פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום רב, יש לי בןאחד 3 וקצת - ואני גרושה טריה. לצערי הגרוש שלי עושה שרירים ולא מגיע לאסוף את הילד בימים שנקבעו. הילד מתחיל לשאול שאלות - איפה אבא? למה אבא לא בא? מתי הוא יבוא? אני לא יודעת מה להגיד, אני בדרך כלל מנסה לחמוק מתשובה אבל ברור לי שהשאלות יחזרו ואף ילכו ויחמירו ככל שהיגדל ויבין יותר...אשמח לקבל הנחיות איך לענות על השאלות הללו מבלי לפגוע בו - הוא כבר סבל יותר מידיי... תודה

שלום ירדנה, בעיני, השאלה החשובה היא לאו דווקא איך להציג לילד את המצב מבלי לפגוע בו, אלא איך ליצור מצב שבו אף אחד מכם - ההורים - אינו "עושה שריר" באמצעות הילד, כדי לא לפגוע בו. כאשר הילד הופך כדור משחק בשירות המאבק של הוריו, אין דרך טובה להציג לו את הדברים מבלי שייפגע. השאיפה, לכן, צריכה להיות יישוב הסכסוך, נכונות לוויתורים והסכמה הדדית שלא לערב את הילד שלכם במאבקי הגירושין. הוא באמת סבל כבר יותר מדי. זכרו שיכולתם של ילדים להתגבר על משבר הגירושין, ולהימנע ממחירים רגשיים כבדים, תלויה ביכולתם של ההורים לשתף פעולה בכל מה שנוגע לרווחתו של הילד. "עשיית שרירים" של צד אחד מעידה על כך שנדרך שריר גם בצד שכנגד, מה שעלול לפגוע בילד שלכם לטווח הקצר והארוך גם יחד. אני מציעה לך להדפיס את תגובתי זו, ולשלוח אותה לאביו של הילד כחלק מניסיון לגבש מעין 'אמנה' שתחייב את שניכם להמשיך ולמלא את חובותיכם כהורים. וויתור והתחשבות שלכם זה בזה תסייע לתהליך הזה, ולביסוס יחסים של כבוד בעתיד. מה את אומרת? ליאת

שלום רציתי לשאול האם יש איזושהי בעיה מבחינה פסיכולוגית במצב שבו יש חלוקה לא פורמלית במשפחה- ילד של אבא וילד של אמא... אני אסביר: יש לנו שני בנים, בני 4 ו-7. הגדול ממש דומה לאבא, הן חיצונית והן בתכונות אופי ונטיות/התנהגויות- למשל אוהב את אותם מאכלים ואנין טעם כמוהו, בעל חוש הומור דומה, וכו'. הקטן דומה לי (שוב חיצונית ופנימית). גם הסביבה הקרובה לנו רואים את זה, ולכן נוצרה מעין חלוקה כזו. בנוסף, הבן הגדול ממש מעריץ את בעלי, ואומר מדי פעם שהוא רוצה להיות כמוהו. האם יש בעיה או עלולה להיות בעיה עם זה? תודה

שלום שירי, משפחה היא מערכת פתוחה, הבנויה כמארג של תת-מערכות שונות, המקיימות ביניהן יחסי גומלין וקשרים הדדיים היוצרים את השלם המשפחתי. בכל משפחה יש מספר תת-מערכות המתנהלות בו זמנית, כשהקריטריון לחלוקה שונה. כך, למשל, תיתכן חלוקה לתת מערכות עפ"י הגיל (דור ההורים/דור הילדים), עפי מין (הבנות/ הבנים) תחומי עניין (הספורטאים/הבטלנים), וכיוב'. במשפחה בריאה (אם בכלל יש ישות כזאת...) קיימת יכולת לנוע בגמישות מתת-מערכת אחת לתת-מערכת אחרת, לצורך תפקוד תקין. כלומר, ה'גוש' אמא+ילד וה'גוש' אבא+ילד צריכים להתפרק במצבים מסוימים, כאשר ה'גוש' אמא+אבא מכתיב ל'גוש' ילד+ילד מה עושים, מתי ואיך. כאשר הדפוסים נוקשים, ונוצרות קואליציות משפחתיות חזקות, עלולים להופיע בלבול וחוסר בהירות הנוגעים לחלוקת התפקידים בבית, לפגוע ביציבות המשפחה, ולהשפיע על הריחוק והקרבה בין בני המשפחה. החלוקה שתיארת במשפחה שלכם לא תיצור נזקים אם יישמרו הגבולות הבינדוריים, המגדירים את גבולות האחריות בבית. כאשר הגבולות הללו אינם נשמרים, יש חשש לחילופי תפקידים, בלבול סביב סמכות, והיעדר מודל זוגי בריא של אינטימיות ושיתוף. אלה היו שישים שניות על המשפחה כמערכת, ואת - כקוראת אינטליגנטית - תוכלי לחשוב על היתרונות והחסרונות הנובעים מהקואליציות שתארת. בברכה ליאת

שלום רב, בני בן 8 וחצי, (שני מארבעה ילדים). הבעיה איתו החלה כבר מהגן, אך אמרנו אולי זה יעבור, אך עברו מאז כמעט 4 שנים והבעיה רק התעצמה. הילד בכיתה ג', מאוד נבון, תלמיד מצויין ואפילו מאוד תחרותי. קשה לי להגדיר כ"כ מה הבעיה אז אסביר אותה איך שאני מבינה: בכיתה הוא גורם להרבה רעש מסביבו, תמיד לפי הגדרתו, המורה אינה מקשיבה לו, הוא מצביע והיא לא נותנת לו את זכות הדיבור, פתאום ילדה או ילד לפי דבריו מרימים עליו את היד ואז הוא מחזיר ואז נוצרת בכיתה אווירה לא טובה ומאשימים אותו, תמיד הוא ה"בסדר" ואחרים: המורים, הילדים אינם בסדר,ואז מתחילה הבעיה, לפי טענתו, אף אחד לא מקשיב לו, הוא מתחיל להתעצבן, יכול לצאת מהכיתה, לדפוק על הדלת ולהפריע לשיעור, ואם זה בשיעור ספורט והמורה אמרה להם להתחלק בטורים, והמורה אמרה לילד להיות הראשון בטור, אז בני מתעצבן מכך ואומר "למה לו מגיע" ואם מישהו אחר תפס את מקומו להיות הראשון בטור, הוא מתחיל לדחוף ושוב לעשות בלאגן ואז נוצר שוב בלאגן סביבו וכו' וכו' , המורים מתקשרים אליי, וגם יש טפטוף מהורים שמתקשרים שהבן שלי הרביץ, והבן שלי נתן בוקס וכו'. וכו' אני יכולה רק לשער שאולי חסרה לו התשומת לב מאיתנו, אך זאני לא חושבת שזו הסיבה להתנהגות הזו, מאחר ויש לנו (לי ולבעלי) זמן איכות עם כל ילד במשפחה ובזמן איכות אנחנו משוחחים רק על דברים חיובייים (מאוד חשוב לנו לעשות כך מאחר ושנינו עובדים ויש לנו כאמור 4 ילדים אז מאוד קשה לתת לכל אחד תשומת לב במהלך היום ולכן נקבע שלכל ילד יש את זמן האיכות שלו) אני יכולה לשער שאולי יש לו איזשהי בעיה ריגשית ואנו כבר חסרי אונים מה צריך לעשות.. אנא יעצו לי ו/או עיזרו לי להבין מה הבעיה וכיצד יש לטפל. אם זה באיבחונים (איזה?) אם זה ביעוץ פסיכולוגי וכו'. תודה רבה!

שלום ליאת, זה 'מריח' כמו בעיית גבולות שבאמת החריפה עם השנים, עד כי הילד שלכם התרגל להאמין (בטעות) שהעולם תמיד יתנהל עפ"י רצונו ועפ"י דרכן. זמן איכות ושיח חיובי זה יופי, אבל זה לא בא במקום עבודה חינוכית רציפה ועקבית, המתרגלת את הילד במצבי תסכול ואכזבה, בהתחשבות באחר, ביכולת לוותר, להתאפק, לחכות בתור, לכבד סמכות, וכד'. לעיתים קרובות, הורים שעובדים קשה ורואים את ילדיהם רק מעט בשעות הערב, מגיעים אל הסיטואציה ההורית עם הרבה מאד אשמה, מה שפוגע ביכולתם לתפקד כהורים סמכותיים ויעילים. אני ממליצה לכם להגיע להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני, ולחשוב יחד איתו האם נדרשת התערבות טיפולית פרטנית לילד, או שאפשר להסתפק בהנחייה והכוונה הורית. (אני נוטה להאמין שהדרכת הורים היא הדרך המועדפת כאן). בהצלחה ליאת

לפני כמה ימים בני בן ה-9 אמר לי שהוא שומע קולות בראש כל הזמן.שאלתי אותו מה הם אומרים והוא אמר שזה קול כמו שלו ותמיד מקלל את אותה קללה.היום הוא אמר לי שהוא לא יכול להשתלט על זה והוא קילל את הקללה שהוא שמע בראש.הוא ילד מאוד חכם ועם בעיות רגשיות.כשילד אחר משחק איתו ונותן לו מכה בטעות הוא ישר חושב שזה בכוונה ומגיב בכעס.הוא משחק הרבה במשחקי אלימות של פלייסטיישן עם דמויות מוזרות וחייזריות .האם זה קשור לזה או שזה משהוא חמור יותר שמתפתח?אני מאוד מודאגת ומפחדת.כשאני אומרת לו שהוא יכול להתגבר על זה ולא לקלל, הוא בוכה ואומר שלבד הוא לא יכול ל"טפל"בזה. בבקשה תייעצי לי מה לעשות.תודה.....האם המודאגת

שלום גברת ס', הבן שלך צודק. לפעמים אי אפשר ולא צריך לטפל בקשיים לבד, ובדיוק בשביל זה חשבו והמציאו את הטיפול הפסיכולוגי :-) אני מציעה לך לפנות לפסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להעריך את המצב, לנסות להבין איזה תפקיד ממלא ה'קול' שבראש, ומדוע עולה הצורך לברוח שוב ושוב למשחקי אלימות ולמציאות דמיונית. פני להתייעצות כדי להירגע ליאת

בתי בת 11, היתה כבר גמולה לגמרי סביב גיל 6,לתקופה קצרה יחסית. כיום מרטיבה מידי פעם. בצענו את כל הבדיקות האפשריות לשלול בעיה רפואית. כאמא די ברור לי שמדובר בבעיה רגשית, די ברורה עם מיקומה במשפחה כילדה אמצעית, בשבילי היא מהווה מראה לילדה שבי ומאוד קשה לי ההתמודדות היומיומית איתה.כרגע אנחנו בעיצומו של ויכוח לגבי טיול הכולל לינה.השבוע היא הרטיבה כל לילה, ובכל זאת אינה חוששת לצאת לטיול. האם הגישה שלי נכונה לא לאפשר לה לצאת לטיול כדי למנוע ממנה אי נעימות מול החברים? אם תוכלי לתת התיחסותך לנושא, אודה לך.

שלום שרית, ראשית, אם את מזהה שמדובר בבעייה רגשית, חשוב למצוא מענה ולטפל במקורות העמוקים הנחים תחת הסימפטום. במקביל, ממליצה לפנות למרפאת הרטבה, ולהיעזר בפיתרונות הטכניים הקיימים היום, כמו פעמון או זמזם המתריע ומעיר את הילד מיד בתחילת ההרטבה. ולעניין הויכוח ביניכן - אני חושבת שאם הילדה מבקשת לצאת לטיול ולקחת סיכון (כל הכבוד לה! ילדה כלבבי!), מוטב להיענות לבקשתה, לעודד אותה, ולחשוב יחד איתה על פיתרונות אפשריים, כמו למשל החלפה שקטה ומהירה לבגדים יבשים והכנסת הרטובים לשקית זבל אטומה שתכינו מראש. יש כמובן אפשרויות נוספות, כמו היעזרות באחת המורות או באמא מלווה שתוכנס בסוד העניינים. כמו שכבר ציינתי כאן פעם, בעיות טכניות לעולם ניתנות לפיתרון. צריך רק רצון טוב ויצירתיות. טיול נעים ליאת

שלום ליאת, אכן הילדה יצאה והיתה יבשה, אך הבוקר כבר שוב היתה רטובה...כמובן שלא הכל מסתכם בהרטבה ולא נראה לי המקום להלאות בסיפור הארועים, אך אודה לך אם תוכלי להמליץ לי על סוג טיפול שיכול לסייע לנו, ועל מנת שנוכל הלרתם לו שיהיה באזור חיפה/קריות.

שלום ליאת, יש לי שני ילדים אחד בן 4 ואחד בת שנה. מיום חזרתו של גלעד שליט מהשבי, בני חוזר שוב ושוב על השאלה "אמא נכון שלעולם לא יקשרו אותנו..." כששאלתי אותו למה הוא מתכוון הוא דיבר על החוטפים של גלעד שליט. אני ובעלי חוזרים שוב ושוב בנועם שהוא תמיד מוגן על ידי אמא ואבא, גננת או הורה של חבר כשהוא בביקור שם.. השאלות לא מפסיקות וכנ"ל החדרה שלו. אשמח לעצתך ולעזרתך.

שלום חלי, אני מבינה שהילד הקטן שלכם נחשף להתרגשות סביב שחרורו של גלעד שליט, ו"על הדרך" נתקל גם במידע הקשה על תנאי השבי (או לפחות על כך שנכבל ע"י שוביו). זהו מידע מיותר מאד עבור ילד כה צעיר, וחשוב שנלמד מזה שגם ילדים חכמים - ואולי במיוחד הם - מתקשים להתמודד עם רעיונות ותכנים מאיימים שאנחנו חושפים באזניהם בבלי דעת. לפעמים, ילדים אינטליגנטיים ורגישים, מדברים בשפה גבוהה, מגלים סקרנות ועניין, עד כי אנו מתפתים לחלוק איתם מידע, ולהכביר בפרטים או בהסברים, מבלי להביא בחשבון שהרחבת האופקים הזו עלולה לעלות במחירים רגשיים. כרגע, אני מציעה להישאר ענייניים, לקצר מאד את הדיונים בנושא, ולא ליפול למלכודת השאלות הסקרניות שלו. הודיעו לו שאזרחים אינם נופלים בשבי ואינם נקשרים, ועברו לדבר על נושא אחר. אני מאמינה שהנושא יגווע מעצמו אם הוא יירד מסדר היום שלכם. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, תודה רבה על התייחסותך ועזרתך, במקרה של בני כנראה שישנה השלכה של הפחדים שלו, היות ומעולם לא אמרנו לו שקשרו את גלעד שליט בשבי אלא שהוא חזר הביתה להוריו, אנו לקחנו לתשומת ליבנו את דברייך ובהחלט נענה תשובות קצרות וענייניות בלי להרחיב בנושא.. תודה רבה, חלי.

