי לא מכירה מטפלים בילדים בחולון, אך מקווה שקוראי הפורום ה'חולונים' יתגייסו לעזור דרך המייל. אם תחליטי שאת מוכנה להרחיק עד תל אביב, אוכל לעזור. בהצלחה ליאת

אם את מכירה פסיכולוגית טובה שעובדת עם מכבי, כי אנחנו דחוקים מאוד מבחינה כספית. ממש אודה לך... [email protected]

שלום רב יש לי ילד בן 4 וצי שנים ילד PDD הוא גמול מפיפי לפני שנה. הבעיה היא צואה הוא נשכב על הריצפה מקווץ את הטוסיק , עובר זמן מה הצואה יוצאת רכה ולפעמים קשה בתוך התחתונים . עם הצואה שצאה הוא סוגר את הרגלים עם הצואה בתוך הטוסיק שלו רץ לשירותים יושב על האסלה מנענע את גופו בתוך האסלה והצואה נופלת . הוא מאוד שמח לומר לי "אמא עשיתי קקי בשירותים בואי תראי" אני כמובן מעודדת אותו ונותנת לו פרס. אבל..... אנחנו מסבירים לו בעדינות שהתחתון התלכלך ושזה לא נעים ומסבירים לו וזה לא עוזר. הוא מודע לזה ואומר שרק תינוקות עושים בתחתונים ושזה נורא מגעיל בתחתונים. אבל הוא נוהג אחרת . איך ניתן לעזור לבני בנושא זה? האם זה תהליך ע"י פסיכטלוג קליני? והאם יש המלצה של פסיכולוג/ית קליני מומלץ ברחובות , נס ציונה , ראשון לציון? או האם ניתן לפתור את בעיה זו ע"י מנחת התנהגות ?רק לצייון שמצב זה נמשך 10 חודשים בכל מקום לאו דווקא בבית .האם ניתן לפתור את בעיה זו? אני נורא מודאגת. המייל שלי [email protected]

שלום אורה, מציעה לך להתייעץ עם פסיכולוג התפתחותי המיומן בעבודה עם ילדים מהספקטרום. אני מאמינה שאפשר לפתור את הבעיה גם בעזרת עיצוב התנהגות. מקווה שיישלחו לך המלצות למייל ששלחת, ואם לא, תוכלי להתייעץ גם בפורומים הייחודיים להורי pdd הקיימים ברשת, בהם בוודאי כבר נתקלת. בהצלחה ליאת

יש לי תלמיד אשר פנה בסוף שיעור למורה מקצועית ותהה על כך שלא שמה לב שהייתה סיגרייה בידו וגילגל אותה בזמן השיעור. כשלקחתי אותו לשיחה אמר לי שיותר זול עבורו לייצר את הסיגרייה (הוא הביא את הציוד לכיתה: פילטר, טבק וכו') ואמר שאין לו זמן אחר להכין אותה ובכיתה זה הזמן הטוב ביותר עבורו. הוא סיפר שהסיגרייה עוזרת לו להתרכז, ולדבריו הוא כניראה מכור. בשאלתו את המורה המקצועית גרם לה לבהלה גדולה ולהתגוננות. התלמיד התחנן שלא אזמין את אימו לשיחה כי טען שהיא תפסיד יום עבודה והדבר יפגע בשכרה. מה לדעתך נכון לעשות?

שלום לך, אני מניחה שאנחנו תמימות דעים על כך שאין לאפשר לתלמידים לעשן בכיתות ביה"ס, וגם לא לייצר סיגריות להנאתם. בעיני, רצוי לעשות הכל כדי לשכנע את הנער לחדול מההרגל המגונה. אם חשוב לך לשמור על יחסי אמון וכבוד הדדי איתו, תוכלי להבטיח לו "חיסיון" מפני אמו בתמורה להתחייבות נגדית שלו לא להכניס/לעשן סיגריות בתחומי ביה"ס. הדגישי בפניו שהפרה של ההסכם מצידו תגרור הפרה דומה גם מצידך. מעבר לכך, תוכלי לקיים איתו שיחות בנושא, לנסות להבין מה תפקידן של הסיגריות בחייו, ולהמליץ על דרכים יעילות יותר ופחות הרסניות להתמודד עם המצוקות שלו. בברכה ליאת

