גילי היקרה.
דיון מתוך פורום הפרעות אכילה ואכילה רגשית
כתבתי לך פעם. אולי את זוכרת?. אני הבחור, שפעם היה רזה בצורה קיצונית, ומאז השמין בצורה קיצונית, וכיום מפחד לרזות, כדי לא להיות שוב בתת משקל. מקווה שאת זוכרת אותי. לא הלכתי לדיאטנית. לא נפגשתי עם פסיכולוג. המשקל שלי ממשיך לעלות. מרגיש קצת מיואש. יש משהו שלא סיפרתי לך. הוא יגרום לכל הענין להיראות אפילו עוד יותר מטומטם. את מוכנה?... יש לי תואר שני בפסיכולוגיה. (אם כי איני פסיכולוג). את קולטת את האירוניה המופרעת?. אני יודע בדיוק איפה הבעיות שלי. מה מקורן. איך להתמודד איתן. מה לעשות. וזה פשוט לא עוזר. איני יכול לעזור לעצמי. מחרבן לעצמי את החיים עם סכין ומזלג. בעצם, אני יכול לדחוף את התואר השני שלי בפסיכולוגיה. כי לאחרים אני עוזר כשהם מבקשים. לא בטיפול, שכמובן איני מורשה לתת. אלא בעצות והכוונה לא פורמאליות. אבל לעצמי איני מסוגל לעזור. אולי יודע איך. אבל לא מסוגל. אנא, כיתבי כל דבר שעולה לך בעקבות דבריי. כל הכוונה או רעיון.יש לי אמון בך, ואני סומך על דעתך. אבקש גם את התייחסותך לכך, שלמרות הרקע הרחב שלי בפסיכולוגיה - איני מסוגל לעזור לעצמי. כי יש אצלי פער בין הידע למציאות. את מבינה את זה? זה מוזר לך? מה דעתך על האמירה הזאת?. תודה לך. למרות הכל - מאמין שיהיה טוב.
היי עמית. מה שלומך? יש לי הרבה מחשבות בעקבות כתיבתך. האם מי שיש לו ידע טיפולי צריך לצפות מעצמו לטפל בעצמו? לא בהכרח. דווקא מי שלומד פסיכולוגיה, מאמין הרבה פעמים שטיפול ופתרון בעיות מתרחשים בצורה טובה יותר בתהליך טיפולי מאשר באופן ספונטני. הרי על זה המקצוע שלנו מבוסס. אם אדם לומד להיות פיזיותרפיסט, הוא מאמין שעזרה חיצונית מודרכת של מטפל במצבים גופניים יכולה לסייע. האם כשלפזיותרפיסט נתפס הגב, הוא מצפה מעצמו לשחרר אותו בעצמו? וודאי שלא. הוא הולך לאחד מעמיתיו או מוריו, ומבקש מהם למתוח אותו לכיוון הרלוונטי... כך גם אנשי טיפול. האמונה הפסיכולוגית אינה שיש אנשים שמבינים בנפש האדם ולכן הם צריכים לטפל בנפשם של אחרים ובנפש של עצמם. ממש לא. האמונה היא שבתהליך של שני אנשים אפשר לסייע לאדם לגייס מתוכו את הכוחות שעומדים לרשותו ולשפר את האזורים שקשים לו. בכל תהליך כזה יש מטפל ומטופל אך מי שהיה המטפל בתהליך אחד בהחלט יצטרך להיות המטופל בתהליך אחר כדי להתרם מהתהליך בחייו שלו. לפיכך, אני בוודאי לא חושבת שפסיכולוגים מצופים לטפל בעצמם. בנוסף, הבנה ומודעות אינן זהות ואינן מובילות בהכרח לשינוי בהתנהגות. בתחומים רבים ותחומי האכילה בראשם, נדרשות לא רק הבנה ומודעות אלא גם תהליך של ניטור ההתנהגויות ושינוי הדרגתי שלהן, שגם אותן יכול לעשות רק איש מקצוע (תזונאית המומחית באכילה