שלום, בתי בת שנתיים וחמישה חודשים. היא מגיל 5 חודשים בגן, באותו מתחם אך הצוות מתחלף. בשנתיים הראשונות היא מאד אהבה את הגן והשנה, היא התאקלמה יפה בהתחלה ובשבועות האחרונים היא נכנסת להתקפי בכי בגן (בוכה ומבקשת אותי, זורקת את עצמה על הרצפה וכהנא). גם בבית היא נעלבת וכועסת בכל פעם שאומרים לה "לא" אבל לא מעבר לכך. לא היה שום שינוי מיוחד בבית. בעקבות התלונות של הגננות, עשינו טבלת מדבקות ואני כל ערב שמה לה מדבקת חיוך כי הייתה ילדה מקסימה וכהנא. רציתי לדעת האם זו תופעה מוכרת/שכיחה ואם יש דרך לטפל בזה על ידי או ע"י הצוות בגן? תודה

שלום עינת, בתך נמצאת בשלב ההתפתחותי הנורמלי שזכה לכינוי "גיל שנתיים האיום". בשלב הזה, הילדים כבר רכשו יכולות מוטוריות מרשימות, והם חוגגים אותן בניסיונות חוזרים ונשנים לעשות דברים בעצמם או בדרכם. בגיל הזה נראה הפגנות ראשונות של עצמאות ונפרדות, ולכן קוראים לו גם "גיל הדוקא". למרות ההישגים החשובים הללו, היכולת להתמודד עם מצבים רגשיים עוצמתיים עדיין אינה בשלה. לפעוטות לפני גיל שלוש עדיין קשה לווסת את עצמם, להתמודד עם תסכול ולשלוט בכעסים. לכן, ילדים רבים - בעיקר כשהם מתוסכלים - מגיבים בהתפרצויות זעם או בכי. חשוב מאד שאנחנו - ההורים - לא ניבהל מהתקפי הזעם, ונדע שמדובר בשלב התפתחותי שיחלוף. כשזה מגיע, תוכלי לקחת את בתך על הידיים ולהרגיעה. האחיזה המחבקת והיציבה מחזירה את הביטחון, כאילו אומרת "יש מי ששומר עלייך". השתדלי להישאר שקטה ורגועה אפילו אם הצעקות מתגברות, להמשיך לחבק בשקט עד יעבור זעם. אל תתני לה לחוש שהיא יכולה לשלוט בהתנהגות שלך באמצעות הצעקות והבכי. זאת משימה לא קלה, אבל מי אמר שלהיות הורה זה קל? מעודדת אותך לא להישבר, להמשיך לעודד התנהגויות פרו-חברתיות (אישית אני לא מתה על טבלאות של מדבקות, ומעדיפה התפעלות ושבחים), ולשמור על גבולות בצורה עקבית. בהצלחה, ליאת

שלום! לפני כ-7 שנים בערך הגרנו לחו"ל עם ילד בן 3.5 וילדה בת שנתיים. המעבר לא היה פשוט לבן הגדול, למרות גילו הקטן. הוא ילד מאוד ביישן. עם השנים הוא התרגל למקום ובנוסף לכך הוא למד ולומד בשפה זרה(צרפתית ואנגלית) 8 שעות כל יום. יש לציין שאחותו הקטנה בת 9 ונולדו לנו עוד בן ובת שהיום הם בני 5 . חשוב לי לדעת: 1. איזה נזק עלול להיגרם לילדים במעבר למדינה אחרת. 2. ואם עלול להיגרם נזק, כשבן משפחה מהותי בחייהם כגון סבא, סבתא, דוד, דודה... שחיו איתם עוזב את המדינה.

שלום ישראל, הגירה לארץ חדשה מהווה אתגר עבור המשפחה כולה, והילדים בכלל זה. ככל מעבר, ואולי אף יותר, הגירה קוטעת את תחושת הרציפות והביטחון של המבוגרים, מה שהופך אותם פגיעים יותר למתח, חרדה, תנודתיות במצב הרוח, וחוויה של תלישות ובדידות. הילדים, סופגים במידה רבה את האטמוספירה הכללית בבית, ומושפעים מרמות המתח ויכולת ההסתגלות של ההורים. כאשר מעבר לקשיי השפה וקשיי ההתערות החברתית נוסף גם המתח המשפחתי, וכאשר ההורים טרודים במשבר הסתגלות משל עצמם, נפגעת יכולתם להוות מקור תמיכה לילדים, ואז תיתכן פגיעה זמנית באיכות החיים של המשפחה כולה. בדר"כ, קשיים חריפים אלה, במידה והתעוררו, חולפים או מתמתנים מאד אחרי תקופת ההסתגלות. מאחר וילדים הם יצורים סתגלנים מטבעם, ברוב המקרים הם מצליחים להתמודד גם עם מעברים 'חדים', כל עוד הם מוקפים באווירה נינוחה, רגישה ומכילה. לכן, בתשובה לשאלתך הראשונה, אני סבורה שאם אתם, ההורים, מרגישים שהמעבר תרם לכם, שטוב לכם היכן שאתם, שאתם מצליחים לקיים חיים מלאים ומספקים גם בתוך הקשר חברתי ותרבותי השונה מזה הנהוג בישראל, אין סיבה לחשוש מנזקים ארוכי טווח לילדים. כמובן שתשובתי היא כללית מאד, ואינה מביאה בחשבון את המקרה הפרטי. לשאלתך השניה - אובדנים ופרידות הם חלק מחיינו, ללא קשר למקום בו אנו מתגוררים. כאשר אנו נפרדים מאדם יקר, לזמן מה נותר בנו חלל גדול, אליו מזדחלים עצב, געגוע, ולפעמים גם כעס ואכזבה. גם במקרה זה, היכולת להתגבר על האובדן, הכמיהה והגעגוע לאדם שעזב, תלויה במידה רבה במערך המשאבים הזמינים - כוחות מבפנים ומעגלי תמיכה מבחוץ. כיום, בעידן הטכנולוגי, יש פיתרונות לא רעים המאפשרים לנו שמירה על קשר רציף גם מרחוק. לפעמים זה מקל על הגעגועים... בקיצור, זה לא כייף גדול, אך לא חייב להישאר נזק לטווח הארוך. בברכה ליאת

אני אלד בת שנייה עוד חודשיים. ביתי ה"גדולה" תיהייה אז בת שנתיים וחצי כיצד להכין אותה ? מה מספרים ? הספרים לילדים עמוסים מידע ומלל ולא מתאימים לגיל הזה לדעתי, אני מחפשת הסברים פשוטים וברורים יותר היא יודעת שלאמא יש תינוקת בבטן אבל אני מרגישה שהיא לא באמת מבינה מה זה אומר, אולי היא גם לא תבין עד הלידה אך בכל זאת הייתי רוצה לנסות להכין אותה למה עומד לבוא

שלום אפרת, אכן, בגיל כה צעיר היכולת להבין ולקלוט את מלוא המשמעות של תינוק חדש עדיין מוגבלת. אין צורך להכביר מידע רב מעבר לכך ש"בבטן של אמא גדלה תינוקת חמודה נוספת, שתהיה אחות שלך ותישן איתך בחדר". הישארי קשובה לכל שאלה שתתעורר, והשתדלי להשיב עליה כפשוטה. אין לי ספק שבתוך המבחר העצום של ספרי הילדים בנושא, תוכלי למצוא אחד שיתאים לכם (גם אם רק בקירוב), ואז אפשר יהיה לחזור אליו שוב ושוב, כדי שהמידע ייספג בקצב שלכם. נדמה לי שאת עיקר העבודה יהיה עליכם להשקיע לאחר הלידה. בהצלחה, ולידה קלה ומהירה! ליאת

יש לי שני ילדים באותו הפרש, אפילו קצת פחות (שנתיים וארבעה חודשים). הספר "אח חדש לאיתמר" מאוד טוב לשלב שלכן, של הפחדים ואי הודאות ממה שיש לאמא בבטן, הקנאה שמתחילה להתפתח כלפי משהו שאפילו עוד לא יצא. את צריכה להבין שזה מצב של אי ודאות עבור הילדה, ולא תצליחי להכין אותה לשינוי העצום בחיים שלה. יש דברים שאי אפשר להתכונן אליהם, בטח לא בגיל שנתיים וחצי, וגם זה שיעור לחיים. שיהיה בהצלחה ובשעה טובה.

שלום רב! למדתי לאחרונה מביתי בגן חובה שהיא משחקת עם הבנים משחקי נשיקות. כלומר הם מבקשים נשיקות על הפה והיא נותנת באוויר לטענתה. יש כמה "חברים" שרוצים להתחתן ומבקשים נשיקות. לפעמים היא גם רודפת אחריהם עם נשיקות. מה דעתך? הבנתי מילדים נוספים בגנים נוספים שגם שם המשחקים הנל נפוצים. הבת שלי מאוד נאיבית, ובינתיים לא אמרתי כלום, אני רוצה ללמוד קצת על הנושא ממנה, מה בדיוק קורה ואם זה באמת כל כך תמים. איך היית ניגשת לסיטוציה איך הכי קל ומתאים להסביר לילדה שזה לא משחק ילדים...או שכן? תודה.

שלום שולה, הבת שלך באמת נאיבית, כמו כל ילד גן בגילה, ולפיכך גם הבנים המנשקים עושים זאת ממקום של סקרנות ילדית תמימה. אז זה כנראה כן "משחק ילדים", שאפשר להתווכח על הלגיטימיות שלו והאסתטיקה שלו בימים אלה (כשנשיא המדינה לשעבר הולך לכלא על הטרדה מינית ואונס...). בפועל, משחקים אלה הם חלק מההוויה של ילדי גן, ורצוי שתהיה בגן השגחה והכוונה, כדי שהם לא יגררו למעשים פולשניים ובלתי ראויים. אני מציעה לשתף את הגננת בחששות שלך, ולבקש ממנה להתערב גם חינוכית-הסברתית, וגם כגורם משגיח בגן. כמובן שכהורים מוטלת עלינו המשימה החשובה של חינוך הילדים לשמירה על עצמם ועל המרחב האישי שלהם מפני הטרדה ופגיעה. בשמחות ליאת

היום התבשרנו כי חבר מהכיתה נפטר פתאום! בני רק בן 6.5 וגם בלי קשר למוות הזה הוא כל הזמן שואל שאלות עמוקות לגבי המוות, הנושא ממש מטריד אותו. ומה שקרה היום פשוט ...אין מילים אני לא ממש יודעת איך לעזור לו להתמודד. הוא לא רוצה לעשות דברים שהוא עושה ביום יום(מחשב,משחקים וכו) במקום הוא פשוט דבוק בי, ואפילו לשירותים הוא רוצה שאבוא איתו, הוא לא מוכן להשאר לבד לרגע! מה עושים? איך עוזרים לו? מה לומר לו? איפה החבר שלו? הוא שואל אם הוא בשמיים ומה הוא עושה שם? ואם הוא יוולד מחדש וכו..... תודה

שלום דיקלה, איזו בשורה נוראה. מוות של ילד קטן תמיד מאד מטלטל, בהיותו מערער על סדרי עולם... עצוב. אני מאד מקווה שצוותי השפ"ח (שירות פסיכולוגי חינוכי) כבר התגייסו לטפל בילדי הכיתה כקבוצה וכיחידים, ולספק מענה בדיוק לתגובות שאת מתארת. זה מסוג המקרים בהם השפ"ח מטפל באופן מתוגבר, מתוך הנחה שיופיעו אצל הילדים תגובות חרדה שונות. באופן כללי, הייתי מאפשרת לילד להיצמד אלייך מעט יותר מהרגיל, כי נוכחות קרובה של הורה היא הדבר המרגיע והמנחם ביותר. אני ממליצה להימנע מדיבור על המשכיות הנשמה או על עלייה לשמיים, שכן יש ילדים שרעיונות כאלה מפחידים אותם אף יותר. אפשר להדגיש את העובדה שהילד המת אינו מרגיש דבר, והוא נח בשלום ללא סבל. הדגישי גם את העובדה שמדובר במקרה נדיר מאד, והבטיחי לו שהוא שמור, מוגן ובטוח, ושהוא יחיה שנים רבות וארוכות בבריאות טובה. את רגשותיו כלפי חברו המת, יש לאפשר לו לבטא בכל דרך שיבחר, כולל בכי, צחוק, ציורים, משחק דמיוני, וכד'. מקווה שתוכלו לאתגר ליאת

שלום, רציתי להתייעץ לגבי בני בן ה-5 שסיפר היום בגן שאבא ואמא גרים בנפרד (נודע לי על כך מהגננת), דבר שממש לא נכון. אנחנו גרים ביחד והיחסים בינינו טובים. גם בגן הכל בסדר עם הילד. מה שאני יכולה לציין זה שמקבל מעט תשומת לב מהאבא כי רואה אותו מעט (בגלל שעות עבודה מרובות) , אבל כמובן רואה אותו בבית וביחד איתי. יש לו גם בגן חבר עם הורים פרודים. מה יכולה להיות הסיבה לזה? תודה

שלום גל, ילדים קטנים יכולים לבדות סיפורים מעולם דמיוני, וברוב המקרים אנחנו - המבוגרים - מגיבים להם בהבנה וסלחנות. כאשר הסיפור מקבל תפנית, ועלול להעמיד אותנו באור חדש או בלתי מחמיא, אנחנו מגלים דאגה וקוצר רוח כלפי התופעה. אם את ובעלך חיים בשלום תחת קורת גג אחת, אין הרבה מה לעשות מלבד לפטור את הדבר בחיוך. ילדים יכולים לבדות סיפור ספציפי מטעמים שונים, שלאו דווקא קשורים לאיזו דרמה תוך נפשית עמוקה. (אין זה מן הנמנע שהוא הבחין שהחבר שלו מקבל הרבה מאד תשומת לב בעקבות פרידת הוריו). אם, לעומת זאת, את מרגישה שהסיפור משקף חלקים מהמציאות שלכם, ושהילד שלכם מודאג או חרד סביב היחסים בבית, אפשר לראות בזה סוג של איתות ובקשה להתייחסות והרגעה. בברכה ליאת

שלום רב שמי אוסנת , יש לי ילד בן 7.5 בכיתה א, לאחרונה אני מגלה דברים איומים שהילד שלי {מעולם לא עשה} עושה: לפניי שבועיים היה אצל חבר מהכיתה וגנב לו משחק, ברגע שגיליתי , מיד לקחתי אותו לחבר {הוא שכן} ואילצתי אותו להשיב אתהמשחק חזרה, היום גיליתי שהילד חיטט למורה בתיק וגנב לה את הנייד שלה, המורה לקחה את הנייד שלה , לאחר כ10 דקותשוב לקח לה אתהנייד. יש לי הרושם שהוא מאמץ את המנהג הזה וחוזר שוב ... אמא של אחד הילדים בכיתה נתקשרה אליי וסיפרה לי את המקרה, מאחר ובנה שיתף אותה , אני קיבלתי אתהדברים מאוד קשה, הילד קיבל עונש לכל השבוע ולא יראה טלויזיה או ישחק במשחק האהוב עליו, מעבר לכך התגלו אצלו סימני אלימות כלפיי חבריו , אני מאוד מודאגת, אני אם חד הורית , עובדת , ולא חסר לילד כלום , אין לי מושג איך מתמודדים אם הדבר הזה , אנא עזרתךהמהירה .. תודה

שלום אוסנת, גניבות של ילדים קטנים אינן משקפות בדר"כ אישיות או נטייה עבריינית, אלא בעיה רגשית הדורשת התייחסות. הילד שלך צריך להבין שאת לא סלחנית להתנהגות כזו, אך ענישה שאינה מידתית עלולה להחריף את הבעיה. לכן, אני מציעה להגיע להתייעצות עם יועצת ביה"ס או פסיכולוגית ביה"ס, ולנסות להבין את הסיבות העמוקות להתנהגות שלו. חשוב לברר באיזו מידה הילד מרגיש נוכחות הורית סמכותית (זה צורך חשוב, במיוחד בבתים בהם חסר אב). כאשר הקשיים יהיו ברורים לכם, אפשר יהיה לחשוב גם על דרכים לטיפול. למרבה הצער, ענישה כשלעצמה אינה פיתרון, וכאמור עלולה אף להעלות את רמות המצוקה של בנך. בהצלחה ליאת

בתוצאות איבחון פסיכודידקטי ציין הפסיכולוג כי מומלץ לבני בן ה 13 עיצוב התנהגות. למה הכוונה? איך מפעילים את זה בבית ובבית הספר?