שלום ליאת, אני נורא נהנית לקרוא את התשובות שלך תמיד. הייתי מעוניינת בדעתך לגבי בני הצעיר. הוא בן שנתיים וחצי, אנו מתגוררים בחו"ל, במדינה קרה מאוד. שאלתי היא על כך שאני מתעכבת בהכנסתו לגן ילדים. כמו שאמרתי, מאוד קר פה, הגנים לא קרובים ודורשים נסיעה, ילדי הגדולים נמצאים בבית ספר מרחק הליכה, ובנוסף לכל זה מחיר הגנים פה מאוד גבוה, ודי מקובל להשאיר ילדים בבית עד גיל שלוש לפחות כך שאין אופציות קרובות לביתנו. ישראלים שאני מספרת להם על שבני הקטן עוד בבית (איתי, ויש גם עזרה רבה מבייביסיטר מקסימה, ישראלית) - ממש מזדעזעים וטוענים שאני פוגעת ביכולות החברתיות שלו. אני מזכירה שיש לו אחים די קרובים בגיל, שאליהם באים גם חברים, והוא בהחלט רואה ילדים נוספים ולא מסתובב רק עם מבוגרים. מעבר לזה הוא ילד נהדר, באמת. שמח, יודע לשחק ולהעסיק את עצמו, מצחיק, מפותח (עברית מצוינת, שירים, פאזלים של 24 חלקים, מגדלי לגו וכולי...). הוא גם חווה לא מעט טיולים רגליים - אנו בסביבה כפרית ונידחת מוקפת יערות ואגמים...את חושבת כמו משפחתי וחברי בישראל שאני עושה לו נזק? אחיו שהיו בגילו בישראל אכן נכנסו לגן לפני גיל שנתיים..אני מעריכה שהוא ייכנס לגן שנמצא מרחק הליכה ומקבל מגיל שלוש וחצי, כלומר רק בעוד שנה....תודה ושבת שלום!

שכחתי נתון אחד, אולי הוא חשוב: בספטמבר בני התחיל גן שנמצא לא קרוב אך לא נורא רחוק. כעבור שבועיים הוצאתי אותו מהגן. הגן בשיטת מונטסורי, מנוהל בנוקשות, המון חוקים לכל דבר (פאזלים עושים רק בישיבה לבד ליד שולחן. לשני ילדים אסור לשחק יחד באותו משחק כל אחד משחק לבד, בחצר בזמן החופשי מותר להיות רק באזור אחד מגודר עם אספלט למרות שהחצר גדולה, כנראה זה נובע מחשש לפציעות או משהו). שהיתי עם בני בגן כשבוע וקצת, ניסיתי גם לשהאיר אותו קצת לבד, פעם אחת היה סביר פעם אחת הרבה בכי, אבל לא הבכי מה שמנע ממני אלא הפער המטורף ממה שהוא רגיל בבית, והנוקשות הזו שלא מתאימה לילדים ישראלים בגילו, ואולי מתאימה לאירופאים פה שהם מאוד מחונכים ממושמעים ורגילים לכללים הללו. רק עוד פרט קטן שמראה שאני לא שלמה עם הדרך שבחרתי, שניסיתי להכניס אותו, אבל שפשוט לא הצלחתי להיות רגועה שאני שולחת אותו למקום שאני מבינה את כלליו והם לא נראים לי שרירותיים וקשים. אני לא יודעת אם אמצא פה גן שהגישה שלו יותר נינוחה ופחות עם כללים וחוקים ונוקשות. אולי לא, אבל בינתיים נראה לי רווח עבורו שהוא בבית. זה היה חלק מההחלטה ורציתי לתת את מלוא התמונה... סליחה שאני מכבירה מלים (:

שלום מירב, מזמינה אותך לקרוא את ההערה המחוייכת (והרצינית) ששלחתי לסיוון לפני רגע (קומה אחת מתחתייך), הנוגעת לניסיונותיהם של אנשים להסית אותנו מהחלטות הוריות הנעשות על סמך תחושות בטן ואינטואיציות הוריות טבעיות. לפני שאשתף אותך בדעתי, אציין שאין להתייחס אליה כאל 'תורה מסיני', ושבוודאי קיימים אנשי מקצוע שסבורים אחרת. בעיני, קיימת הערכת-יתר הנוגעת לחשיבותו של גן הילדים בגיל הרך, בעיקר כמספק גרייה חברתית קריטית. הנסיון מלמד שילדים שהתחילו לבקר בגן ילדים לפני גיל שנתיים מפגינים (לזמן מה) יותר עצמאות ויותר מיומנות חברתית בהשוואה לחבריהם שהגיעו לראשונה לגן בגיל שנתיים וחצי או שלוש, אולם הפערים הללו נעלמים מהר מאד, ואינם מקנים לראשונים כל יתרון בהמשך. בעיני, לפני גיל שלוש, טיפול אישי ומסור הניתן לילד בביתו ע"י דמות קבועה וחמה אחת, הוא אופטימלי, ועונה על כל צרכיו של הילד (גם אלה החברתיים). אני מציעה לך להמשיך להשקיע בחינוכו של בנך באופן אותו את מוצאת לנכון בנסיבות שלכם, ולראות בכך זכות ואתגר. מאחלת לכם חורף קל שם, בארצות הקור, ושולחת לך עידוד חמים מארץ הקודש... ליאת

