לא יודעת מה לעשות
דיון מתוך פורום הפרעות אכילה ואכילה רגשית
בוקר טוב גילי, ראשית, תודה על תרומתך הרבה במסגרת הפורום. איני יודעת למה אני כותבת כאן, לרגע עושה רושם שאני מחפשת אחר פתרון שאינו קיים. קשה לי. אחרי כל כך הרבה שנים של התמודדות עם הפרעות אכילה ואחרי שנתיים של החמרה קיצונית מבחינת האנורקסיה, אין לי יותר כוח. אני מאוד מודעת למצב ולהשלכותיו. לצערי גם שילמתי מחר פיזי שאינו פשוט. ועדיין משהו בי מסרב להרפות, למרות כל המאמץ, למרות כל הרציונאל... אי אפשר להגיד שלא ניסיתי להילחם. הייתי מאושפזת בתל השומר, עליתי במשקל, אבל לא יכולתי לשרוד שם עד הסוף. לא יכולתי לקבל את העלייה המהירה ואת גופי שהשתנה מיום ליום. חשבתי שכשאחזור הביתה אוכל לעשות את הדברים בצורה יותר הדרגתית. בפועל מצאתי את עצמי הולכת ומתדרדרת, חושבת בצורה קיצוניות יותר ומפתחת סוג של חרדה מאוכל. ניסיתי לפנות למקומות טיפול שונים, אבל לא הסכימו לקבל, המליצו על אשפוז. ניסיתי ללכת לדיאטנית בקופת החולים ואחרי מספר ירידות רצופות היא אמרה שאינה יכולה לקחת אחריות על המצב. ניסיתי לפנות לפסיכולוגית, אני כבר חצי שנה אצלה, אבל רק מתדרדרת יותר, בעיקר מחשבתית. לא רואה טעם להמשיך. ובין כל הדברים הללו אני עדיין מנסה לנהל חיים נורמאליים, לסיים את התואר ולרצות את כולם. הדאגה של האנשים סביבי מאוד מקשה. אולי אני קצת ויתרתי לעצמי, אבל הם לא וקשה להם להתמודד. אני כבר לא יודעת מה לעשות ובאמת מבינה שהמצב אינו יכול להישאר כך. אבל באותה נשימה לא מסוגלת להעלות על דעתי עליה במשקל. אני רואה לאן המשקל הנוכחי מוביל, רואה שהגוף מתקשה לתפקד... אבל הידיים כבולות.לפעמים נדמה שאני כבר לא מכירה את עצמי, לא יכולה להסביר את מה שאני עושה/חושבת/מרגישה. לפעמים הכי נוח להכחיש, לשכנע את עצמי שאין בעיה ושכך נורמלי לחיות, אבל המציאות מעמידה אותי חיש קל על טעותי בכל פעם מחדש. אם יש פתרון שלא חשבתי עליו, אשמח לשמוע. תודה.
שלום לך נתחיל בכך שתמיד יש עוד פתרון שלא חשבנו עליו, וטוב שאת שואלת. יש הרבה אפשרויות לטיפול ומעבר לכך, הנפש שלנו היא דבר דינאמי, ומה שלא עזר בזמן מסויים, יכול לעזור בזמן אחר. אם אנשי מקצוע שפגשו אותך המליצו על אשפוז, יתכן כי אשפוז ממוקד הוא רעיון טוב כעת, בראש ובראשונה על מנת לייצב אותך מבחינה פיסית, ובהמשך על מנת לסייע לך לחיות בשלום עם השינויים החלים בגופך. העובדה שאושפזת בעבר ולא השלמת את התהליך, אינה עדות לכך שהאשפוז הבא לא יהיה יעיל. בטיפולים רפואיים ונפשיים שונים אנו רואים כי לעיתים חזרה עם אותו הטיפול מס' פעמים, היא שמניבה בסופו של דבר תוצאות. אם יש לך אפשרות כלכלית, תוכלי לפנות לאחד ממקומות הפרטיים המקיימים תכניות אינטנסיביות של אשפוז יום, ולהעזר בהם ובמגוון הכלים שהם מציעים להתחזקות נפשית ופיזית. אם לא אשפוז, אז יתכן שתוכלי להעזר בטיפול פסיכולוגי יותר אינטנסיבי אצל אותה מטפלת או לחילופין אם אינך חשה בנוח איתה, להיות מטופלת אצל מישהו אחר המתמחה בהפרעות אכילה. את מתארת שאין שינוי מחשבתי בעקבות הטיפול. ישנה