רגשית). אני שומעת בכתיבה שלך הרבה ביקורת עצמי ומעט מאד סלחנות. כל הכבוד שיש לך תואר שני בפסיכולוגיה. זה הישג. והקשיים שאתה מתמודד אתם בתחומים שונים לא מבטלים את ערך התארים שלך או את היכולת שלך לעסוק במקצוע שלך בצורה טובה ולעזור לאנשים בחיי היומיום. הפסיכואנליטיקאים הבולטים (פרוייד, קליין, אנה פרוייד, קוהוט) וגם אלה שאחריהם, מספרים בפרוטרוט על האנליזות שהם עברו אצל עמיתים. גם כיום, רוב המטפלים נמצאים גם הם בטיפול ולרוב עוברים כמה טיפולים בחייהם ולא רואים בכך סתירה. אשקר אם אגיד שהתחושה הזו אינה מתסכלת לעיתים. גם אני הרבה פעמים אומרת למטופלים דברים שלו הייתי אומרת לעצמי הייתי מרוויחה. אך כך זה עובד. ואני סלחנית כלפי העובדה הזו ושמחה שיכולה לתת לאחרים את מה שהם לא תמיד יכולים לתת לעצמם. אם אינך רוצה לפנות לטיפול מסיבות שונות זה בסדר, אבל אנא ממך, אל תמנע מעצמך את הדבר הלגיטימי הזה רק כי אתה מרגיש שזה לא עולה בקנה אחד עם העובדה שלמדת גם כן פסיכולוגיה. אשמח לסייע לך למצוא טיפול מתאים אם תרצה. אתה יכול לכתוב לי במייל [email protected] או להתקשר 0544959060 להשתמע!
גילי היקרה. המון תודה על תגובתך החכמה. בזכותך עשיתי צעד ראשון לכיוון הנכון: התחלתי להיפגש עם פסיכולוגית. ואמשיך. את יודעת, תמיד ידעתי שאכילת היתר שלי באה מתוך פחד וכאב. אבל זו תמיד היתה ידיעה רציונלית בלבד. בפגישה, הפסיכולוגית בקשה שאעצום עיניים, אתרווח, ואתחבר לפחד ולכאב שבגוף שלי. איפה הם נמצאים?. איך הם מרגישים?. זה לקח כמה דקות, אבל התחברתי אליהם, ממש התחברתי אליהם, בפעם הראשונה אולי. ופרצתי בבכי נורא. מכל הלב. כאילו בכיתי הכל החוצה. לא ידעתי עד כמה עמוקים הפחד והכאב שלי. עד כמה הם מפעילים אותי מאחורי הקלעים. למעשה, הם די שלטו עלי. עכשיו אני מבין. כלומר, מבין באמת. ודאי שהגעתי למשקל כזה. פתאום הבנתי לעומק למה זה נקרא "אכילה רגשית". לא כידיעה ריקה מתוכן. אלא כהוויה ממשית של גוף - נפש. אמשיך להיפגש עם הפסיכולוגית. אעשה את המסע הזה יד ביד איתה. אני חושב שאני סומך עליה. זה קצת מפחיד אותי להיות המטופל, להרפות קצת, לעבוד בשיתוף פעולה ובהנחייה של מישהי אחרת. אבל את יודעת מה, זו גם הרגשה של הקלה גדולה. ביני לביני אני סבור שזו היתרככות שלי, במובן הכי חיובי. (יתכן שניתן ליישם זאת גם בשטחים אחרים בחיי). המון תודה, גילי היקרה. על ההקשבה והאמפתיה שלך. את עושה כאן עבודת קודש. אילו הייתי גר קרוב אליך, הייתי שמח להיות מטופל שלך. אני חש שאת פסיכולוגית חכמה, רכה, מכילה. כל טוב לך. אמשיך לקרוא את הפורום, כמובן. מעריך שאם יהיה לי משהו בעל ערך לומר, אכתוב אותו. אלף נשיקות.
מנהלי פורום הפרעות אכילה ואכילה רגשית