שלום רב, בתי בת שנתיים וחמישה חודשים חלתה במחלת הרפס ( דומה לפה והטלפיים ) מבחינה של האפטות בכל חלל הפה ובגרון אבל מחלה קשה ביותר , רק לאחר 10 ימים החלימה . במהלך כל אותם ימים לא לקחה מוצץ כלל ( שבאופן כללי מאוד קשורה אליו). ללא כל קשר אני אמורה ללדת בימים הקרובים, אביה של הילדה הוא רופא ילדים והוא לא נמצא יותר מידי בבית עקב התורנויות. הדבר הכי בעייתי בכל הסיפור שסבא של ילדתי עומד למות כתוצאה ממחלת הסרטן ( היא מאוד מאוד קשורה אליו ואוהבת אותו) והיא מרגישה לדעתי את הסערה סביב המחלה שלו- חשוב לציין שהיא ילדה מאוד נבונה. היא גמולה מחיתולים מגיל שנתיים בלי פיספוס אחד. כתוצאה מהמחלה אנשים אמרו לי לזרוק לה את המוצץ כיוון שכבר לא לקחה אותו כמעט 10 ימים, חשוב להגיד שהמוצץ גרם לה לדיבור לא ברור בכלל ( אנחנו מבינים הכל כעת שהיא בלי מוצץ). הקשבתי בעצתם וכרגע היא כבר שבועיים אחרי המחלה וללא מוצץ. הבעיה היא כזו, רומי הייתה ילדה הכי נוחה, קלילה , בקושי בוכה , ילדה מדהימה , אין מקום שלא הייתי הולכת איתה ולא היו משבחים אותה. מסוגלת לשבת במסעדה שעתיים שלוש בכיסא תינוק ולדבר ולאכול , בקיצור הילדה האידיאלית . ביום סיום המחלה שהיא חיפשה את המוצץ הסברתי לה שהמוצץ עשה לה פצעים בפה ואבא זרק אותו והיה נראה כאלו היא מקבלת אך מיד לאחר מכן היא החלה לפתח שינוי דרסטי בהתנהגות שמלווה בהתקפות זעם קיצוניות שיכולות להתפרס כל פני כל היום , מכל דבר קטן כמו הצלחת הלא נכונה ועד דברים יותר משמעותיים , כל היום רוטנת , אפילו מרביצה לנו הוריה ולאנשים אחרים , התקפי זעם קשים ביותר...אפילו הסבא והסבתא שלה כל היום מעירים לי, הגננות , כולם. הקשבתי בעצת הגננת שלה שהיא עם תואר שני בחינוך מיוחד וייעצה לי בגלל שרומי ילדה מאוד נוחה וחכמה אבל גם עקשנית לעיתים לא להחזיר את המוצץ כיוון שהיא מקבלת כאן מסר מאוד שגוי , ושהתקפות הזעם הללו היו קורות בגלל המון דברים כמו הלידה וכו' , האם עשיתי טעות שלא החזרתי לה את המוצץ ??? אני רוצה את בתי המדהימה והנוחה שהייתה עד לפני כחודש, לא יכול להיות שהיא הפכה להיות ילדה כזו קשה עקב זה . והאם זה אכן תהיה טעות להחזיר לה את המוצץ אחרי הגמילה הזו...עוד תופעה שהיא עושה פיפי במיטה מאותו הרגע בכוונה , היא יודעת שהיא עושה וגם בגן על הפוף או על הספה...עושה זאת על מנת לגרור תגובה ואינני יודעת האם להגיב בחריפות או לא . אנשים כל יום מבקרים אותו על זה שאני לא מחזירה לה את המוצץ , ושזה היה מוקדם ( למרות שלא יכולתי לדעת זאת ) מה עלי לעשות אני אובדת עצות !!!!תודה רבה רבה סיון

שלום סיוון, (בחיוך): אני תוהה מיהם האנשים האלה, שאומרים לך מתי לקחת ומתי להחזיר את המוצץ, ולמה בעצם את מתחשבת בהם כל כך? וברצינות - כהורים, אנו מצויידים באינסטינקטים לא רעים בכלל, וכדאי לעשות מאמצים ולהקשיב להם, כי ברוב המקרים הם מנחים אותנו נכון. (ועוד חיוך): הילדים המדהימים והנוחים שהיו לנו פעם, הופכים לאורך השנים לסרבנים קטנים, לוחמים ונאבקים, עקשניים ומוציאים מן הדעת, שלא לומר "מפלצות" חסרות מנוח, והמשאלה שהם יחזרו להיות מתוקים ושקטים כמו פעם נוגעת ללב בתמימותה, אך לא מאד ריאלית... וברצינות - בתך נמצאת כרגע בשלב התפתחותי המתאפיין במאבקי עצמאות ומלחמה על זהות ונפרדות. כאשר - מעבר למשימות ההתפתחותיות הנורמטיביות הללו - 'נוחתים' אתגרים נוספים כמו מחלת ההרפס, לידה מתקרבת, ולהבדיל, מחלה קשה של סבא (ההופכת את המשפחה כולה למתוחה ודאוגה יותר), הגיוני להניח שנראה שינויים במצב רוחה ונסיגה התנהגותית. מוצץ הוא חפץ מעבר חשוב עבור ילדים קטנים, בהיותו מייצג את נוכחותה המזינה והמנחמת של האם. יש לו תפקיד חשוב בשגרה של הילדים, ותפקיד חשוב הרבה יותר בעיתות משבר. העובדה שלא מצצה את המוצץ בזמן המחלה לא משקפת, כמובן, ירידה בהזדקקות לו, אלא הימנעות שמקורה באי הנוחות והכאב שהסב לה המוצץ כשהיו הפצעים בפה. כשעברו הפצעים, שב והתעורר הצורך במציצה, ואז (לאור המלצתם של האנשים) המוצץ נעלם לה, ואיתו גם הרגיעה והנחמה שסיפק. אין לי כוונה להצטרף ל'אנשים' שאומרים לך מה לעשות, ולמרות שגם לי יש תואר שני (:-)) אני בוחרת להזמין אותך להקשיב לתחושות הבטן שלך ולפעול לאורן. גם אם תחליטי להמשיך למנוע מבתך את המוצץ, וגם אם תבחרי להחזירו, נדמה לי שהאתגרים עדיין נשארים בעינם, וחשוב להיענות למצוקה העכשווית של בתך, להקשיב לה, ולהקדיש תשומת לב זהירה ורגישה למה שהיא מאותתת לכם. אני לא חושבת שהיא עושה פיפי בכוונה, ומאמינה שהגישה כלפיה צריכה להיות מאד סבלנית בימים אלה. הרבה חומר למחשבה... מאחלת לכולכם הרבה בריאות, וכמובן לידה קלה ומהירה ליאת

