למה

הי גילי, רציתי לשתף אותך במשהו שמפריע לי. יש לי שלושה אחים. לפני שנתיים אח שלי אחד התגייס והשני עבר למעונות ללמוד. נשארנו אני ואח שלי הקטן. אמא שלי בשנים האחרונות פשוט הפסיקה להכין אוכל. חוץ מפעם בחודש בערך בימי שישי, היא לא מבשלת. היא מכינה לאח שלי הקטן משהו לאכול בצהרים, מטגנת לו המבורגר וציפס או חטיפי עוף בטוסטר ובעיקרון אוכל חפיף כזה. לפני שנה וחצי בערך רבתי על הנושא הזה. היא טוענת שאין לה למי לבשל כי זה רק אני ואחי הקטן בבית ואם אני רוצה משהו לאכול אז שאני אתקשר אליה כשאני בדרך הביתה והיא תכין לי. מאז הנושא לא עלה. אוקיי, אז נכון שהיא אומרת לי שאם אני אבקש היא תכין לי, אבל למה לעזאזל היא הפסיקה להכין אוכל?? לא רוצה לבקש, גם אני בעצמי יכולה להכין לי לאכול. אני פשוט יודעת שזה דפק לי משהו בראש. הדבר הזה מרתיח לי את הדם כל כך. בתפיסה שלי בית עם מטבח מת זה בית שמשהו בו לא מתפקד. אני יודעת שבבית שלי עם הילדים שלי, אני אכין אוכל כל הזמן, גם שהם יגדלו, גם שהם יעזבו, שידעו תמיד שיש אוכל בבית. יש לי הפרעת אכילה שהתחילה לפני שנה וקצת. עכשיו המצב הוא שמרוב שמרגיז אותי שהיא לא מבשלת אני הפסקתי לאכול אוכל חם. הדבר היחיד שחם זה הלחם שאני מפשירה במיקרוגל. הפסקתי לאכול בארוחות שישי, חוץ מירקות או משהו כזה. את יודעת מה בא לי לעשות כל פעם שזה עולה לי ומרתיח אותי, בא לי לשבור את כל המטבח, את כל הצלחות, את כל הארונות וכל מה שאפשר. כמו שאצל הסבתות תמיד יש בישולים וסירים עומדים ככה אני רוצה שיהיה אצלי בבית. זה כאילו מרוב שאני רוצה שיהיה אוכל בבית אני פשוט הפסקתי לאכול. אני בת 26. ולאנשים הבודדים שסיפרתי על זה הם אמרו לי שאני חייבת לעזוב את אמא שלי בשקט. שמה אני רוצה ממנה שאני אכין אוכל לעצמי ושהיא לא חייבת לי כלום כבר בגיל הזה. אבל אני לא יודעת איך להסביר את זה, זה כל כך משפיע עלי. למה??

גילי, גם אני חייבת להגיד שהתשובה שלך נגעה בי מאוד. תמיד תמיד כל דבר שהפריע לי או שהציק לי וששיתפתי בזה אנשים אחרים ובמיוחד את המשפחה שלי, הם תמיד כעסו עליי שאני חושבת דברים כאלו ומתנהגת בצורה כזאת ולעולם לא הבינו אותי. זוועה לחיות ככה לא? את במילים שכתבת, כאילו אמרת לי שזה בסדר, שמותר לי להרגיש ככה, שמותר לי להגיב לנושא שהוא לא טכני כמו שכולם חושבים, אלא שיש מאחוריו עולם רגשי גדול. בגלל שהתגובה שלך זו התגובה הראשונה שהבינה אותי, זה הציף אותי מאוד, עלה בי המון המון כעס שעצרתי בתוכי כל כך הרבה זמן. גם לא כל כך ידעתי מה לעשות עם כל זה אבל נרגעתי. את צודקת מאוד בכל מה שכתבת. מתחילת גיל ההתבגרות אני במלחמות עם ההורים שלי. הם העיפו אותי מהבית מלא מלא פעמים, התקשורת בנינו הייתה רק בריבים ובצעקות ואני נסגרתי בפני כל העולם מגיל קטן מאוד בגלל זה. וכל הדברים ששאלת אותי, אני יכולה לענות שאני מרגישה שהם לא סופקו. כמובן לא ברמות של הזנחה, אבל שום יחס רגשי לא קיבלתי. שום מקום חם ותומך או מבין. כל הזמן הרגשתי שאני מפריעה בבית ועדיף לי פשוט להיעלם. באמת יש בי המון המון כעס. אבל נראה לי שאת כל הכעס הזה למדתי להפנות אל עצמי ומשם נובעת כל השנאה שיש לי כלפי עצמי. תודה על כך שעזרת לי להבין הרבה דברים. ותודה שאפשרת לי להרגיש.