גישה טיפולית קוגניטיבית התנהגותית, הממוקדת בשינוי דפוסי החשיבה באופן מובנה. יתכן וטיפול כזה יכול לעזור נשמע שמה שאת צריכה מעבר להכל, הוא מקום להגדיר בו את עצמך בצורה יותר רחבה מאשר דרך הרזון. המילה רחבה אירונית בהקשר זה, שהרי אינך רוצה להיות רחבה מבחינה פיסית וכנראה שגם לא מבחינה קיומית ופסיכולוגית, אך זה הקונפליקט שלך, ועליו אפשר וצריך לעבוד בטיפול טיפולים נוספים שיכולים לעזור לך לעקוף את הנוקשות שלך כלפי גופך יכולים להיות טיפולים בתנועה, ביצירה והבעה, מדיטציה, יוגה, כל דבר שיגרום לך לראות ולהרגיש חלקים נוספים בעצמך ובעולם. מקווה שזה עוזר במשהו. בנוסף לכך, יש לי שאלה אלייך. אם מתאים לך לענות, אשמח לדעת מה את היית מייעצת למישהי אחרת במצבך. כיצד היה עליה לפעול במצב המתואר. האם היה עליה להרים ידיים או להמשיך להלחם, ואם להמשיך להלחם, אז מהיכן לגייס את הכוחות. בהצלחה, מחכה לשמוע ממך. גילי
גילי יקרה, תודה על תגובתך המפורטת והמעודדת.אשקול את האלטרנטיבות שהצעת. בנוגע ל-CBT - אני יודעת שזו גישה מאוד מקובלת בתחום וזו גם הגישה בה השתמשו בתל השומר. הטיפול הנוכחי כרגע מבוסס יותר על הקשבה - אני מדברת והפסיכולוגית יותר מגלה אמפתיה, מקשיבה, משקפת. איני מרגישה צורך שמישהו חיצוני ישקף את דבריי, אני מודעת להם היטב. השיחות איתה מבחינתי הן כמו שיחות עם כל חברה אחרת. איני מרגישה שאני יוצאת מהן עם ערך מוסף. לפעמים דווקא ההפך הוא הנכון. לא זאת בלבד שאין מגמת שיפור, אלא שהדפוסים ההרסניים רק החמירו. איני בטוחה שאני מגדירה את עצמי רק באמצעות הרזון. אני סטודנטית, פעילה מאוד בתחום הזה, כותבת, בעבר גם ניגנתי, שרתי, ציירתי ולמדתי משחק... עומדות בפניי אינספור אפשרויות להגדרת הזהות העצמית פרט לאנורקסיה. האנורקסיה פשוט מסייעת בהכחשת בעיה אחרת שהיא גם הובילה להתדרדרות בשנתיים האחרונות. שאלת מה הייתי מייעצת למישהי אחרת במצבי. למעשה אני עושה זאת מידי יום. לא פעם, בעיקר באשפוז, הגדירו אותי כסנדלר ההולך יחף. וכל כך חבל לי שמאחורי כל האופטימיות שאני מנסה לשדר כלפי חוץ, אני מתמודדת עם תחושה של חוסר מוצא. למעשה, הייתי אומרת שבסופו של דבר הבחירה היא רק בידיים שלנו. שאנחנו יכולים לבחור בין פרואקטיביות לריאקטיביות, בין להשתעבד למחלה הזו לבין לנצח אותה ולהפנות את האנרגיות לאפיקים חיוביים יותר. הייתי מדגישה את המחיר הכבד שמחלה גובה ואת אותם אלמנטים של שליטה מדומה. סביר מאוד להניח שהייתי מציעה לתת הזדמנות נוספת לטיפול תוך המלצה לשתף עימו פעולה עד הסוף למרות הקושי שבדבר. הכל יפה כשמדובר במילים... השאלה איך מורידים את הדברים הללו מהתיאוריה לשטח, איך מבצעים אותם הלכה למעשה. אני יכולה לתת כוחות לכל מי שנמצא סביבי, אבל לא מסוגלת למצוא את הכוחות שיעזרו לי. לפעמים אני מרגישה קצת רע להיות בחזקת ה:"נאה דורש אך לא נאה מקיים". מצד שני בחלק מהמקרים זה עובד וזה גם מה שנותן לי את המוטיבציה להמשיך. אם אני לא מצליחה לעזור לעצמי, לפחות לתת את חלקי למען הזולת. לילה טוב.
מנהלי פורום הפרעות אכילה ואכילה רגשית