הי קראתי את דברייך בנוגע למוצץ והתחברתי לכך שאת שמה דגש על האינסטינקטים שלנו כהורים. הבת שלי בת שלוש ושמונה חודשים התחילה לקחת מוצץ לפני שנה באופן מפתיע. לאחר שנה מורכבת שכללה תקופות שזרמתי איתה ותקופות שניסיתי לשדל אותה לזרוק את המוצץ. לפני מספר ימים היא אכן זרקה את המוצצים לפח. כמובן שיש רגעים קשים ואני מכילה ומבינה שקשה לה. הבעיה היותר קשה שבשתי לילות האחרונים היא הכניסה אגדל לפה והתחילה למצוץ. הסברתי לה שזה הורס את השיניים וכו וכו... אבל בכל זאת מאוד קשה לה והיא מוצצת. בלילות אלו החזרתי לה את המוצץ רק לזמן ההרדמה ולקחתי לה. בנוסף היא לעיתים לוקחת את המוצץ של הקטנה שלנו בת החודשיים. כיצד את מציעה לי לנהוג עם מציצת האצבע. אני ממש לא רוצה שתפתח הרגל כזה. תודה מראש הדסה

שלום רב, אני אימא לשני בנים: ילד בן 5 וחצי וילד בן שנה וחצי. בהתחלה כשהקטן נולד הגדול היה ממש גאה בו ומאושר... אבל מאז שהקטן החל ללכת הגדול לא מפסיק להציק לו. למשל שם לו דברים על הראש, מושך לו בידיים וברגלים, צועק לו בפנים בקולי קולות ועוד... הקטן לומד ממנו וגם החל מרים יד "כאילו מזהיר" (לא מכה ממש) אנחנו כמובן מסבירים לגדול ולקטן ולעיתים קרובות מגיעים למצב שאנחנו שולחים את הגדול לחדרו לאחר שהוא לא מפסיקה (90% מהזמן הוא זה שמציק לקטן). איך אפשר לשפר את המצב בבית ובין האחים שלא יהיו כמו "חתול ועכבר" כל הזמן? 2. כל זאת בנוסף להתנהגות בעייתית מצד הגדול שאינו מסוגל להכיל תשובה שאינה תואמת את רצונותיו, כלומר כועס ואפילו מאיים כאשר הוא לא מקבל מה שהוא רוצה. כך היה מאז היותו קטן, אני רוצה לעזור לו לשלוט בכעסיו, האם יש טיפול/ תרפיה כלשהי שעוזרת לילדים בעניין כזה ובשליטה על כעסים? תודה מראש!

שלום ל', הבן הבכור שלך עובר את החוויה המוכרת הנקראת קנאת-אחים, ולא תמיד היא מתעוררת מיד לאחר הלידה. לפעמים, היא מגיעה הרבה יותר מאוחר, כאשר האח הצעיר הופך חמוד ואטרקטיבי, וגוזל חלק ניכר ממשאבי תשומת הלב של ההורים. באופן פרדוכסלי, ככל שאת מענישה אותו על ההצקות לאחיו הקטן, כך גוברת קנאתו, ואיתה גם המוטיבציה לפגוע בו עוד. נדמה לי שהמענה לשתי שאלותייך מתמצה בכך שתוכלי להכיר בקושי של בנך הגדול, להיענות לו באופן מיטבי, ולהקדיש לו זמן בנדיבות וברצון. חשוב לאפשר לו ביטוי חופשי ופתוח של רגשותיו כלפי אחיו הקטן, גם כשמדובר ברגשות שליליים, מבלי לגרום לו לחוש בושה או אשמה בשל כך. היכולת לבטא באופן חופשי גם רגשות קשים מפחיתה את הדחף להתנהג אותם. לצד עמדה אמפתית ורגישה כלפיו, חשוב להישאר סמכותית ומציבת גבולות, ולפעול בנחישות מול ניסיונותיו להשליט את רצונותיו בכל מחיר או להפעיל אלימות מכל סוג שהוא. כאשר הוא מאיים או נראה כמי שמאבד שליטה על הזעם שלו, חשוב להישאר רגועים, להישאר סמכותיים ונחושים לא להיכנע לדרישות בלתי הגיוניות, ולנסות לעודד (ולשבח!) דרכי תגובה לא הרסניות. כל מאמר או עצה הנוגעים להצבת גבולות נאותה רלוונטי לכאן, כולל הדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