שלום אמא של רוני, בעיצוב התנהגות מגדירים יחד עם המטפל יעדים ספציפיים, תוך הגדרת האמצעים להשגתם. לעיתים קרובות, הדרך להשגת יעדים אלה קשה וארוכה מדי, ואז יש צורך בהגדרת מטרות ביניים צנועות יותר, או בחלוקת המטלה הגדולה לחלקים קטנים ומעשיים יותר. מאימתי שהוגדרו היעדים והוגדרו האמצעים להשגתם (למשל מטרת-על היא ציונים טובים בתעודת סוף השנה במתימטיקה, ויעדי הביניים הם הישגים טובים במבחנים הקטנים לאורך השנה), נבנה מערך חיזוקים שלם (תגמולים, פרסים ותמריצים מסוגים שונים) שישמש אותנו לחיזוק התנהגויות רצויות אותן אנו רוצים לעודד (למשל הכנת שיעורי בית, למידה למבחנים, שמירה על מחברות מסודרות, וכד'). המטרה הסופית היא צמצום התלות בחיזוקים, והגברת המוטיבציה הפנימית להתנהג כמו שצריך. מציעה לכם להיעזר בפסיכולוג קוגניטיבי-התנהגותי או בשירותיה של מעצבת התנהגות. בהצלחה ליאת

שלום ! אני אמא לשתי בנות נפלאות, הגדולה בת 15, והקטנה בת 9. שתיהן תלמידות מצטיינות, אהובות על חבריהן ועל מורותיהן, וילדות פשוט טובות. אין לי ספק שהגדולה שלי אוהבת את אחותה הקטנה, אך כל הזמן מפגינה כלפייה חוסר סבלנות, היא לא נחמדה אליה ומרוחקת ממנה. לעומת זאת עם חברותיה היא מגלה אהבה גדולה, נתינה, נשיקות, חיבוקים, וגם היחס כלפיה מצידן זהה. הקטנה פיקחית ושנונה ולא "פריירית" בכלל, אין היא נשארת "חייבת", אך יחד עם זאת היא מפרגנת לה בלי סוף, מחבקת אותה, ומגלה כלפייה אהבה גדולה למרות הכל, ולפעמים גם למרות הדחייה שהגדולה מגלה כלפייה. אני מודעת לגיל בו נמצאות בנותיי, האחת בגיל ההתבגרות עם כל המשתמע מכך: התעסקות בעצמה, חוסר סבלנות, עיקשות, צדקנות וכל מה שהגיל הזה מביא איתו. והקטנה פשוט קטנה ממנה בשש שנים עם כל המאפיינים של הגיל שלה. דיברתי איתן אינספור פעמים, אך במיוחד מהגדולה אני מצפה שתגלה יותר בגרות וסבלנות, ושתנהל את עצמה איתה כמי שגדולה ממנה בשש שנים. אין לי ספק שלקטנה יש "תרגילים" משל עצמה, ואני לא מקלה בכך מפאת גילה. אני חוזרת שוב ואומרת, שאין לי ספק שהמתבגרת שלי אוהבת מאד מאד את אחותה, אך בכל זאת מפגינה כלפייה רגש מנוגד. כל שיחותי איתה לא עוזרות. היא מבינה שבידה הכח לשנות את היחסים ביניהן אם רק תגיב בצורה בוגרת, היא משתדלת בדיוק יומיים ואז שוב חוזרת לתגובותיה הישנות. לי אישית יש אחות שגדולה ממני ב16 שנים, והיחסים בינינו אינם טובים, לאורך כל השנים היא גילתה כלפיי קינאה, וכעס, מה שהוביל את היחסים בינינו ליחסים מרוחקים. אני מודה שהרבה פעמים אני חושבת על זה, ומפחדת מאד שזה יקרה פה. אני רוצה לציין, שהגדולה והקטנה גדלות בבית חם, עם המון אהבה ונתינה, כששתיהן יודעות שאף אחת לא מקבלת יותר מהשנייה ברמה הריגשית והחומרית. אני לא יודעת מה לעשות, אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים עצובה, ומפחדת שהן לא יהיו קשורות, ניסיתי לשנות את המצב בעזרת שיחות, באי התערבות, ובכל מיני טקטיקות, שום דבר לא עוזר. אני יודעת שאולי צריך להרפות, ולתת לזמן לעשות את שלו, אבל מאד קשה לי! אשמח לקבל תשובה והדרכה במהרה, תודה רבה!

שלום ליבי, יחסי אחים הם עניין מורכב וסבוך, טעון רגשות, המלווה אותנו לאורך חיינו שנים רבות, יותר מאשר יחסי הורים ובנים. באיזשהו אופן מוזר, ככל שההורים לחוצים סביב הקשר בין האחים, ומרגישים צורך לאלץ אותם לאהוב זה את זה, הסיכוי לכך פוחת. בשנות הילדות, תופעות של קנאה ועויינות בין אחים, נפוצות מאד, כולל ביטויים גלויים של תוקפנות. ניסיונותיהם של ההורים לשפוט, להפריד, לפצות את ה'חלש' ולרסן את ה'חזק', ולכפות על האחים "אהבה" בכל מחיר, עלולים להחריף את תחושות הקיפוח, העויינות והקנאה, ולדחוק את הילדים ל'נישות' קבועות של "טוב" ו"רע". בדר"כ הילד הגדול נדרש לוותר ולהתחשב, בעוד הילד הקטן וה'חלש' נתפס כקורבן. בעיני, חשוב לכבד את רגשותיהם של הילדים, ולאפשר להם להרוויח את אהבת האח בכוחות עצמם. כאשר אנחנו נשארים ניטרלים ולא שיפוטיים, יש סיכוי טוב שהילדים ילמדו להסתדר, ויפתחו בסופו של דבר מערכת יחסים שיש בה כבוד, התחשבות ודאגה הדדית. לכן, התשובה שלי אולי לא תשמח אותך, אך היא די פשוטה ואפילו בוטה: באופן מוזר, כאשר תסכימי לחיות בשלום גם עם הרעיון שבנותייך לא ימותו אחת על השניה, ואפילו רשאיות לבחור *שלא* להיות חברות, תגבירי את הסיכוי לכך שהן יבססו יחסי קרבה. ככל שתלחצי ותעשי מזה עניין גדול, כך הן ילמדו שיש ביכולתן להפעיל אותך באמצעות הקונפליקט והריב. לסיכום, התשובה שלי היא - כן. יש להרפות ולתת לזמן לעשות את שלו. בהצלחה ליאת

שלום ליאת. רציתי לדעת: מה הערך החברתי של ביקורים של חברים בני הגיל בבית? הילד שלי הגדול בגן חובה. מ-9 עד בערך 1530. אין לי חשק שיבקרו אותו ילדים אחר הצהריים. זה מעייף אותי ואני מעדיפה את השקט. אך קראתי כמה חשוב ליכולות חברתיות משחק בבית אחד על אחד ושצריך להזמין. לחוגים הוא לא הולך כי לא רוצה, וגם לחברים מעדיף לא ללכת זה קרה אולי פעמיים בחייו שהלך לחבר בלי שההורה איתו. בבית משחק במשחקי דימיון, בהרכבות של לגו, מצייר, אנו קוראים ביחד ספרים, וגם הוא קצת רואה טלוויזיה (לכל היותר 45 דקות ביום - שתי תוכניות של 20-25 דקות), וקצת מציק לאחיו הקטן... הוא שמח בגן ומתנהג שם יפה ובחברותיות, לפי הגננת. למרות שאומרת שהוא גם אוהב לשחק לבד, לדעתה אין שום בעיה בהתפתחות החברתית שלו? כשכבר באים חברים, כמו אתמול, אני מרגישה ששאבו ממני את כל האנרגיות, עד שהחבר הולך בקושי מספיקים לאכול ולהתקלח. לא קוראים ביחד ספרים ולא כלום וכבר צריך לישון. הילד שלי יוזם לפעמים את הביקורים אבל ממש סובלת מזה, אבל לא רוצה להזיק לילד שלי מבחינה חברתית. מה דעתך?

שלום א', ילדים הנמצאים במסגרת מהבוקר ועד שעות אחה"צ, מסופקים די צרכם מבחינה חברתית, ואפילו זקוקים לזמן ה"סולו" בבית, עם הוריהם. מבחינה זו, הנוכחות שלך איתו אחרי הצהריים, ללא חברים, היא יקרה מפז, ותורמת לו הרבה יותר ממפגש חברתי עם ילדי הגן (איתם בילה ממילא רוב שעות היום). אני מעודדת אותך להמשיך להשקיע בזמן האיכות שלכם יחד, ולהיפרד מהר מרגשות האשמה. בגיל חמש, הבילוי עם חבר, אחד על אחד, בהחלט יכול להתקיים על בסיס אקראי (כשיתאים לך ולו), ולא מתוך כורח. הוא עוד יספיק... בשמחות ליאת

שלום רב, כשבתי היתה בת חצי שנה, חזרתי לעבודה אחרי חל"ד, והיא נשארה אצל אמא שלי. הפרידה ממני היתה לה קשה מאוד, אז אמא שלי נתנה לה בזמן העדרותי, חולצה עם ריח שלי, דבר שניחם והרגיע אותה. אט אט החולצה נעשתה חלק בלתי נפרד מחייה והיא נסחבה איתה לכל מקום. החולצה היתה נפלאה כחפץ מעבר וספקה לה מענה בזמן משברים, מעברים או סתם מצבי רוח רעים או זמני עייפות. היום הבת שלי בת שנה ו-11 חודשים. היא עברה בתחילת השנה לגן חדש וההסתגלות אליו היתה מאוד קשה , כך שנצמדה יותר ויותר לחולצה הזאת. בגן הקודם היא היתה מוותרת עליו לטובת משחק או יציאה לחצר, אך בגן הזה, לפי דברי הגננת, החולצה הפכה לכלי נשק שלה ומקור לשליטה, והיא לא נפרדה ממנה ומהמוצץ לשניה. הדבר נודע לי רק בשבוע שעבר, ומאוד חרה לי עם העובדה שכשהיא משחקת הידיים לה לא פנויות, וגם התלות המוגזמת בזה לא נראת לי... החלטתי שאני מקדישה את סוף השבוע לגמילה מהמוצץ והסמרטוט בשעות היום, ומעתה היא תוכל לקבל אותם רק בזמן שינה. הייתי בטוחה שזה יהיה צעד קשה מאוד אך זה הלך מצויין והיום, לאחר ארבעה ימים בלבד, היא לא דורשת אותם בכלל בזמן היום. השאלה שלי האם כדאי לנצל את ההזדמנות ולגמול אותה לחלוטין מהחולצה הזאת (או אולי גם מהמוצץ), יתכן שכבר אין לה צורך בזה כבר? השאלה גם נובעת מכך שעלול להופיע משבר בקרוב, בעקבות לידת אחיה הצפויה לבעוד כשלושה חודשים. אולי עדיף להשאיר לה את הנחמה הזאת לתקופה הזאת? תודה מראש!

שלום רב, מה שמיוחד כ"כ בחפץ המעבר הוא המשמעות המיוחסת לו ע"י הילד ש'ברא' אותו. משמעות זו, כמו גם הכוח המאגי והמנחם, מתפוגגת כבאורח פלא מאימתי שהחפץ מסיים את תפקידו. אם את חשה שכרגע, בשעות היום, בתך הסכימה לוותר עליו ללא קושי, יש להניח שהמוצץ והסמרטוט נמצאים בשולי הקריירה שלהם, ולפיכך אפשר להניח לפרידה הסופית לקרות בקצב שלה. בברכה ליאת

יש לי בכיתה ילדה מאוד מוזרה. היא יושבת בכיתה וכל השיעור מתעסקת עם עצמה. נוגעת בזרועותיה ומחפשת פצעים או שריטות. מבקשת לצאת כל רגע מן הכיתה. ההתנהלות שלה כ"כ איטית ומוזרה. אני שמה לב שמבחינה חברתית אין לה חברות ובזמנו אמרה לי שהיא רוצה להחליף בית ספר כי לא טוב לה פה. גם מורים מקצועיים אחרים פנו אליי והדגישו בפניי את מוזרותה. מה את חושבת? אציין כי שוחחתי עימה, לא עלתה בשיחה בעיה מיוחדת מלבד קושי חברתי אך היא עדיין מוזרה בעיניי.עדיין ממשיכה להתעסק בעצמה.

שלום רב, המידע שאת מוסרת מועט מכדי שאפשר יהיה לנסח השערות אחראיות ורציניות, ולכן - אם צוות ביה"ס מודאג - נכון יהיה להפנות את תשומת לבם של ההורים לחריגות שלה, ולהמליץ על פנייה לאבחון מסודר אצל פסיכולוג ילדים קליני. לפעמים העיסוק והחיטוט בגוף הם דרך לגרייה עצמית, ולפעמים הם נעשים כניסיון להמיר כאב רגשי לתחושות פיזיות עוצמתיות. בהחלט שווה בדיקה ואבחון, ובמידת הצורך גם התערבות מסייעת. בברכה ליאת

ליאת שלום בני בן השנתיים ןחצי נתקף בכי ממש מפחיד מבל פעם שאנו הולכים למסיבה או התקהלות שמחה אחרת(הצגה,ימי הולדת,וכו..) למרות שאיתמר הוא ילד מאוד חברותי וחביב ממש עצוב לנו שכל פעם שיש פעילות כל שהיא הוא חושש אציין גם שאם מצליחים בכל זאת להכניס אותו לאותם מקומות הוא זורם ומאוד פעיל כמו כל ילד ואפילו יותר

שלום גל, יש ילדים רגישים, המגיבים בבהלה לאירועים רבי משתתפים או לאירועים סואנים ורועשים. תגובתיות-יתר כזו יכולה להיות תוצאה של רגישות אודיטורית (שמיעתית) ופחד מכל דבר שעלול להרעיש פתאום (ליצנים, בלונים, רמקולים זועקים), או תוצאה מחרדה כללית, המתגברת בסיטואציות עמומות, לא צפויות ולא מוכרות. בעיני, אין טעם להתעקש במיוחד, ואפשר לוותר לו על אירועים המוניים, גם אם הם נושאים עמם פוטנציאל להנאה עבורו. בגיל שנתיים וחצי עוד אפשר להניח לו, מתוך ידיעה ברורה שיהיו לו אין ספור הזדמנויות להשלים את החסר. אם מוכרחים, הישארו קרובים ורגועים, ועשו הכל כדי להעניק לו תחושה של שליטה יחסית. ברוב הגדול של המקרים התופעות הללו חולפות מעצמן גם ללא טיפול או התערבות מיוחדת. בשמחות ליאת

ביתי טליה בת 4 וחצי הגיעה השנה לגן חדש לאחר שעקרנו דירה מעיר אחת סמוכה לעיר אחרת. בגן טרום חובה הנוכחי היא מספרת לי שאיננה אוהבת את הגן כלל. אין לה חברות, וכשהיא נשאלת מה היא אוהבת בגן אומרת שום דבר. בהפסקות היא לבד. יצויין כי בבקרים מאוד קשה לה להיפרד ממני וכל פרידה היא סרט. אנחנו נפרדות כשהיא בוכה ולי קשה עם זה מאוד. שוחחתי עם הגננת על תחושותיה של ביתי והיא אמרה שלא שמה לב לכך. בנוסף ציינה כי יש ילדה די שתלטנית בגן באופיינה אשר סוחפת אחריה בנות ואין לה שום בעיה לא לתשף את ביתי במשחקים ולומר לה : את לא משחקת. הגננת סיפרה שהיא מנסה לנטרל אותה בכל פעם. ביתי מאוד רגישה, נעימה וחביבה מאוד וכשהיא חשה דחייה היא מייד נסגרת ולא נהנית בגן. מה דעתך?