בתי בת ה 4 מאוננת מגיל שנתיים וחצי הרבה מאוד ,לאחרונה נולד לה אח והאוננות התגברה והגיע למצב שאינה מעוניינת לשחק עם ילדים בגן כי כל מה שרוצה זה להתבודד ולאונן ומה שעוד מטריד הוא שהיא מכניסה ידיים הרבה מה שבדרכ לא היה אלה לחץ על הבגדים ועל חפצים. קראתי באינטרנט שזה נורמלי ורק צריך להגיד לה שתעשה את זה לבד בחדרה כדי לא לדכא אותה אבל מה שמדאיג אותי שזה החמיר . האם יש מה לעשות?האם יש קשר לאח החדש ואם כן מה ניתן לעשות והאם יכולות להיות לכך השלכות לעתיד כגון פתולוגיות למיניהם?

שלום אילנה, כאשר האוננות משתלטת על סדר היום של הילד, ובאה במקום פעילויות רבות אחרות, חשוב לבדוק מה קורה, ומדוע הילד זקוק כ"כ לנחמה והפורקן בדרך הזו. אוננות אינה דבר מסוכן, ואין בה כשלעצמה שום פוטנציאל נזק עתידי. אני ממליצה לך לעשות מאמצים, וליזום פעילויות מהנות ומספקות עבור בתך, שיתחרו באוננות וייצרו סוג חדש של קרבה והבנה ביניכן, למרות נוכחותו של התינוק החדש. אם תיווכחי שהאוננות נמשכת באותה תדירות, וממשיכה להיות העיסוק המועדף עליה, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

שלום רב, בתי בת שנתיים ושלושה חודשים. לפני כשבוע העברנו אותה ממיטת תינוק למיטת מעבר (כזו עם מעקה חלקי שמאפשר ירידה עצמאית מהמיטה). מגיל שנה בערך הילדה נרדמת לבד במיטת תינוק, ללא נוכחותנו וישנה לילה שלם. בלילה הראשון שבו עברה למיטת מעבר לא הסכימה שנעזוב את החדר, כשהיתה רגועה במיטה, ניסיתי לצאת אך היא מיד ירדה אחרי ואני החזרתי אותה למיטה והסברתי לה שאסור לרדת מהמיטה בלילה. העניין הוא שזה נמשך כבר שבוע וכל פעם (היה לילה שהחזרנו אותה למיטה כ30 פעם) שאני או בעלי מנסים לעזוב את החדר היא אחרינו. זה מגיע למצב שאחד מאיתנו חייב להשאר בחדר עד שתרדם לגמרי. אני חוששת שבדרך זו היא לא לומדת שאסור לרדת מהמיטה ובנוסף מתרגלת להרדם שאחד מאיתנו בחדר. מה התהליך הנכון לגמילה ממיטת תינוק? תודה

שלום שירה, המעבר ממיטת תינוק למיטה 'של גדולים' הוא שינוי מרגש ומשמעותי בחיי הפעוט, ורוב הילדים 'חוגגים' את השינוי תוך שהם מנצלים את המרחב החדש שנפתח בפניהם. בעיני, אפשר ונכון לסייע לה בדרך של נוכחות שקטה ונעימה בחדר עד שהיא נרדמת, לפחות עד שתתרגל למיטה החדשה. זכרו שבתכם הגיעה לגיל המרד הראשון, ולפיכך סביר שתנסה לבחון את הגבולות, ולהילחם על ניצני העצמאות שמספקת, בין השאר, המיטה החדשה. כשהיא תלמד שלא יעזור לה, ושאינכם נשברים או מאפשרים לה להירדם במיטה אחרת, היא תקבל את נוהל ההשכבה כעובדה מוגמרת שאינה נתונה למו"מ, ולא תנסה לקום מהמיטה. נסו להישאר נחושים ורגישים ("עכשיו את לא יורדת יותר מהמיטה. הנה, אני פה על ידך"), אך גם סבלניים ונדיבים. זכרו ששירי הערש הגדולים וחלק גדול מאגדות העם נוצרו לצד מיטותיהם של ילדים קטנים, שלא הסכימו שאמא/אבא ייצאו מהחדר. יש דברים גרועים יותר... :-) ליל מנוחה ליאת

שלום, בני בן ה-5 לומד בגן חובה לאחר תקופה של 3שנים בגן הפרטי. לעניות דעתי המאפיין הבולט והעיקרי אצל בני הוא שהוא "לייט בלומר". אני רוצה לפתוח ולומר כי התנהגות בני בבית היא שונה מהתנהגותו בגן. בבית הוא שר שירים, חייכן, רעשן, קולני,דעתן, דמות דומיננטית,מצחיק ואפילו מוגדר כ"ליצן משפחתי" בקרב המשפחה המורחבת. בנוסף,הוא נוטה לחקות את "הגננת" באופן חיובי ע"י כך שהוא משתמש בלוח ונותן הסברים ופירוט (מעין משחק דמיוני). לפני שלושה שבועות החל להתנהג באופן די מוזר שלא הופיע קודם. לדוגמה: החל עם הבעות פנים המבטאות כעס בליווי של תנועות גוף(הרמת ידיים). אם הייתי יכולה להשתמש בשפה ציורית: מעין התגוננות של חיה המרימה את ידיה ובנוסף משמיע קול:"אה..."(לעיתים משמיע קולות ולעיתים לא). דוגמה נוספת היא- בשבוע שעבר לקחתי אותו לשיעור נסיון בכדור-סל כמובן שהילד הביע רצון להשתתף בחוג זה, אך פתאום באמצע השיעור תוך כדי שאני צופה, ניגש אליי עם הבעות הפנים ותנועות הגוף וממש רצה לבכות(כנראה שהוא נפגע מאחד הילדים או המאמן) הרגעתי אותו וניסיתי לשכנע אותו שישוב לשיעור ובעזרת המדריך הילד חזר ושיתף פעולה, אך בסוף החוג כעס ואמר כי אינו מעוניין להשתתף בחוג. בני הוא לא טיפוס חברותי במיוחד אך בגן הקודם תמיד היו לו חברים(6-7) שאהב לשחק עימם. על פניו נראה כי נורא קשה לבני עם שינויים. אני יכולה לומר כי התנהגותו האחרונה ממש מדאיגה. כל זמן שהוא מתרגש או נפגע מגורם חיצוני זר שהוא לא מכיר הוא מגיב כך.יתרה מזו, שאנו נכנסים למעלית והוא לא מכיר את הדיירים הוא לא כ"כ יודע איך להתנהג. לעיתים לא עונה כששואלים אותו שאלות, או לחלופין עונה אך בצורה קולנית. הייתי רוצה לשתף אותך במס' פרטים נוספים כמו הגננת. לפיה, בתחילת השנה היה לרוב משחק לבד אך שהיא תיווכה בינו לבין הילדים הוא שיחק עמם. היום הוא כבר משחק ביוזמתו עם מס' ילדים ורכש מס' חברים 4-5. (לא ציינתי שהוא לא מכיר אף אחד מכיוון שעברנו בשנה שעברה דירה).בנוסף ציינה הגננת שהילדים נורא אוהבים להיות בחברתו. פניתי לגננת והיא טענה שהתנהגות מהסוג הזה לא הופיעה אצל בני, אך עם זאת שמה לב כי מתחילת השנה בני מגלה נוקשות בגוף ולעיתים הבעת פנים של מבוכה כל פעם שהוא מקבל מחמאה. אני יכולה להעיד על מס' מצבים שבני הפתיע אותי - באופן יחסי הוא מרגיש "פתוח" יותר כשהוא נמצא מחוץ לבית עם אנשים. הוא מרגיש חופשי לדבר ולהגיב (בטונים הרבה יותר גבוהים)מאשר הוא נמצא במסגרת, בגן. הייתי רוצה לדעת מהם הגורמים לתופעה זו? איך אני יכולה לעזור לו מהבחינה הזו וגם מבחינה חברתית? והאם כדאי לי לקחת אותו לשיעור נוסף בכדורסל (נכון לעכשיו מביע נכונות להשתתף בחוג, אך במקום אחר)? רציתי לומר שבשבוע האחרון הסברתי לו ואמרתי לו שההתנהגות שלו כלפי זרים לא יפה ולא ראויה ושאני מבקשת שיפסיק להביע את עצמו בצורה הזו ולזכותו יאמר כי הוא הפנים זאת וממש "עובד" על עצמו וממתן את היחס שלו כלפי זרים. אני אשמח לתגובה מהירה.