שלום רב, אני חושבת שטוב מאד שפתחת את הדברים מול הגננת, ושהסבת את תשומת לבה לבדידותה של בתך. אני רוצה להאמין שבתיווכה של הגננת יחול השיפור המיוחל. בנוסף, נסי ליזום מפגשים של אחה"צ, ולגייס לצורך כך אימהות של בנות אחרות בגן, שיסייעו ביוזמה ושימור של קשרים חברתיים חדשים. תוכלי ליזום התכנסויות חברתיות קטנות ("מסיבת פיג'מות", ערב יצירה, סרט ופיצה בבית, וכד') שיזמנו קבוצה של בנות אליכם הביתה, מה שיכול להפיג את תחושת הזרות והבדידות, ולשפר את הסטטוס החברתי שלה. בהצלחה ליאת

שלום, ילד שלי בן 5 לא רוצה לעשות פיפי מאז שהתחיל לו גן החדש. הוא שם כל היום ומתאפק. פעם אחת יצא לו במכנסיים ובשאר הימים לא יצא אבל הוא מאוד מתאמץ להחזיק פיפי כל היום. שאלתי אותו למה לא עושה בגן הוא אמר ילדים יראו לי את הבולבול. אני לא בטוחה אבל אולי זה קשור יש לו איזה שוני בבולבול יחסית לילדים אחרים שלא מפריע לו להשתין רגיל ולא יודעת אם הוא יודע בכלל שזה שונה. זה לא משהו בריאותית בעיה. איך לשכנע אותו לעשות שם? אני דואגת שיהיה לו בעיה בכליות. חשבתי שיתרגל לגן ויעבור לו אבל כבר עבר הרבה זמן. חוץ מהבעיה של הפיפי הוא שמח ללכת מאוד וגם גננות מרוצות ממנו. תודה על העזרה

שלום אנה, אם את מאמינה שההתאפקות שלו נובעת מהבושה שלו במראה הפין, אפשר לפתור את הבעיה בקלות יחסית. עפ"י תקני משרד הבריאות, בכל גן חייבים להיות תאי שירותים אישיים הניתנים לסגירה עם דלת. אני מציעה לתרגל את הילד בהליכה לשירותים בכוחות עצמו, בסגירת הדלת, תוך הבטחת פרטיותו הרחק מטווח ראייתם של ילדים ואנשי צוות. עשי זאת יחד איתו עד שיחוש שליטה בפעולה הזאת, יסכים לעשות פיפי בגן (תחילה בנוכחותך) ללא עזרה. בהצלחה ליאת

אין מנעול בגן וילד שלי אומר שילדים רוצים פיפי יפתחו לו דלת, זה כנראה גם קרה פעם או שתי פעמים. בכל זאת יש לך עוד רעיון?

שלום ליאת, בני בן חמישה חודשים ובימים אלו חזרתי לעבודתי למשך שלושה ימים מלאים משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הערב. בשעת חזרתי לביתי אני נוהגת לקחת את בני על ידיי ולחבק אותו. בני, שבימים כתיקונן הנו תינוק חייכן ורגוע מסובב את ראשו לקראתי ונראה עצוב ולא מרוצה. משיחתי עם אימי ששמרה עליו בשבוע הראשון עלה כי הוא היה שמח ומרוצה באותו היום. אני מאוד מוטרדת וכואב לי שהוא מגיב אליי כך. שאלתי היא כיצד להקל עליו את הפרידה ממני וכן האם תגובתו טבעית לגילו שכן זה מרגיש לי מוקדם מדי כדי שהוא יגיב כך. תודה רבה

שלום לימור, נדמה לי שמה שמכביד עלייך, זה לא תגובתו של בנך התינוק, אלא הפירוש שאת נותנת לה. לדברייך, את מגיעה מהעבודה בשעות הערב, שיכולות להיות שעות של מתח ומשבר עבור תינוק קטן, וכשהפרצוף הלא מרוצה פוגש אמא עייפה עם קצת רגשות אשמה - התוצאה היא כאב, אכזבה ואשמה גדולה אף יותר. אני מציעה לשמוח בעובדה שטוב ונעים לו עם סבתא, ולהמשיך להשקיע בקשר ובהעשרה שלו בזמנים בהם אתם יחד. בברכה ליאת

בני בן 12. שנים שהוא מתוסכל, התקפי זעם ,זריקת חפצים, קללות ועוד. הוא סובל מהפרעת קשב וריכוז. בשבועות האחרונים הבעיה החמירה מאוד,גם בלי שום סיבה עצבני מאוד, התפרצויות קשות, צעקות, זריקת חפצים ואפילו בלפגוע בי באמצעות משהו שנימצא בידו, בכי וכו' צריך עזרה דחוף. אני מבקשת את עזרתכם באיתור פסיכולוג/ית טוב/ה מאוד בחולון שעזרה לכם (מניסיון אישי). האימייל שלי: [email protected] תודה רבה לכולם.

שלום אורית, אני עצמי לא מכירה מטפלים בילדים בחולון, אך מקווה שקוראי הפורום ה'חולונים' יתגייסו לעזור דרך המייל. אם תחליטי שאת מוכנה להרחיק עד תל אביב, אוכל לעזור. בהצלחה ליאת

אם את מכירה פסיכולוגית טובה שעובדת עם מכבי, כי אנחנו דחוקים מאוד מבחינה כספית. ממש אודה לך... [email protected]

שלום רב יש לי ילד בן 4 וצי שנים ילד PDD הוא גמול מפיפי לפני שנה. הבעיה היא צואה הוא נשכב על הריצפה מקווץ את הטוסיק , עובר זמן מה הצואה יוצאת רכה ולפעמים קשה בתוך התחתונים . עם הצואה שצאה הוא סוגר את הרגלים עם הצואה בתוך הטוסיק שלו רץ לשירותים יושב על האסלה מנענע את גופו בתוך האסלה והצואה נופלת . הוא מאוד שמח לומר לי "אמא עשיתי קקי בשירותים בואי תראי" אני כמובן מעודדת אותו ונותנת לו פרס. אבל..... אנחנו מסבירים לו בעדינות שהתחתון התלכלך ושזה לא נעים ומסבירים לו וזה לא עוזר. הוא מודע לזה ואומר שרק תינוקות עושים בתחתונים ושזה נורא מגעיל בתחתונים. אבל הוא נוהג אחרת . איך ניתן לעזור לבני בנושא זה? האם זה תהליך ע"י פסיכטלוג קליני? והאם יש המלצה של פסיכולוג/ית קליני מומלץ ברחובות , נס ציונה , ראשון לציון? או האם ניתן לפתור את בעיה זו ע"י מנחת התנהגות ?רק לצייון שמצב זה נמשך 10 חודשים בכל מקום לאו דווקא בבית .האם ניתן לפתור את בעיה זו? אני נורא מודאגת. המייל שלי [email protected]

שלום אורה, מציעה לך להתייעץ עם פסיכולוג התפתחותי המיומן בעבודה עם ילדים מהספקטרום. אני מאמינה שאפשר לפתור את הבעיה גם בעזרת עיצוב התנהגות. מקווה שיישלחו לך המלצות למייל ששלחת, ואם לא, תוכלי להתייעץ גם בפורומים הייחודיים להורי pdd הקיימים ברשת, בהם בוודאי כבר נתקלת. בהצלחה ליאת

יש לי תלמיד אשר פנה בסוף שיעור למורה מקצועית ותהה על כך שלא שמה לב שהייתה סיגרייה בידו וגילגל אותה בזמן השיעור. כשלקחתי אותו לשיחה אמר לי שיותר זול עבורו לייצר את הסיגרייה (הוא הביא את הציוד לכיתה: פילטר, טבק וכו') ואמר שאין לו זמן אחר להכין אותה ובכיתה זה הזמן הטוב ביותר עבורו. הוא סיפר שהסיגרייה עוזרת לו להתרכז, ולדבריו הוא כניראה מכור. בשאלתו את המורה המקצועית גרם לה לבהלה גדולה ולהתגוננות. התלמיד התחנן שלא אזמין את אימו לשיחה כי טען שהיא תפסיד יום עבודה והדבר יפגע בשכרה. מה לדעתך נכון לעשות?

שלום לך, אני מניחה שאנחנו תמימות דעים על כך שאין לאפשר לתלמידים לעשן בכיתות ביה"ס, וגם לא לייצר סיגריות להנאתם. בעיני, רצוי לעשות הכל כדי לשכנע את הנער לחדול מההרגל המגונה. אם חשוב לך לשמור על יחסי אמון וכבוד הדדי איתו, תוכלי להבטיח לו "חיסיון" מפני אמו בתמורה להתחייבות נגדית שלו לא להכניס/לעשן סיגריות בתחומי ביה"ס. הדגישי בפניו שהפרה של ההסכם מצידו תגרור הפרה דומה גם מצידך. מעבר לכך, תוכלי לקיים איתו שיחות בנושא, לנסות להבין מה תפקידן של הסיגריות בחייו, ולהמליץ על דרכים יעילות יותר ופחות הרסניות להתמודד עם המצוקות שלו. בברכה ליאת

שלום ליאת, אני נורא נהנית לקרוא את התשובות שלך תמיד. הייתי מעוניינת בדעתך לגבי בני הצעיר. הוא בן שנתיים וחצי, אנו מתגוררים בחו"ל, במדינה קרה מאוד. שאלתי היא על כך שאני מתעכבת בהכנסתו לגן ילדים. כמו שאמרתי, מאוד קר פה, הגנים לא קרובים ודורשים נסיעה, ילדי הגדולים נמצאים בבית ספר מרחק הליכה, ובנוסף לכל זה מחיר הגנים פה מאוד גבוה, ודי מקובל להשאיר ילדים בבית עד גיל שלוש לפחות כך שאין אופציות קרובות לביתנו. ישראלים שאני מספרת להם על שבני הקטן עוד בבית (איתי, ויש גם עזרה רבה מבייביסיטר מקסימה, ישראלית) - ממש מזדעזעים וטוענים שאני פוגעת ביכולות החברתיות שלו. אני מזכירה שיש לו אחים די קרובים בגיל, שאליהם באים גם חברים, והוא בהחלט רואה ילדים נוספים ולא מסתובב רק עם מבוגרים. מעבר לזה הוא ילד נהדר, באמת. שמח, יודע לשחק ולהעסיק את עצמו, מצחיק, מפותח (עברית מצוינת, שירים, פאזלים של 24 חלקים, מגדלי לגו וכולי...). הוא גם חווה לא מעט טיולים רגליים - אנו בסביבה כפרית ונידחת מוקפת יערות ואגמים...את חושבת כמו משפחתי וחברי בישראל שאני עושה לו נזק? אחיו שהיו בגילו בישראל אכן נכנסו לגן לפני גיל שנתיים..אני מעריכה שהוא ייכנס לגן שנמצא מרחק הליכה ומקבל מגיל שלוש וחצי, כלומר רק בעוד שנה....תודה ושבת שלום!

שכחתי נתון אחד, אולי הוא חשוב: בספטמבר בני התחיל גן שנמצא לא קרוב אך לא נורא רחוק. כעבור שבועיים הוצאתי אותו מהגן. הגן בשיטת מונטסורי, מנוהל בנוקשות, המון חוקים לכל דבר (פאזלים עושים רק בישיבה לבד ליד שולחן. לשני ילדים אסור לשחק יחד באותו משחק כל אחד משחק לבד, בחצר בזמן החופשי מותר להיות רק באזור אחד מגודר עם אספלט למרות שהחצר גדולה, כנראה זה נובע מחשש לפציעות או משהו). שהיתי עם בני בגן כשבוע וקצת, ניסיתי גם לשהאיר אותו קצת לבד, פעם אחת היה סביר פעם אחת הרבה בכי, אבל לא הבכי מה שמנע ממני אלא הפער המטורף ממה שהוא רגיל בבית, והנוקשות הזו שלא מתאימה לילדים ישראלים בגילו, ואולי מתאימה לאירופאים פה שהם מאוד מחונכים ממושמעים ורגילים לכללים הללו. רק עוד פרט קטן שמראה שאני לא שלמה עם הדרך שבחרתי, שניסיתי להכניס אותו, אבל שפשוט לא הצלחתי להיות רגועה שאני שולחת אותו למקום שאני מבינה את כלליו והם לא נראים לי שרירותיים וקשים. אני לא יודעת אם אמצא פה גן שהגישה שלו יותר נינוחה ופחות עם כללים וחוקים ונוקשות. אולי לא, אבל בינתיים נראה לי רווח עבורו שהוא בבית. זה היה חלק מההחלטה ורציתי לתת את מלוא התמונה... סליחה שאני מכבירה מלים (:

שלום מירב, מזמינה אותך לקרוא את ההערה המחוייכת (והרצינית) ששלחתי לסיוון לפני רגע (קומה אחת מתחתייך), הנוגעת לניסיונותיהם של אנשים להסית אותנו מהחלטות הוריות הנעשות על סמך תחושות בטן ואינטואיציות הוריות טבעיות. לפני שאשתף אותך בדעתי, אציין שאין להתייחס אליה כאל 'תורה מסיני', ושבוודאי קיימים אנשי מקצוע שסבורים אחרת. בעיני, קיימת הערכת-יתר הנוגעת לחשיבותו של גן הילדים בגיל הרך, בעיקר כמספק גרייה חברתית קריטית. הנסיון מלמד שילדים שהתחילו לבקר בגן ילדים לפני גיל שנתיים מפגינים (לזמן מה) יותר עצמאות ויותר מיומנות חברתית בהשוואה לחבריהם שהגיעו לראשונה לגן בגיל שנתיים וחצי או שלוש, אולם הפערים הללו נעלמים מהר מאד, ואינם מקנים לראשונים כל יתרון בהמשך. בעיני, לפני גיל שלוש, טיפול אישי ומסור הניתן לילד בביתו ע"י דמות קבועה וחמה אחת, הוא אופטימלי, ועונה על כל צרכיו של הילד (גם אלה החברתיים). אני מציעה לך להמשיך להשקיע בחינוכו של בנך באופן אותו את מוצאת לנכון בנסיבות שלכם, ולראות בכך זכות ואתגר. מאחלת לכם חורף קל שם, בארצות הקור, ושולחת לך עידוד חמים מארץ הקודש... ליאת