שלום נורית, ילדים קטנים חסרים עדיין את התחכום והניסיון של המבוגרים, וכאשר הם נבוכים, מתביישים או חווים מצוקה חברתית אחרת, הם יכולים לנקוט התנהגויות 'ילדותיות', תמימות, ואפילו מוזרות כדי לשפר את הרגשתם. אם את מכירה ברגישויות של בנך, ומבינה שכרגע הוא מתמודד עם הסתגלות למסגרת החדשה, אפשר להניח לו בינתיים עם חוג הכדורסל (בגיל חמש באמת לא מוכרחים), ולאפשר לו 'להפשיר' בקצב שלו. אם תרגישי שהוא ממשיך להתנהג מוזר, ואם הגננת תחשוב כמוך, תוכלי לפנות להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בינתיים נסי לעזור לו ביוזמה של מפגשים חברתיים עם ילדי הגן גם בשעות אחה"צ, כדי להקל על תחושות הבדידות והמבוכה שלו בגן. בברכה ליאת

מדובר בנכדה שלנו היא בת 15 יש לה חרדת בית הספר (תיכון) מזה שבוע ימים היא לא הולכת לבית הספר ,מה עושים ?

שלום יושקה, חרדת בית-ספר היא בעייה הניתנת לפיתרון בעזרת טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות הנרכשות בטיפול פסיכולוגי שיחתי, עם או בלי סיוע תרופתי. פנו לפסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם מתבגרים, ויפה שעה אחת קודם. בהצלחה ליאת

שלום רב. בני הבכור בן 10 ילד מאד רגיש ומגיל קטן הוא סקרן ורוצה לדעת ה-כ-ל ממש נכנס לשיחות מבוגרים וכשמישהו מדבר על ידיעה מהחדשות הוא מתעניין, מרגע שמגיע הערב הוא פחדן. יש ימים טובים יותר ופחות אבל סה"כ כל הזמן יש לו סיבות לדאגה ופחד! כששחררו את גלעד שליט- אז פחד שהמחבלים יבואו גם לשכונה שלנו.. כשמישהו מת במשפחה הוא בפחדים, הוא דואג לסגור חלונות בחדר ממש בלי אויר,אנחנו בבית לא צופים בחדשות ליד הילדים רק בחדר בלילה .. הוא לא קורה עיתונים אבל כל הזמן הוא מצליח להגיע "לידיעות המפחידות" . הוא דואג שלא יקרה לנו משהו .. הוא דואג לאח שלו הקטן שלא יקרה לו משהו. בסך הכל בשעות היום הוא מתפקד נהדר! המון חברים, חוגים וכו' איך שמחשיך מתחיל עם הפחדים ומדי פעם מגיע למיטתי בלילה כי לא יכול ומפחד להרדם לבד.. איך להתנהג במצב כזה ? (אגב פעם לקחתי אותו לפסיכולוגית אמרה שהיא לא רואה בעיה מיוחדת אלו פחדים נורמלים לגיל שלו) . האם זה נורמלי? או שהוא פשוט רגיש מידי?... אודה להכוונה בנושא.

שלום אילנה, ילדים רגישים בעלי נטייה לחרדה (לפעמים זה גנטי. יש עוד מישהו חרדתי בבית?) נוטים לפתח הקשבה ודריכות-יתר לכל ניואנס בסביבתם, ולפרש אירועים ומצבים פרשנות קטסטרופלית. הם 'מריחים' אסון מקילומטרים, וקולטים גם רמזים דקים הנושאים עמם פוטנציאל של סכנה. גם אם מדובר בפחדים 'נורמליים' (מי לא פוחד ממחבלים ומאובדן?), מה שחריג זה עוצמת הפחד, התדירות, והמידה בה הפחדים משבשים את שגרת היום (במקרה שלכם - הלילה) של הילד ושלכם. בגיל 10 ילדים כבר לא מגיעים בדר"כ למיטת ההורים, ולכן, לטעמי יש מקום לעזור לכם ולשקול התערבות של איש מקצוע. פני שוב להתייעצות, ובמקביל, נסי להעביר בהדרגה את השליטה לידיו ועזרי לו למצוא דרכים להרגעה עצמית. לעיתים, ילדים מגלים שבאמצעות הפחד הם מצליחים לנהל את הבית והמשפחה - הם שולטים בלו"ז של ההורים, לא מאפשרים להם לצאת בערבים, מצמצמים את דרגות החופש של בני המשפחה ו/או פולשים למיטותיהם. כאשר החרדה אינה מלווה בתגמולים 'שווים' כ"כ, המוטיבציה להיפטר ממנה גוברת. מסיבה זו, שווה לרענן את נהלי הערב והלילה, ולהחליט (אולי יחד עם הפסיכולוג/ית) עד כמה וכיצד להיענות לחרדה שלו. בברכה ליאת