שלום רב, בתי בת שנתיים וחמישה חודשים חלתה במחלת הרפס ( דומה לפה והטלפיים ) מבחינה של האפטות בכל חלל הפה ובגרון אבל מחלה קשה ביותר , רק לאחר 10 ימים החלימה . במהלך כל אותם ימים לא לקחה מוצץ כלל ( שבאופן כללי מאוד קשורה אליו). ללא כל קשר אני אמורה ללדת בימים הקרובים, אביה של הילדה הוא רופא ילדים והוא לא נמצא יותר מידי בבית עקב התורנויות. הדבר הכי בעייתי בכל הסיפור שסבא של ילדתי עומד למות כתוצאה ממחלת הסרטן ( היא מאוד מאוד קשורה אליו ואוהבת אותו) והיא מרגישה לדעתי את הסערה סביב המחלה שלו- חשוב לציין שהיא ילדה מאוד נבונה. היא גמולה מחיתולים מגיל שנתיים בלי פיספוס אחד. כתוצאה מהמחלה אנשים אמרו לי לזרוק לה את המוצץ כיוון שכבר לא לקחה אותו כמעט 10 ימים, חשוב להגיד שהמוצץ גרם לה לדיבור לא ברור בכלל ( אנחנו מבינים הכל כעת שהיא בלי מוצץ). הקשבתי בעצתם וכרגע היא כבר שבועיים אחרי המחלה וללא מוצץ. הבעיה היא כזו, רומי הייתה ילדה הכי נוחה, קלילה , בקושי בוכה , ילדה מדהימה , אין מקום שלא הייתי הולכת איתה ולא היו משבחים אותה. מסוגלת לשבת במסעדה שעתיים שלוש בכיסא תינוק ולדבר ולאכול , בקיצור הילדה האידיאלית . ביום סיום המחלה שהיא חיפשה את המוצץ הסברתי לה שהמוצץ עשה לה פצעים בפה ואבא זרק אותו והיה נראה כאלו היא מקבלת אך מיד לאחר מכן היא החלה לפתח שינוי דרסטי בהתנהגות שמלווה בהתקפות זעם קיצוניות שיכולות להתפרס כל פני כל היום , מכל דבר קטן כמו הצלחת הלא נכונה ועד דברים יותר משמעותיים , כל היום רוטנת , אפילו מרביצה לנו הוריה ולאנשים אחרים , התקפי זעם קשים ביותר...אפילו הסבא והסבתא שלה כל היום מעירים לי, הגננות , כולם. הקשבתי בעצת הגננת שלה שהיא עם תואר שני בחינוך מיוחד וייעצה לי בגלל שרומי ילדה מאוד נוחה וחכמה אבל גם עקשנית לעיתים לא להחזיר את המוצץ כיוון שהיא מקבלת כאן מסר מאוד שגוי , ושהתקפות הזעם הללו היו קורות בגלל המון דברים כמו הלידה וכו' , האם עשיתי טעות שלא החזרתי לה את המוצץ ??? אני רוצה את בתי המדהימה והנוחה שהייתה עד לפני כחודש, לא יכול להיות שהיא הפכה להיות ילדה כזו קשה עקב זה . והאם זה אכן תהיה טעות להחזיר לה את המוצץ אחרי הגמילה הזו...עוד תופעה שהיא עושה פיפי במיטה מאותו הרגע בכוונה , היא יודעת שהיא עושה וגם בגן על הפוף או על הספה...עושה זאת על מנת לגרור תגובה ואינני יודעת האם להגיב בחריפות או לא . אנשים כל יום מבקרים אותו על זה שאני לא מחזירה לה את המוצץ , ושזה היה מוקדם ( למרות שלא יכולתי לדעת זאת ) מה עלי לעשות אני אובדת עצות !!!!תודה רבה רבה סיון

שלום סיוון, (בחיוך): אני תוהה מיהם האנשים האלה, שאומרים לך מתי לקחת ומתי להחזיר את המוצץ, ולמה בעצם את מתחשבת בהם כל כך? וברצינות - כהורים, אנו מצויידים באינסטינקטים לא רעים בכלל, וכדאי לעשות מאמצים ולהקשיב להם, כי ברוב המקרים הם מנחים אותנו נכון. (ועוד חיוך): הילדים המדהימים והנוחים שהיו לנו פעם, הופכים לאורך השנים לסרבנים קטנים, לוחמים ונאבקים, עקשניים ומוציאים מן הדעת, שלא לומר "מפלצות" חסרות מנוח, והמשאלה שהם יחזרו להיות מתוקים ושקטים כמו פעם נוגעת ללב בתמימותה, אך לא מאד ריאלית... וברצינות - בתך נמצאת כרגע בשלב התפתחותי המתאפיין במאבקי עצמאות ומלחמה על זהות ונפרדות. כאשר - מעבר למשימות ההתפתחותיות הנורמטיביות הללו - 'נוחתים' אתגרים נוספים כמו מחלת ההרפס, לידה מתקרבת, ולהבדיל, מחלה קשה של סבא (ההופכת את המשפחה כולה למתוחה ודאוגה יותר), הגיוני להניח שנראה שינויים במצב רוחה ונסיגה התנהגותית. מוצץ הוא חפץ מעבר חשוב עבור ילדים קטנים, בהיותו מייצג את נוכחותה המזינה והמנחמת של האם. יש לו תפקיד חשוב בשגרה של הילדים, ותפקיד חשוב הרבה יותר בעיתות משבר. העובדה שלא מצצה את המוצץ בזמן המחלה לא משקפת, כמובן, ירידה בהזדקקות לו, אלא הימנעות שמקורה באי הנוחות והכאב שהסב לה המוצץ כשהיו הפצעים בפה. כשעברו הפצעים, שב והתעורר הצורך במציצה, ואז (לאור המלצתם של האנשים) המוצץ נעלם לה, ואיתו גם הרגיעה והנחמה שסיפק. אין לי כוונה להצטרף ל'אנשים' שאומרים לך מה לעשות, ולמרות שגם לי יש תואר שני (:-)) אני בוחרת להזמין אותך להקשיב לתחושות הבטן שלך ולפעול לאורן. גם אם תחליטי להמשיך למנוע מבתך את המוצץ, וגם אם תבחרי להחזירו, נדמה לי שהאתגרים עדיין נשארים בעינם, וחשוב להיענות למצוקה העכשווית של בתך, להקשיב לה, ולהקדיש תשומת לב זהירה ורגישה למה שהיא מאותתת לכם. אני לא חושבת שהיא עושה פיפי בכוונה, ומאמינה שהגישה כלפיה צריכה להיות מאד סבלנית בימים אלה. הרבה חומר למחשבה... מאחלת לכולכם הרבה בריאות, וכמובן לידה קלה ומהירה ליאת

הי קראתי את דברייך בנוגע למוצץ והתחברתי לכך שאת שמה דגש על האינסטינקטים שלנו כהורים. הבת שלי בת שלוש ושמונה חודשים התחילה לקחת מוצץ לפני שנה באופן מפתיע. לאחר שנה מורכבת שכללה תקופות שזרמתי איתה ותקופות שניסיתי לשדל אותה לזרוק את המוצץ. לפני מספר ימים היא אכן זרקה את המוצצים לפח. כמובן שיש רגעים קשים ואני מכילה ומבינה שקשה לה. הבעיה היותר קשה שבשתי לילות האחרונים היא הכניסה אגדל לפה והתחילה למצוץ. הסברתי לה שזה הורס את השיניים וכו וכו... אבל בכל זאת מאוד קשה לה והיא מוצצת. בלילות אלו החזרתי לה את המוצץ רק לזמן ההרדמה ולקחתי לה. בנוסף היא לעיתים לוקחת את המוצץ של הקטנה שלנו בת החודשיים. כיצד את מציעה לי לנהוג עם מציצת האצבע. אני ממש לא רוצה שתפתח הרגל כזה. תודה מראש הדסה

שלום רב, אני אימא לשני בנים: ילד בן 5 וחצי וילד בן שנה וחצי. בהתחלה כשהקטן נולד הגדול היה ממש גאה בו ומאושר... אבל מאז שהקטן החל ללכת הגדול לא מפסיק להציק לו. למשל שם לו דברים על הראש, מושך לו בידיים וברגלים, צועק לו בפנים בקולי קולות ועוד... הקטן לומד ממנו וגם החל מרים יד "כאילו מזהיר" (לא מכה ממש) אנחנו כמובן מסבירים לגדול ולקטן ולעיתים קרובות מגיעים למצב שאנחנו שולחים את הגדול לחדרו לאחר שהוא לא מפסיקה (90% מהזמן הוא זה שמציק לקטן). איך אפשר לשפר את המצב בבית ובין האחים שלא יהיו כמו "חתול ועכבר" כל הזמן? 2. כל זאת בנוסף להתנהגות בעייתית מצד הגדול שאינו מסוגל להכיל תשובה שאינה תואמת את רצונותיו, כלומר כועס ואפילו מאיים כאשר הוא לא מקבל מה שהוא רוצה. כך היה מאז היותו קטן, אני רוצה לעזור לו לשלוט בכעסיו, האם יש טיפול/ תרפיה כלשהי שעוזרת לילדים בעניין כזה ובשליטה על כעסים? תודה מראש!

שלום ל', הבן הבכור שלך עובר את החוויה המוכרת הנקראת קנאת-אחים, ולא תמיד היא מתעוררת מיד לאחר הלידה. לפעמים, היא מגיעה הרבה יותר מאוחר, כאשר האח הצעיר הופך חמוד ואטרקטיבי, וגוזל חלק ניכר ממשאבי תשומת הלב של ההורים. באופן פרדוכסלי, ככל שאת מענישה אותו על ההצקות לאחיו הקטן, כך גוברת קנאתו, ואיתה גם המוטיבציה לפגוע בו עוד. נדמה לי שהמענה לשתי שאלותייך מתמצה בכך שתוכלי להכיר בקושי של בנך הגדול, להיענות לו באופן מיטבי, ולהקדיש לו זמן בנדיבות וברצון. חשוב לאפשר לו ביטוי חופשי ופתוח של רגשותיו כלפי אחיו הקטן, גם כשמדובר ברגשות שליליים, מבלי לגרום לו לחוש בושה או אשמה בשל כך. היכולת לבטא באופן חופשי גם רגשות קשים מפחיתה את הדחף להתנהג אותם. לצד עמדה אמפתית ורגישה כלפיו, חשוב להישאר סמכותית ומציבת גבולות, ולפעול בנחישות מול ניסיונותיו להשליט את רצונותיו בכל מחיר או להפעיל אלימות מכל סוג שהוא. כאשר הוא מאיים או נראה כמי שמאבד שליטה על הזעם שלו, חשוב להישאר רגועים, להישאר סמכותיים ונחושים לא להיכנע לדרישות בלתי הגיוניות, ולנסות לעודד (ולשבח!) דרכי תגובה לא הרסניות. כל מאמר או עצה הנוגעים להצבת גבולות נאותה רלוונטי לכאן, כולל הדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

בתי בת ה 4 מאוננת מגיל שנתיים וחצי הרבה מאוד ,לאחרונה נולד לה אח והאוננות התגברה והגיע למצב שאינה מעוניינת לשחק עם ילדים בגן כי כל מה שרוצה זה להתבודד ולאונן ומה שעוד מטריד הוא שהיא מכניסה ידיים הרבה מה שבדרכ לא היה אלה לחץ על הבגדים ועל חפצים. קראתי באינטרנט שזה נורמלי ורק צריך להגיד לה שתעשה את זה לבד בחדרה כדי לא לדכא אותה אבל מה שמדאיג אותי שזה החמיר . האם יש מה לעשות?האם יש קשר לאח החדש ואם כן מה ניתן לעשות והאם יכולות להיות לכך השלכות לעתיד כגון פתולוגיות למיניהם?

שלום אילנה, כאשר האוננות משתלטת על סדר היום של הילד, ובאה במקום פעילויות רבות אחרות, חשוב לבדוק מה קורה, ומדוע הילד זקוק כ"כ לנחמה והפורקן בדרך הזו. אוננות אינה דבר מסוכן, ואין בה כשלעצמה שום פוטנציאל נזק עתידי. אני ממליצה לך לעשות מאמצים, וליזום פעילויות מהנות ומספקות עבור בתך, שיתחרו באוננות וייצרו סוג חדש של קרבה והבנה ביניכן, למרות נוכחותו של התינוק החדש. אם תיווכחי שהאוננות נמשכת באותה תדירות, וממשיכה להיות העיסוק המועדף עליה, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

שלום רב, בתי בת שנתיים ושלושה חודשים. לפני כשבוע העברנו אותה ממיטת תינוק למיטת מעבר (כזו עם מעקה חלקי שמאפשר ירידה עצמאית מהמיטה). מגיל שנה בערך הילדה נרדמת לבד במיטת תינוק, ללא נוכחותנו וישנה לילה שלם. בלילה הראשון שבו עברה למיטת מעבר לא הסכימה שנעזוב את החדר, כשהיתה רגועה במיטה, ניסיתי לצאת אך היא מיד ירדה אחרי ואני החזרתי אותה למיטה והסברתי לה שאסור לרדת מהמיטה בלילה. העניין הוא שזה נמשך כבר שבוע וכל פעם (היה לילה שהחזרנו אותה למיטה כ30 פעם) שאני או בעלי מנסים לעזוב את החדר היא אחרינו. זה מגיע למצב שאחד מאיתנו חייב להשאר בחדר עד שתרדם לגמרי. אני חוששת שבדרך זו היא לא לומדת שאסור לרדת מהמיטה ובנוסף מתרגלת להרדם שאחד מאיתנו בחדר. מה התהליך הנכון לגמילה ממיטת תינוק? תודה

שלום שירה, המעבר ממיטת תינוק למיטה 'של גדולים' הוא שינוי מרגש ומשמעותי בחיי הפעוט, ורוב הילדים 'חוגגים' את השינוי תוך שהם מנצלים את המרחב החדש שנפתח בפניהם. בעיני, אפשר ונכון לסייע לה בדרך של נוכחות שקטה ונעימה בחדר עד שהיא נרדמת, לפחות עד שתתרגל למיטה החדשה. זכרו שבתכם הגיעה לגיל המרד הראשון, ולפיכך סביר שתנסה לבחון את הגבולות, ולהילחם על ניצני העצמאות שמספקת, בין השאר, המיטה החדשה. כשהיא תלמד שלא יעזור לה, ושאינכם נשברים או מאפשרים לה להירדם במיטה אחרת, היא תקבל את נוהל ההשכבה כעובדה מוגמרת שאינה נתונה למו"מ, ולא תנסה לקום מהמיטה. נסו להישאר נחושים ורגישים ("עכשיו את לא יורדת יותר מהמיטה. הנה, אני פה על ידך"), אך גם סבלניים ונדיבים. זכרו ששירי הערש הגדולים וחלק גדול מאגדות העם נוצרו לצד מיטותיהם של ילדים קטנים, שלא הסכימו שאמא/אבא ייצאו מהחדר. יש דברים גרועים יותר... :-) ליל מנוחה ליאת

שלום, בני בן ה-5 לומד בגן חובה לאחר תקופה של 3שנים בגן הפרטי. לעניות דעתי המאפיין הבולט והעיקרי אצל בני הוא שהוא "לייט בלומר". אני רוצה לפתוח ולומר כי התנהגות בני בבית היא שונה מהתנהגותו בגן. בבית הוא שר שירים, חייכן, רעשן, קולני,דעתן, דמות דומיננטית,מצחיק ואפילו מוגדר כ"ליצן משפחתי" בקרב המשפחה המורחבת. בנוסף,הוא נוטה לחקות את "הגננת" באופן חיובי ע"י כך שהוא משתמש בלוח ונותן הסברים ופירוט (מעין משחק דמיוני). לפני שלושה שבועות החל להתנהג באופן די מוזר שלא הופיע קודם. לדוגמה: החל עם הבעות פנים המבטאות כעס בליווי של תנועות גוף(הרמת ידיים). אם הייתי יכולה להשתמש בשפה ציורית: מעין התגוננות של חיה המרימה את ידיה ובנוסף משמיע קול:"אה..."(לעיתים משמיע קולות ולעיתים לא). דוגמה נוספת היא- בשבוע שעבר לקחתי אותו לשיעור נסיון בכדור-סל כמובן שהילד הביע רצון להשתתף בחוג זה, אך פתאום באמצע השיעור תוך כדי שאני צופה, ניגש אליי עם הבעות הפנים ותנועות הגוף וממש רצה לבכות(כנראה שהוא נפגע מאחד הילדים או המאמן) הרגעתי אותו וניסיתי לשכנע אותו שישוב לשיעור ובעזרת המדריך הילד חזר ושיתף פעולה, אך בסוף החוג כעס ואמר כי אינו מעוניין להשתתף בחוג. בני הוא לא טיפוס חברותי במיוחד אך בגן הקודם תמיד היו לו חברים(6-7) שאהב לשחק עימם. על פניו נראה כי נורא קשה לבני עם שינויים. אני יכולה לומר כי התנהגותו האחרונה ממש מדאיגה. כל זמן שהוא מתרגש או נפגע מגורם חיצוני זר שהוא לא מכיר הוא מגיב כך.יתרה מזו, שאנו נכנסים למעלית והוא לא מכיר את הדיירים הוא לא כ"כ יודע איך להתנהג. לעיתים לא עונה כששואלים אותו שאלות, או לחלופין עונה אך בצורה קולנית. הייתי רוצה לשתף אותך במס' פרטים נוספים כמו הגננת. לפיה, בתחילת השנה היה לרוב משחק לבד אך שהיא תיווכה בינו לבין הילדים הוא שיחק עמם. היום הוא כבר משחק ביוזמתו עם מס' ילדים ורכש מס' חברים 4-5. (לא ציינתי שהוא לא מכיר אף אחד מכיוון שעברנו בשנה שעברה דירה).בנוסף ציינה הגננת שהילדים נורא אוהבים להיות בחברתו. פניתי לגננת והיא טענה שהתנהגות מהסוג הזה לא הופיעה אצל בני, אך עם זאת שמה לב כי מתחילת השנה בני מגלה נוקשות בגוף ולעיתים הבעת פנים של מבוכה כל פעם שהוא מקבל מחמאה. אני יכולה להעיד על מס' מצבים שבני הפתיע אותי - באופן יחסי הוא מרגיש "פתוח" יותר כשהוא נמצא מחוץ לבית עם אנשים. הוא מרגיש חופשי לדבר ולהגיב (בטונים הרבה יותר גבוהים)מאשר הוא נמצא במסגרת, בגן. הייתי רוצה לדעת מהם הגורמים לתופעה זו? איך אני יכולה לעזור לו מהבחינה הזו וגם מבחינה חברתית? והאם כדאי לי לקחת אותו לשיעור נוסף בכדורסל (נכון לעכשיו מביע נכונות להשתתף בחוג, אך במקום אחר)? רציתי לומר שבשבוע האחרון הסברתי לו ואמרתי לו שההתנהגות שלו כלפי זרים לא יפה ולא ראויה ושאני מבקשת שיפסיק להביע את עצמו בצורה הזו ולזכותו יאמר כי הוא הפנים זאת וממש "עובד" על עצמו וממתן את היחס שלו כלפי זרים. אני אשמח לתגובה מהירה.

שלום נורית, ילדים קטנים חסרים עדיין את התחכום והניסיון של המבוגרים, וכאשר הם נבוכים, מתביישים או חווים מצוקה חברתית אחרת, הם יכולים לנקוט התנהגויות 'ילדותיות', תמימות, ואפילו מוזרות כדי לשפר את הרגשתם. אם את מכירה ברגישויות של בנך, ומבינה שכרגע הוא מתמודד עם הסתגלות למסגרת החדשה, אפשר להניח לו בינתיים עם חוג הכדורסל (בגיל חמש באמת לא מוכרחים), ולאפשר לו 'להפשיר' בקצב שלו. אם תרגישי שהוא ממשיך להתנהג מוזר, ואם הגננת תחשוב כמוך, תוכלי לפנות להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בינתיים נסי לעזור לו ביוזמה של מפגשים חברתיים עם ילדי הגן גם בשעות אחה"צ, כדי להקל על תחושות הבדידות והמבוכה שלו בגן. בברכה ליאת

מדובר בנכדה שלנו היא בת 15 יש לה חרדת בית הספר (תיכון) מזה שבוע ימים היא לא הולכת לבית הספר ,מה עושים ?

שלום יושקה, חרדת בית-ספר היא בעייה הניתנת לפיתרון בעזרת טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות הנרכשות בטיפול פסיכולוגי שיחתי, עם או בלי סיוע תרופתי. פנו לפסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם מתבגרים, ויפה שעה אחת קודם. בהצלחה ליאת

שלום רב. בני הבכור בן 10 ילד מאד רגיש ומגיל קטן הוא סקרן ורוצה לדעת ה-כ-ל ממש נכנס לשיחות מבוגרים וכשמישהו מדבר על ידיעה מהחדשות הוא מתעניין, מרגע שמגיע הערב הוא פחדן. יש ימים טובים יותר ופחות אבל סה"כ כל הזמן יש לו סיבות לדאגה ופחד! כששחררו את גלעד שליט- אז פחד שהמחבלים יבואו גם לשכונה שלנו.. כשמישהו מת במשפחה הוא בפחדים, הוא דואג לסגור חלונות בחדר ממש בלי אויר,אנחנו בבית לא צופים בחדשות ליד הילדים רק בחדר בלילה .. הוא לא קורה עיתונים אבל כל הזמן הוא מצליח להגיע "לידיעות המפחידות" . הוא דואג שלא יקרה לנו משהו .. הוא דואג לאח שלו הקטן שלא יקרה לו משהו. בסך הכל בשעות היום הוא מתפקד נהדר! המון חברים, חוגים וכו' איך שמחשיך מתחיל עם הפחדים ומדי פעם מגיע למיטתי בלילה כי לא יכול ומפחד להרדם לבד.. איך להתנהג במצב כזה ? (אגב פעם לקחתי אותו לפסיכולוגית אמרה שהיא לא רואה בעיה מיוחדת אלו פחדים נורמלים לגיל שלו) . האם זה נורמלי? או שהוא פשוט רגיש מידי?... אודה להכוונה בנושא.

שלום אילנה, ילדים רגישים בעלי נטייה לחרדה (לפעמים זה גנטי. יש עוד מישהו חרדתי בבית?) נוטים לפתח הקשבה ודריכות-יתר לכל ניואנס בסביבתם, ולפרש אירועים ומצבים פרשנות קטסטרופלית. הם 'מריחים' אסון מקילומטרים, וקולטים גם רמזים דקים הנושאים עמם פוטנציאל של סכנה. גם אם מדובר בפחדים 'נורמליים' (מי לא פוחד ממחבלים ומאובדן?), מה שחריג זה עוצמת הפחד, התדירות, והמידה בה הפחדים משבשים את שגרת היום (במקרה שלכם - הלילה) של הילד ושלכם. בגיל 10 ילדים כבר לא מגיעים בדר"כ למיטת ההורים, ולכן, לטעמי יש מקום לעזור לכם ולשקול התערבות של איש מקצוע. פני שוב להתייעצות, ובמקביל, נסי להעביר בהדרגה את השליטה לידיו ועזרי לו למצוא דרכים להרגעה עצמית. לעיתים, ילדים מגלים שבאמצעות הפחד הם מצליחים לנהל את הבית והמשפחה - הם שולטים בלו"ז של ההורים, לא מאפשרים להם לצאת בערבים, מצמצמים את דרגות החופש של בני המשפחה ו/או פולשים למיטותיהם. כאשר החרדה אינה מלווה בתגמולים 'שווים' כ"כ, המוטיבציה להיפטר ממנה גוברת. מסיבה זו, שווה לרענן את נהלי הערב והלילה, ולהחליט (אולי יחד עם הפסיכולוג/ית) עד כמה וכיצד להיענות לחרדה שלו. בברכה ליאת

שלום רב, בתי בת 3 וחצי, והיא גמולה (יום בלבד, בלילה היא עדיין עם חיתול, מאחר ולא הראתה כל רצון או מוכנות להיגמל לילה ואנו מצידנו לא עשינו שום מאמצים בנושא) בערך מגיל שנתיים וחצי. הגמילה לא היתה קלה, היו עליות וירידות ותקופות של רגרסיה. אך בערך ב-4 החודשים האחרונים המצב היה מצויין, בלי פספוסים, וכשהיא הולכת לבד לשרותים בצורה עצמאית, אפילו מבלי להודיע. בשלושה השבועות האחרונים חלה רגרסיה. זה לא שבורח לה, אלא שהיא בעקביות עושה פיפי בתחתונים, ולא רוצה ללכת לשרותים - גם בגן וגם בבית. ברור לי שזה איתות לכך שמשהו עובר עליה, ואני משערת שזה קשור לקשיי הסתגלות בגן (היא התחילה השנה גן חדש - גן עירייה). באופייה היא מה"מפשירים לאט", כלומר לוקח לה זמן להיפתח, והיא עדיין די מסוגרת בגן. לפי דיווחי הגננות היא כן משחקת עם ילדים אחרים, אך היא אף פעם לא היוזמת, והיא נוטה להעדיף לשחק לבד. עם הגננות עצמן היא לא מדברת כמעט, די מכונסת בתוך עצמה. הדיווח הזה מסתדר לי עם הבת שלי, אני יודעת שהיא ככה בהתחלה ושלוקח לה זמן. מנגד בסביבה בה היא מרגישה בנוח היא חברותית, פתוחה ויוזמת (משפחה מורחבת, מפגשים שלנו עם חברים). בחודש הראשון בגן , למרות שעוד לא נפתחה בגן, היא היתה ביית במצב רוח מרומם, שרה שירים שלמדה בגן והיתה נראית שמחה ומאושרת. אך בשבועיים-שלושה האחרונים, התחילה הרגרסיה בפיפי, ובשבוע האחרון גם המצב רוח שלה ירוד וגם ההתנהלות שלה מאוד קשה. אנו קצת חסרי אונים, ולא כ"כ יודעים איך להתמודד עם הסיפור הזה - גם של הרגרסיה בגמילה, וגם איך לעזור לה מבחינת ההשתלובות בגן.חשוב לי לציין שהגננת שלה היא גננת מנוסה ומקסימה ואני סומכת עליה. בעניין הרגרסיה - אנו יודעים כמה חשוב לא לעשות מזה עניין וכו'. בהתחלה אמנם הופתענו ולקחנו את זה קשה וקצת כעסנו עליה. אך אחרי כמה ימים התעשתנו, הפסקנו לעשות מזה עניין והתחלנו להתייחס לזה עניינית ובכל זאת אין שום שיפור. אשמח לשמוע מה דעתך ולקבל הכוונה. תודה רבה!

שלום נועה, לפני שמייחסים בעיית הרטבה לגורמים רגשיים יש לשלול בעיה בריאותית אחרת, ולצורך כך, במקרה שלכם, יש מקום לתרבית שתן שתשלול זיהום. הרטבה שמקורה בקשיים רגשיים 'נורמטיביים' (כמו הסתגלות לגן חדש, לידת אח, וכד') ממילא חולפת מעצמה ללא טיפול. אם ההרטבה לא תחלוף בשבועות הקרובים ובדיקת השתן לא תעלה דבר, יש טעם להתייעץ שוב. עד אז, עשו הכל כדי להימנע מכעס, ביקורת או סנקציות, והישארו ענייניים וסלחניים. זה יעבור בברכה ליאת

אני כותבת אלייך כיוון שאינני יודעת כיצד להרגיע את ביתי. לומדת בכיתה ט. גם היום לאחר שהמצב נרגע מאוד ואין אזעקות מתקשה ביתי. היא מספרת לי שהיא בוכה בשיעורים ומתקשה להתרכז. שוחחתי איתה גם המחנכת שוחחה וגם פסיכולוגית בית הספר. היא איננה רגועה. יש הרבה בכיות בשיעורים. בזמן השיעור המחנכת הוציאה אותה להירגע כיוון שבכתה. הדבר פוגע בתיפקוד שלה בכיתה. מה את מציעה?

שלןם לך, אירועים כמו אלה של השבוע האחרון עלולים לעורר עצבנות, מתח, עוררות וחרדה גם אצל המבוגרים, ויותר מכך אצל הילדים החסרים עדיין ניסיון חיים ורוטינות פעולה תואמות לשעת חירום. ילדים יותר רגישים יכולים להפגין קשיים רגשיים כמו עצב, דיכאון, חוסר תיאבון, קשיי שינה, קשיי ריכוז, הסתגרות חברתית, ועוד. לעיתים קרובות, נראה שיפור ככל שנתרחק מהאירוע הטראומטי, ופעמים הנסיגה התפקודית מתרחשת דווקא כשהבלגן נרגע. לא תמיד אפשר לצפות מראש מי יגיב, כיצד יגיב, ומתי זה יעבור. אם תגובותיה ממשיכות להיות עוצמתיות, ובאופן מובהק אינן תואמות למצב או חריגות מאד, שווה להתייעץ עם גורם מקצועי שיוכל להציע התערבות המותאמת לקושי. ככלל, חשוב ליצור עבור ילדי קו העימות חווייה של שליטה, אשר מצידה תגביר את יכולת ההתמודדות ואת התפיסות העצמיות החיוביות. מבקשת להפנות את תשומת לבך לתשובה בנושא, שנתתי כאן לפני מספר ימים למחנכת כיתה ט', שהעלתה בעיה דומה בכיתתה. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, אני אמא לילד בן 5. הוא מעט ביישן בגן הוא בסדר, לפי הדיווח של הגננות, יש לו את ה"חוג" המצומצם של החברים שלו שאותם הוא אוהב, בעקר חבר אחד, אבל הוא מסתדר עם כל שאר הילדים והם אוהבים אותו. הוא מארח חבר בבית בערך בתדירות של פעם בשבוע בממוצע ובדרך כלל זה אותם 3 חברים (בסבב). הענין הוא שהוא מתנהג אליהם נורא לא יפה, מדבר בטון עצבני, צועק, לא מרשה לשחק בצעצועים שלו וכו'. לפעמים הוא מדבר בטון כל-כך לא יפה שאפילו אני בתור מבוגר ששומע את זה נעלבת בשבילם. השאלה שלי היא כזו, עד כמה כדאי לי להתערב (אם בכלל), ובאיזו צורה? חשבתי למשל לשוחח איתו כשאנחנו יושבים יחד ולהבהיר לו שאני לא מרשה התנהגות לא מכבדת לחברים ולומר לו שבפעם הבאה שזה יקרה, ניאלץ לעשות הפסקה בהזמנת חברים הביתה, עד שישנה את התנהגותו. גם אלי הוא לפעמים מדבר "לא יפה", ואז אני מסתובבת והולכת מהמקום ומבהירה לו שאני לא מתכוונת לדבר איתו בצורה הזו ושאחזור כשיירגע. אז הוא אומר "סליחה" ומפסיק (עד הפעם הבאה), אבל בדרך-כלל אלי הוא מתנהג בכבוד ויודע גבולות. הוא ילד בדרך-כלל נוח, חוץ מהקטע הזה, שאני חוששת שהוא יהפוך לסגנון אישיות, לכן מבקשת את עצתך. תודה ויום טוב.