שלום רב, בתי בת 3 וחצי, והיא גמולה (יום בלבד, בלילה היא עדיין עם חיתול, מאחר ולא הראתה כל רצון או מוכנות להיגמל לילה ואנו מצידנו לא עשינו שום מאמצים בנושא) בערך מגיל שנתיים וחצי. הגמילה לא היתה קלה, היו עליות וירידות ותקופות של רגרסיה. אך בערך ב-4 החודשים האחרונים המצב היה מצויין, בלי פספוסים, וכשהיא הולכת לבד לשרותים בצורה עצמאית, אפילו מבלי להודיע. בשלושה השבועות האחרונים חלה רגרסיה. זה לא שבורח לה, אלא שהיא בעקביות עושה פיפי בתחתונים, ולא רוצה ללכת לשרותים - גם בגן וגם בבית. ברור לי שזה איתות לכך שמשהו עובר עליה, ואני משערת שזה קשור לקשיי הסתגלות בגן (היא התחילה השנה גן חדש - גן עירייה). באופייה היא מה"מפשירים לאט", כלומר לוקח לה זמן להיפתח, והיא עדיין די מסוגרת בגן. לפי דיווחי הגננות היא כן משחקת עם ילדים אחרים, אך היא אף פעם לא היוזמת, והיא נוטה להעדיף לשחק לבד. עם הגננות עצמן היא לא מדברת כמעט, די מכונסת בתוך עצמה. הדיווח הזה מסתדר לי עם הבת שלי, אני יודעת שהיא ככה בהתחלה ושלוקח לה זמן. מנגד בסביבה בה היא מרגישה בנוח היא חברותית, פתוחה ויוזמת (משפחה מורחבת, מפגשים שלנו עם חברים). בחודש הראשון בגן , למרות שעוד לא נפתחה בגן, היא היתה ביית במצב רוח מרומם, שרה שירים שלמדה בגן והיתה נראית שמחה ומאושרת. אך בשבועיים-שלושה האחרונים, התחילה הרגרסיה בפיפי, ובשבוע האחרון גם המצב רוח שלה ירוד וגם ההתנהלות שלה מאוד קשה. אנו קצת חסרי אונים, ולא כ"כ יודעים איך להתמודד עם הסיפור הזה - גם של הרגרסיה בגמילה, וגם איך לעזור לה מבחינת ההשתלובות בגן.חשוב לי לציין שהגננת שלה היא גננת מנוסה ומקסימה ואני סומכת עליה. בעניין הרגרסיה - אנו יודעים כמה חשוב לא לעשות מזה עניין וכו'. בהתחלה אמנם הופתענו ולקחנו את זה קשה וקצת כעסנו עליה. אך אחרי כמה ימים התעשתנו, הפסקנו לעשות מזה עניין והתחלנו להתייחס לזה עניינית ובכל זאת אין שום שיפור. אשמח לשמוע מה דעתך ולקבל הכוונה. תודה רבה!

שלום נועה, לפני שמייחסים בעיית הרטבה לגורמים רגשיים יש לשלול בעיה בריאותית אחרת, ולצורך כך, במקרה שלכם, יש מקום לתרבית שתן שתשלול זיהום. הרטבה שמקורה בקשיים רגשיים 'נורמטיביים' (כמו הסתגלות לגן חדש, לידת אח, וכד') ממילא חולפת מעצמה ללא טיפול. אם ההרטבה לא תחלוף בשבועות הקרובים ובדיקת השתן לא תעלה דבר, יש טעם להתייעץ שוב. עד אז, עשו הכל כדי להימנע מכעס, ביקורת או סנקציות, והישארו ענייניים וסלחניים. זה יעבור בברכה ליאת

אני כותבת אלייך כיוון שאינני יודעת כיצד להרגיע את ביתי. לומדת בכיתה ט. גם היום לאחר שהמצב נרגע מאוד ואין אזעקות מתקשה ביתי. היא מספרת לי שהיא בוכה בשיעורים ומתקשה להתרכז. שוחחתי איתה גם המחנכת שוחחה וגם פסיכולוגית בית הספר. היא איננה רגועה. יש הרבה בכיות בשיעורים. בזמן השיעור המחנכת הוציאה אותה להירגע כיוון שבכתה. הדבר פוגע בתיפקוד שלה בכיתה. מה את מציעה?

שלןם לך, אירועים כמו אלה של השבוע האחרון עלולים לעורר עצבנות, מתח, עוררות וחרדה גם אצל המבוגרים, ויותר מכך אצל הילדים החסרים עדיין ניסיון חיים ורוטינות פעולה תואמות לשעת חירום. ילדים יותר רגישים יכולים להפגין קשיים רגשיים כמו עצב, דיכאון, חוסר תיאבון, קשיי שינה, קשיי ריכוז, הסתגרות חברתית, ועוד. לעיתים קרובות, נראה שיפור ככל שנתרחק מהאירוע הטראומטי, ופעמים הנסיגה התפקודית מתרחשת דווקא כשהבלגן נרגע. לא תמיד אפשר לצפות מראש מי יגיב, כיצד יגיב, ומתי זה יעבור. אם תגובותיה ממשיכות להיות עוצמתיות, ובאופן מובהק אינן תואמות למצב או חריגות מאד, שווה להתייעץ עם גורם מקצועי שיוכל להציע התערבות המותאמת לקושי. ככלל, חשוב ליצור עבור ילדי קו העימות חווייה של שליטה, אשר מצידה תגביר את יכולת ההתמודדות ואת התפיסות העצמיות החיוביות. מבקשת להפנות את תשומת לבך לתשובה בנושא, שנתתי כאן לפני מספר ימים למחנכת כיתה ט', שהעלתה בעיה דומה בכיתתה. בהצלחה ליאת