שלום רב, הבה נקווה שהעובדה שחברים ממשיכים להגיע אליו ואוהבים אותו מעידה על כך שהתנהגותו - גם אם לא מנומסת במיוחד - לא גרועה עד כדי כך שיהיו לה מחירים חברתיים. ילדים צעירים, לפעמים גם בגיל חמש, מתקשים לחלוק את המשחקים שלהם בנדיבות, ועלולים להפגין רכושנות כלפי החפצים והצעצועים שלהם. יתכן שדווקא בהיותו ביישן ומאופק בגן, כאשר הוא בבית - בסביבתו הטבעית וב'מגרש הביתי' שלו - הוא מנסה ומצליח להפוך דומיננטי ואסרטיבי יותר, וזה לא בהכרח רע כ"כ. אני חושבת שנכון לשוחח איתו על כך, ולהבהיר לו שהזמנה של חבר הביתה היא עניין מחייב. תוכלי לעזור לו להחליט מבעוד מועד (עוד לפני שמגיע החבר) באיזה צעצועים הוא לא מוכן להתחלק, ולסלק אותם מטווח השגתם של האורחים. הדגישי בפניו שכל מה שנשאר במקןם גלוי יישאר בהישג ידם, ושיהיה עליו לאפשר גם לחבר גישה מלאה אליהם. כאשר הם משחקים יחד, עשי הכל כדי להימנע מהשגחה והתערבות, ולסמוך עליהם שיסתדרו. זכרי שסגנון דיבור בלתי מכבד ופוגעני כלפייך, מניח את היסודות להתנהגות דומה גם בחוץ, ולכן חשוב מאד להמשיך להגיב בהתרחקות בכל פעם שהוא מדבר אלייך בחוסר כבוד, ולא למהר לוותר לו גם מול בקשת הסליחה. עליו להבין שלהתנהגות שלילית יהיו תוצאות בלתי רצויות מבחינתו, ושלא תמיד אפשר לעשות undo ולשנות כך את התוצאה. חינוך לגבולות והתחשבות בכם יביא באופן בלתי נמנע ליחס דומה גם כלפי אחרים. בברכה ליאת

שלום, אני בת 22 ויש לי אחות בת 15 הנמצאת בטיפול פסיכולוגי כשנה אחרי שמצאתי מכתב שלה שהיא אינה אוהבת את החיים שלה וגילינו שיש לה בעיות חברתיות ם בנות ושהיא אוהבת מאוד להתחבר עם בנים. לאחרונה היא התחילה לדבר עם גבר שהכירה לפי מה שידוע לי באינטרנט. גיליתי, ללא ידיעתה שהוא בן 36. אחותי מאוד אוהבת לדבר איתו ומוצאת בזה הרבה אקשן. סיפרתי על זה לאמא שלי. היה לה מאוד קשה לעכל את זה ואמרתי לה שכרגע לא תדבר איתה. רציתי להתייעץ איתך איך אני יכולה לגשת ולדבר איתה לגרום לה להפסיק לדבר איתו מבלי שתיסגר אליי. היא משקרת לנו הרבה ויש לה כרגע הכי הרבה אמון בי. אם היא תדע שגיליתי עליו דברים ואני מנסה שהיא לא תדבר איתו היא תיסגר אליי ואני לא רוצה לאבד את האמון שלה. אני אשמח מאוד אם תעזרי לי. אני באמת חרדה לה. הוא גדול ממנה ב 21 שנים ואני לא מבינה איזה עניין הוא מוצא. אני גם לא רוצה לדבר עם הפסיכולוגית שלה. לכולם היא אומרת שהוא בן 25. גם לפסיכולוגית שלה. מה אני יכולה לשות? אני באמת אובדת עצות.  

שלום הילי, כדי לשמור על יחסי האמון בינך לבין אחותך, ובהנחה שהקשר שלה עם הפסיכולוגית הוא חם ופתוח, מוטב להעביר את העיסוק בנושא לתוך המרחב הטיפולי, ובכך לאפשר שיח מכבד ופחות טעון, שיפוטי או כעוס. לך, אמנם, אין מנדט לשוחח עם הפסיכולוגית, אך לאמך - כן. אני מציעה שאמא תדווח לפסיכולוגית על גילו האמיתי, ותשתף אותה בחרדה שלה. יש להניח שהמטפלת תזמן את אמך לפגישה, בה הן יוכלו לדון במניעים האפשריים של אחותך לקשר כזה, ובדרכים לשמור עליה מפגיעה. בברכה ליאת

שלום לאחרונה בני בן 8 מתקשה להירדם... הוא נכנס למיטה ומרגיש נזלת באפו, מושך אותה פנימה שוב ושוב ושוב ללא הפסקה, הענין הוא שלפעמים אין לו נזלת בכלל ובכל זאת הוא מושך את האף בכח, הוא מתחיל לבכות ולהיות מתוסכל, אומר "אני לא מצליח לההפסיק" "אני חייב להמשיך לעשות את זה" , קם מהמיטה, חוזר אליה, חסר שקט וכל הזמן מושך את האף שוב ושוב, אנחנו מנסים להרגיע אותו, להסביר לו שאין לו כלום באף ... מה עושים? תודה

שלום דנה, מציעה, לפני הכל, להגיע לרופא הילדים ואולי גם לרופא אף אוזן גרון, ורק אם תישלל כל בעיה בריאותית, לנסות 'לתקוף' את הנושא בדרכים 'פסיכולוגיות'. בינתיים אפשר להקל עליו עם טיפות מי מלח או אדים. בריאות ליאת

אני אמא ל 5 ילדים. בן 14 בפנימייה, בן 19, בן 10 בכיתת ל"ל, וענבר בת 13 כיתה ז ל"ל.אני גרושה מזה 4 שנים. 17 שנה סבלתי מבעל מכה ולא תיפקדתי, גם בילדותי הייתי מוכה ע"י אבי. הייתי במקלט לנשים מוכות. הגרוש שלי שומר על קשר עם ילדיו.כיום הוא שוחרר מכלא וגרוש פעם שנייה עם ילד בן שנה. אני עצמי עברתי 4 ניתוחים. ביתי ענבר מתחילה להתמרד, ואני מאוד מתקשה להתנהל מולה. היא הייתה מטופלת בעבר במרכז לבריאות הנפש. וכיום היא נמצאת עד 6 בערב במועדונית אחרי בית הספר. מכיתה א היא ידועה עם קשיי ריכוז וקשיים בקריאה ובחשבון. היא מטופלת תרופתית אך לא באופן יציב. בבית הספר הסכימו לתת לה כל בוקר את הרייטלין. יצויין כי כבר קיבלתי הדרכה הורית ברווחה. אני עצמי נרקומנית לשעבר. אני מגוללת במספר שורות עבר לא פשוט וההתמודדות לא פשוטה. הקושי שלי כרגע מול ענבר. אנא סייעי לי. בכיתה היא לא ממושמעת, יוצאת משיעורים ללא רשות, מסרבל לשתות רייטלין. ובבית הספר כל הזמן מזמינים אותי לשיחות. מה לעשות?

שלום לך, אמא של ענבר, גם מבעד למסך, דרך השורות הקצרות שלך, עוברים החוויה המורכבת, חוסר האונים והמצוקה. אבל עובר עוד משהו, נדמה לי, שמשדר מודעות רבה, בגרות ובשלות, ובעיקר רצון חזק בשינוי ושיקום. ובכל זאת, עם כל רצוני להגיש עזרה ולסייע בעצה או הדרכה, עלינו להישאר ריאליות, ולזכור שתהליך אמיתי של שיקום ותמיכה מחייב מעורבות וליווי צמוד ואינטנסיבי, בעיקר כדי לחזק ולטפח אצלך את האמונה ביכולתך לחזור ולתפקד כדמות סמכות וכמודל עבור ילדייך כולם. כרגע, מול ענבר, נדמה לי שהמשימה היא ליצור קרבה ותקשורת מכבדת, מה שיוכל להגביר אצלה תחושה של טיפוח, אכפתיות והכלה, ומנגד, לחדד את הציפיות שלך ממנה לשיתוף פעולה, עמידה במשימות השוטפות (אקדמיות ואחרות), ולקיחת אחריות. בכל הכנות, איני מאמינה שבנסיבות שלכם תוכלי לעשות זאת ללא עזרה, ולכן אני מפצירה בך לבחור לעצמך את המטפל/מנחה בו תצליחי לבטוח, ולהתגייס שוב למשימה שאינה נגמרת שנקראת "חינוך". שולחת לך עידוד והרבה כוח ליאת

שלום, רציתי לשאול לגבי ילדה בת 12 שהחלה לאונן בגיל 3-4 בערך ומאוננת כל יום לפחות פעמיים ביום מאז ויש ימים שאפילו יותר. וגם לאחרונה(מאז גירושי הוריה) החלה להשתין בחדרה על מגבות ובמעלית הבניין מגורים היא מתביישת בכך ולא רוצה שידעו גם לגבי האוננות וגם לגבי השתן וזה סוג של סוד שלה, רציתי לדעת אם שתי ההתנהגיות הללו מצביעות על בעיה מסויימת, ברור שזה לא נורמלי אבל האם יש איזה כוון מיוחד שעלי לחשוב עליו ולהבין תודה מראש אליס

שלום אליס, אוננות - כשלעצמה - אינה מעידה על בעיה, אלא אם מדובר על מינונים המפריעים לתפקוד היומיומי ובאים על חשבונם. אני תוהה כיצד את יודעת על האוננות ועל מס' הפעמים שזה קורה. האם זה נעשה בנוכחותך? לעינייך? האם זה מדובר ביניכן? אוננות היא פעילות נורמלית ובריאה כל עוד היא נעשית בפרטיות מוחלטת. לא הבנתי בדיוק מה קורה סביב ההשתנה. האם 'בורח לה' פיפי, או שזו התנהגות רצונית מכוונת מטרה. לתחושתי, יש טעם להתייעץ עם גורם קצועי, כי מהדברים נוצר בהחלט רושם של בעיה רגשית הדורשת התייחסות. בברכה ליאת

בעקבות תחילת תהליך גירושים הילדה שלי מראה סימני חרדת נטישה- מפחדת ללכת לבד עם חברות, צמודה אלי מהרגע שאנו מגיעות הביתה, מתקשרת אלי לעבודה המון, ולפעמים מבקשת שאקח אותה הביתה באמצע יום הלימודים. מה אוכל לעשות בשביל להקל על החרדה שלה מלבד טיפול פסיכולוגי)?

שלום רב, אחת התגובות הרגשיות האופיינית לילדים להורים גרושים היא תחושה של אבדן האהבה ופחד הנטישה. החשש העיקרי הוא שההורים שאהבו כל-כך בעבר, והיו מסוגלים לקום ולעזוב זה את זה, יוכלו לקום ולנטוש אף את ילדיהם. ילדים רבים מסיקים כי אם קשר הנישואין יכול להתבטל, הרי שגם הקשר בין ההורה לילד עלול להסתיים. יש ילדים המודעים למאבק הקשה שניטש בין ההורים לפני ותוך כדי תהליך הגירושין, ויש בכך כדי להביאם לעיתים אל המחשבה לפיה התנהגות רעה או מריבה תביא לכך שהאם, המגדלת אותם, מעתה, לבדה, תקום בוקר אחד ותזנח אותם. בעקבות החמרת הפחדים הללו, יכולים ילדים צעירים לסרב להישאר בבית (גם עם שמרטף), לסרב לאפשר להורה לצאת בערב, ולעיתים אף לעבודה. אני כותבת כל זאת כדי לחדד את העובדה שמדובר בהתנהגות צפויה ונורמלית במצבי גירושין. התייחסות חמימה ואמפתית לרגשותיה של הילדה, תוך מתן הסברים ענייניים, תספק לה הבנה ותמיכה ברמה הראשונית. חשוב להישאר קשובה, ולעודד אותה לתת ביטוי חופשי לחששותיה ודאגותיה ללא לעג או ביקורת. השתדלי להישאר זמינה, לפחות בתקופה רגישה זו, אך עם זאת לשדר ציפייה ברורה להמשך תפקודה התקין בביה"ס, ללא הנחות. אחד הדברים שנמצא משרה ביטחון ושקט אצל ילדים, זה שמירה על שגרה רציפה, על הכללים והגבולות שהיו בבית עוד לפני הגירושין. מקווה שתצליחי לשמור על האיזון הבריא בין כל אלה, ולהחזיר לשתיכן את איכות החיים כבראשונה. סבלנות גם לא תזיק... :-) ליאת

שלום, מחפשת המלצה לפסיכולוג ילדים טוב עבור ילדה בת 11 בירושלים. אשמח לקבל תגובות למייל תודה

שלום לך, לא ציינת לאיזו כתובת מייל את מבקשת לשלוח המלצות. כתבי שוב והוסיפי את הכתובת לגוף הודעתך, כדי שקוראי הפורום יוכלו לראותה. בהצלחה ליאת

[email protected]

אודה גם להמלצה לפסיכולוג ילדים (גיל 10 ) בירושלים-דחוף מאוד תודה

אני רוצה המלצה על פסיכולוגית ילדים המטפלת גם בעזרת שיטות כמו דימיון מודרך או ביופידבק בפחדים עבור ילדה בת 11

שלום עינב, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, מתוך כוונה שלא להפוך אותו לאתר פרסומי. תוכלי לנסות להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, אם יהיו כאלה. מקור נוסף למידע מהימן על מטפלים טובים הוא רופא הילדים שלכם, שבוודאי מכיר אנשי מקצוע מיומנים באזורכם. בהצלחה ליאת

שלום! בתי בת 7 בכיתה א. מזה כמה שנים היא נוהגת "ללחוץ" כהגדרתה כאשר היא שוכבת על הבטן. היא יודעת שכאשר היא רוצה "לעשות לעצמה נעים" כהגדרתה היא הולכת לחדר אבל לא תמיד זה קורה ואני לא רוצה לכעוס עליה בהקשר לזה. הבעיה המרכזית היא שהיא ישנה בחדר עם אח שלה בן 3.5 והוא שומע ורואה אותה במצב הזה. גם אנחנו כשנכנסים לחדר כדי ללטף אותו ויושבים שם זמן מה חשופים לקולות ולפעולת האוננות שלה. זה לא נראה לנו הגיוני. מצד שני, האם להגיד לה ללכת לחדר אחר? איך למנוע ממנו ומאיתנו להיות חשוםפים אליה בפרטיותה???

שלום ירדן, כאשר אנחנו מנחים את הילד לאונן רק בחדרו, אנו מכוונים פחות למיקום הפיזי, ויותר לרעיון של הפרטיות, דהיינו, מחוץ לטווח ראייתו של אדם אחר. לכן, הזכירו לה שהיא יכולה "לעשות לעצמה נעים" רק כאשר היא נמצאת לבדה לגמרי, או כאשר אחיה ישן כבר. אין צורך לכעוס, אלא רק לבקש בשקט ולדאוג שהאוננות תיפסק כשאתם בחדרה. בשמחות ליאת

הילדה טוענת שזה עוזר לה להרדם. "הידיים שלי פשוט נגררות לשם" היא הסבירה לי כל כך יפה ובכנות של ילדה בת 7. כששעת השינה שלה מגיעה, היא נשכבת במיטה וגם אח שלה באותה השעה בערך. יש לי אפשרות להכניס אותו כמה דקות מאוחר יותר כאשר היא מסיימת. נראה לך תקין? יש בעיה אם לשלוח אותה לחדש שלנו ההורים אפילו כדי לספק את הצורך הזה שלה ואז שתחזור למיטה שלה? אני לא רוצה שזה יראה כמו עונש כמובן. תודה לך.

הי ליאת הילדה שלי בת 5 בגן חובה לא רוצה ללכת לגן בטענה שהיא מרגישה לבד ובודדה יש לה המון חברים משנה שעברה שעלו איתה לגן חובה אבל האווירה בגן שכל הזמן מקנאים בנ ומעליבים אותה ("הציור שלך מכוער "השיער שלך מכוער "...) חברה טובה שלה מצאה חברה אחרת והילדה שלי מרגישה בודדה כמובן שאמרתי לה שהיא יכולה להכיר חברות אחרות היא לא רוצה להזמין אף חברה (מצב שלא היה קיים קודם) דיברתי עם הגננת היר אומרת שיש אווירה לא נעימה והצוות קיים שיחה ובזה נגמר הנושא מה אני אמורה לעשות??????????

שלום רב, לא ציינת האם ה"אווירה הלא טובה" עליה דיברה הגננת מאפיינת את הגן באופן כללי, או רק את האינטראקציות עם בתך. אם מדובר באווירה כללית בגן, יש להניח שזה יעבור בהמשך, אך אם את סבורה שיש משהו לא נעים שיוצא רק או בעיקר מול בתך, חשוב לנסות ולהבין מה קורה, והאם משהו בהתנהגותה מקשה על הילדים להתקרב וליהנות בחברתה. תוכלי לנסות ליזום מפגשים אחה"צ בעזרת אימהות אחרות, שבוודאי ישמחו לעזור אם הדברים יוצגו להן כמו שצריך. אומר בזהירות, שאם - כפי שציינת - את מאמינה שמקנאים בה, עולה מהדברים 'ניחוח' של קרבנו?ת והאשמה של אחרים ופחות לקיחת אחריות. ממליצה לך לבחון את הדברים בזהירות, ולחשוב על מה הקנאה, והאם יש בהתנהגותה משהו שיכול לעודד סוג תגובה כזה. אם את מזהה משהו כזה, רצוי לפעול לשינוי. בהצלחה ליאת

שבאופן שיטתקשיטתי מקנאה בה אתמול היא אמרה לבת שהיא מכוערת ושוב שהשיער מכוער(יש לה שיער חלק ושל הילדה שהעליבה מתולתל הילדה שלי היא ילדה יפה) הגננת אומרת תמיד שהדברים נאמרים מתוך קנאה הבעיה שאתמול למשל הילדה שמעליבה גררה אחריה עוד ילדה והתחילו בהעלבות כלפי הילדה שלי האמת שהילדה שלי לא רוצה ללכת בגן ואני מחזקת אותה כל הזמן הדבר נמשך מתחילת השנה הגננת דיברה פעם את על הנושא ואמרה שלא מוכנה לדבר יותר כדי לא לעורר יותר מדי את הדברים איך אני אמורה לחזק את הילדה שלי????????????

אני בת 16 ולוקחת גלולות שקבלתי מרופא הבעיה היא שאני לא מצליחה הכי לזכור לקחת ואני לא רוצה להכנס להריון בינתיים אני וחבר שלי מקיימים יחסי מין עם קונדום אבל זה לא מה שרציתי הרופא הציע לי להרשם לתזכורת של הגלולות שלי פמינט ולקבל סמס קבוע בחינם, לא ניסיתי שיטות אחרות אבל האם זה יכול לעזור לזכור?

שלום רוני, ראשית, אני מזכירה לך שגלולה מונעת "רק" הריון, ואינה מגינה עלייך מפני זיהומים ומחלות, ולכן חשוב להמשיך להשתמש בקונדום לפחות כל עוד מדובר במערכת יחסים 'צעירה' יחסית. כמובן שכדי שהגלולה תגן עלייך מפני הריון עלייך לקחתה מדי יום, מבלי לשכוח. תוכלי לשכור שירותי תזכורת, אך גם לעשות לעצמך תזכורת בטלפון הנייד שלך, שבוודאי צמוד אלייך כל הזמן (בהנחה שאת נערה מתבגרת טיפוסית). בטח שזה יכול לעזור! בהצלחה ליאת

שלום ליאת, בחודשים האחרונים החלה להתפתח אצלי הפרעת אכילה....נראה לי שאנורקסיה...לא עברתי אבחון (זה בתהליכים), אבל לפי קריאה באינטרנט והתגובות של שאר העולם אני מבינה שמשהו לא טוב קורה. בחודשים האחרונים, אני קוראת המון על הפרעות אכילה, אנורקסיה וגולשת בפורומים השונים להפרעות אכילה...קראתי המון הודעות שכתבו בנות שסובלות מההפרעה ואני חושבת שבאיזשהו מקום אני רציתי שזה יהיה לי וחלק בי באמת התחיל לעשות את הדברים כמו שהן עושות (לעשות ספורט, להוריד בקלוריות בצורה קיצונית, לשקול אוכל ועוד)... השאלה שלי היא, אם אני בחרתי להיסחף ולהידרדר לתוך זה בעצמי ולא פתאום מצאתי את עצמי ביום בהיר אחד עושה את כל הדברים האלו בלי לדעת בכלל שככה אנורקסיות מתנהגות, מה זה בעצם אומר? כן חשוב לי להגיד שההתחלה של כל ההפרעה התחילה לא באופן מודע, בלי ששמתי לב בכלל שזו בעיה, אבל באמת ככל שקראתי על הפרעות אכילה פשוט התחלתי ליישם את מה שמאפיין את האנורקסים... מה זה אומר עלי? שאני רציתי להיות? אז אם אני רציתי להיות, זה אומר שאני יכולה פשוט להפסיק את זה ובעצם אין לי הפרעת אכילה? זה ממש לא לתשומת לב..באמת שלא...להפך..התנתקתי מהעולם לגמרי בחודשיים האחרונים והרחקתי ממני כמעט את כל מי שקרוב אלי. ליאת, כל כך כיף לחיות בבועה הזאת, בלבד הזה שנוצר...להיות בלתי נראית מיום ליום...ככה יותר קל...

שלום ליטל, המניעים העמוקים ומקורותיה של כל הפרעה נפשית לא תמיד נגישים לנו במבט ראשון, וזו גם הסיבה שטיפול פסיכולוגי הוא תהליך ממושך, לעיתים ספירלי, בו נעים המטופל והמטפל לעבר מודעות גדולה יותר, לקראת הבנה ותובנה, כשהמטרה הסופית היא הבראה וצמיחה. בהפרעות האכילה יש בהחלט אלמנטים של חיקוי ולמידה, אך אין זה מוציא מכלל חשבון אפשרויות של מורכבות אישיותית, רקע התפתחותי ומשפחתי בעייתי, ודפוסים בינאישיים נוקשים. אנורקסיה היא מחלה קשה וקטלנית, ולא הרפתקה מעניינת (כמו שעלול להשתמע מדברייך). היא משקפת בעיה רגשית אקוטית, וחשוב לטפל בה בזמן. אני מפצירה בך להגיע ללא דיחוי למרכז לטיפול בהפרעות אכילה, המעניק מענה רחב (פסיכולוגי פסיכיאטרי, תזונתי ורפואי) לחולות. בהצלחה ליאת

התייעצות: אני אמא לשלושה ילדים - בני הבכור בן 6 וחצי ובכיתה א', בתי האמצעית בת 3 וחצי ובני הקטן בן 8 חודשים. לכל אחד מילדי הגדולים יותר יש חדר משלו והתינוק ישן איתנו, ההורים, בחדר. כרגע אין לי חדר נוסף (יהיה אחרי שיפוץ וזה לא מתוכנן לשנתיים-שלוש הקרובות) ואני מתלבטת לאן להעביר את התינוק. אני נוטה יותר להכניס אותו לחדר של בני הבכור מהסיבות הבאות: 1. שניהם בנים. 2. לבני הגדול יש שינה חזקה ואינו מתעורר מכל רחש.זאת לעומת 2 הקטנים שלשניהם שינה קלה מאוד 3. החדר שלו מסודר יותר ויהיה נוח יותר לקטן להשתלב בו.כמו כן לא ידרש ממני לשנות את עיצוב החדר.החדר של בתי הוא עם הרבה ורוד (לא תכננתי אבל יצא כך) והיא מאוד ברדקיסטית עם כל הבובות, אביזרי הבובות וכו'. מצד שני, בתי היא ילדת סנדויץ ולמרות שהיא מאוד חכמה ועצמאית בהרבה תחומים ומגיל מוקדם, היא מאוד תלותית מבחינה רגשית.אני חוששת שתיווצר ברית בין הבנים ושהיא תמצא את עצמה בחוץ. או שתרגיש מקופחת כי היא נשארת לבד בחדר שלה. עצתך?

שלום שרה, ההחלטה מי יישן עם מי אינה החלטה פסיכולוגית אלא פרקטית, המותאמת לצרכים המשתנים של כל הנוגעים בדבר. השיקולים שלך כרגע נשמעים הגיוניים, ואני מניחה שלכל סידור אחר יהיו יתרונות וחסרונות משל עצמו. בפועל, חדרי הילדים הם החדרים הכי דינמיים בבית, והם משתנים מאד לאורך השנים בהתאם לשלבי ההתפתחות של דייריהם. נסי לבנות את החדרים כך שאפשר יהיה תמיד לשנות, להזיז ולנדוד מחדר לחדר, ולא להתייחס להחלטה הנוכחית כאל סידור נצחי. נדמה לי שמוקדם מאד ומיותר לדאוג להשלכות הרגשיות על הילדה (שאולי יהיו ואולי לא), ולהאמין שכאשר המציאות מוצגת לילדים כעובדה פשוטה, הם לומדים לקבלה כך, כפשוטה. בהצלחה ליאת

שלום רב! ביתי בת 5.8 ילדה אהובה ואוהבת, חברותית ממושמעת למדי, אינטלגנטית ומבינה. מפגינה התנהגות חסרת שליטה של ממש לפני השינה לעיתים די קרובות. בשלב שבו היא צריכה לצחצח שינויים אחרי האוכל ולהכנס למיטה היא מתחילה להשתולל בכל הבית ולאבד לחלוטין שליטה. להתחבא מאחורי הספות, לירוק עלינו, לקלל. היא לא מקשיבה לדבר שאנו אומרים לה ונכנסת ל"עמוק" מוטרף. לא מצליחה להרגע בשום צורה שהיא!!! ניסינו הכל!! 1. להתעלם- לא לתת תשומת לב שלילית ובכלל, לא עזר פירקה את הבית לחלוטין ושברה דברים, ירקה ופזרה את הפח. 2. לצפר בבוקר במשהו קטן אם היא נכנסת יפה - עזר וחזר על עצמו. כשהיא משתוללת אי אפשר לדבר איתה אפילו. 3.לתת עונש אין טלויזיה בבוקר - שמה פס ולא אכפת לה גם בבוקר. מכיוון שאני מודעת לעובדה שקשה לילדים להפרד בלילה מהוריהם אני מנסה הכל אני לא רוצה ויכולה נפשית להשתמש בכוח כי לדעתי אין זה חינוך יעיל לא בטווח הקרוב ובטח לא ברחוק, לרוב אני מצליחה להשאר מאוד רגועה אפילו לא מרימה את הקול אלא אומרת בביטחון שהגיע הזמן לצחצח שיניים ולהכנס למיטה, מה עוד אפשר לנסות?.הילדה מאוד עייפה היא נרדמת אחרי 5 דקות במיטה בדרך כלל...(הולכת לישון בשעה סבירה לגילה). אשמח אם תשפכי קצת אור על הנושא. תודה

שלום שולמית, לעיתים קרובות הורים מבלבלים בין תקיפות לתוקפנות, ונדמה לי שראוי לחדד את ההבדלים. אתם נרתעים (בצדק) מלטפל בילדה שלכם "בכוח", אך אינכם מביאים בחשבון את האפשרות הפשוטה שאותה עדיין לא ניסיתם, והיא פשוט לעצור אותה בתקיפות (שימי לב שלא כתבתי בתוקפנות או בכוח), אם צריך גם לקחת אותה על הידיים, לעצור את ההשתוללות, היריקות וההתנהגות האלימה באמצעות ריסון פיזי שבהחלט יכול להיחוות כחיבוק חזק, תוך שאתם אומרים בשקט (!!!) "הגיע הזמן לצחצח שיניים ולישון, ואת הולכת עכשיו. אני לא מרשה לך להשתולל, להכות או לירוק. את יכולה לבחור ללכת יפה, כמו גדולה, או שנצטרך לקחת אותך למיטה על הידיים. בכל מקרה, את הולכת לישון עכשיו, ואני לא מתכוונת לוותר". כאשר הדברים נאמרים בשקט, אך בטון סמכותי ונחרץ, וכאשר ננקטים במקביל פעולות ומעשים, הילדה מבינה שיש לה הורים נוכחים, אוהבים וכאלה שאפשר לסמוך עליהם. גם אם יהיו ערב אחד או שניים יותר קשים (לחנך זה לא קל, וזה דורש כוחות ועקביות רבה), אני מאמינה שבהמשך ייגמרו הסצינות חסרות השליטה. מציעה לך, כמו לרבים מקודמייך, להיעזר בהדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני, ולקבל כלים באופן המותאם למשפחה שלכם ולסגנון ההורות שלכם. בהצלחה ליאת

אני מחנכת לתלמידה בכיתה ט. בשיחת טלפון שקיימתי עם התלמידה (אנחנו גרים בדרום) עולים חרדות של התלמידה . היא איננה מפסיקה לחשוב על הטילים, לא רגועה כלל. נשארת לבד בבית עם אחיה בכיתה י. מה לעשות?

שלום רב, למיטב ידיעתי, בימים אלה יש בבתי הספר ובגנים גורמים מקצועיים המספקים הכוונה והדרכה לצוות החינוכי סביב דרכים אפשריות לעיבוד וטיפול בחוויה הקשה של איום הטילים. באופן כללי מאד, חשוב לעודד ביטוי חופשי ופתוח של הרגשות המתעוררים אצל הילדים, ולאפשר להם עיבוד יצירתי דרך כתיבה, אמנות, דרמה או פעילות גופנית נמרצת. במקביל, חשוב להגביר אצל הילדים תחושה של ביטחון ושליטה. ביטחון במערכי המיגון ובצה"ל ששומר, ותחושה של שליטה במצב ויכולת התמודדות בזמן אמת. מסתבר שתרגול "יבש" ו"רטוב" מתוך ידיעה ברורה של מה נכון ולא נכון לעשות במצב חירום, מסייע מאד לתחושת ביטחון, ומפחית חוויה של אי וודאות וחוסר שליטה. מחזקת אתכם בכל לבי, ומתפללת איתכם לשקט ושלווה ליאת