שוב הבולמוס מתעורר

שוב זה קורה לי. אני לא מבינה מה יש בימי ראשון ששונה מיתר ימות השבוע. קמתי ב6:30 בתחושת רעב ומלאות (הבטן מקרקרת מרעב אבל אני מרגישה שהיא מלאה באוכל). התחלתי לפני 20 דקות לאכול את דגני הבוקר שאני צריכה לאכול בארוחת הבוקר ושוב עולה בי הצורך העז הזה בבולמוס. אני אוכלת את דגני הבוקר וקשה לי לעצור. תוך כדי שאני כותבת את זה, יצאתי החוצה והנחתי את שקית הדגנים מחוץ לחדר. האמת היא שזה ברור למה דווקא בימי ראשון- יום ראשון הוא היום היחיד בשבוע בו אני אוכלת גם דגני בוקר (חוץ ממעדנים קפואים, ירקות ו..... מרשמלו שרוף לחלוטין). קשה לי להתנגד לרצון הזה לאכול הכל. אני אפילו לא שומרת את הדנים בחדר. הסטודנטית בחדר הסמוך "שומרת" עליהם וכל ראשון בבוקר היא נותנת לי חבילה של פייבר1 (225 גרם). אם היא לא היתה שומרת לי על הדגנים, הייתי יכולה לחסל גם 6 חבילות ביום. מוקדם יותר היום כבר שקלתי ברצינות לבקש ממנה את כל החבילות ולעשות עליהן בולמוס... בבוקר אני צריכה לאכול בסביבות ה60 גרם פייבר1 ולשתות צ'יקו עם חלב. אכלתי חלק וגם הוצאתי חלק לשקית אוכל שממנה אני יאכל בשיעור (שאליו אני מאחרת). כשאני אוכלת ליד אנשים, אני מצליחה לאכול יותר בשפיות. קשה לי לאכול לבד. אני יודעת שהשקית הקטנה הזו לא תספק אותי לבד אבל יכולה להשביע אותי כשאני בחברה. אני מוזרה... ביום שישי האחרון הייתי עם חברות, אז גם אכלתי קצת קוטג' 5% (רק את החלק הנוזלי) ופטרייה עם קוטג' וגבינה צהובה 5% ו2 שטוחים (בייגלה). קצת קשה לי להבין למה אני צריכה אישפוז. אני באמת לא במצב רע- אני אמנם אוכלת מאוד מוזר אבל אוכלת יחסית הרבה קלוריות ביום. מצד שני המצב הזה מחרפן אותי- אני תלוייה באוכל, אני נשלטת על ידיו, אני אוהבת אותו ושונאת אותו, אני חולמת עליו בלילה, מסתכלת שעות על מאכלים, יוצאת החוצה ומצלמת כל מאכל מיוחד\יפה שאני רואה. אני מסתובבת בסופר, מסתכלת על מאכלים ויוצאת רק עם יוגורט, ירקות ומרשמלו (שאותו אני אשרוף) בשקית. אני כל כך רוצה לאכול במבה. כבר שנים שבא לי שוב לאכול גלידת ווניל עם שברי במבה או אולי במבה עם יוגורט או במבה עם חלב מתוק. אני גם מאוד אוהבת שלווה (חיטה תפוחה) ועוגי. כמה שנים שלא אכלתי עוגה ואני כל כך אוהבת עוגות גבינה. לפני חודשיים ישבתי עם ידיד שלי בארומה וטעמתי מטארט הגבינה שהוא הזמין. האמת היא שהוא הזמין את זה במיוחד בשבילי כי הוא יודע שאני אוהבת עוגות גבינה (הוא רק לא מבין שאני גם מאוד פוחדת מהן). מזל שהייתי איתו כי לבד העוגה היתה טובעת לה בקשה או סתם נזרקת לפח מהר לפני שאני אספיק לפתח עליה בולמוס. לקחתי חתיכה מהגבינה הפנימית, שבין הגבינה החיצונית לבצק, עם מזלג קטן ו..וואו! זה היה הדבר הכי טעים שאכלתי מימי. או שאולי הדבר הכי טעים מזה שנים. אני מתגעגעת לאכילה נטולת פחד. אני רוצה להיות חופשייה. אני רק לא מבינה- יש כל כך הרבה בנות על סף מוות שמחכות לאישפוז. ישנן הרבה בנות שלא אוכלות ימים שלמים או שמקיאות כל מה שהן אוכלות. אני לא שניהם. אני מקפידה לא להיות רעבה מדי (כי אז הבולמוס הופך לirresistible) ואני גם מאוד משתדלת לא להקיא (כי אני כבר יודעת איזה כאב ראש ילווה אותי כל היום ובכלל, כבר יש לי 2 כתרים בגלל השחיקה החומצית שהתפתחה). אני אמנם לא נורמלית, אני חייה בפחד ואוכלת מוזר. הדיאטנית טוענת שהיא לא מצליחה לעזור לי, למרות שהרבה פעמים נדמה לי שאם רק הייתי יותר אמיצה היינו יכולות ביחד לעשות התקדמות רצינית. אולי אני לא באמת רוצה לקחת את עצמי בידיים? אולי "הצורך" הזה באישפוז הוא לא יותר מחוסר רצון להתמודד עם הקשיים. מה שאני מנסה לעשות הוא להעביר את האחריות למישהו אחר- אני לא רוצה מספיק להביא את עצמי לאכול לפי התפריט, אז אני רוצה שאחות בבית חולים תקגיח עליי ותתן לי את האומץ. ועכשיו חפרתי בפורום נידח. עכשיו סיימתי לכתוב דבר שטחי ממש כמו שאני כותבת בבלוג. רציתי להעביר את כל מה שכתבתי לבלוג, רק חבל שלא מרשים לי שם לכתוב בעברית.

אתמול נגמר בסוף בלי בולמוס אבל הייתי מאוד רעבה במשך כל היום. אכלתי הרבה אבל תחושת הרעב לא עברה. הבוקר תחושת הרעב עדיין לא נעלמה. אני אוכלת את ארוחת הבוקר שלי. החלטתי גם היום לאכול מהדגנים וכנראה שאני יאכל מהם גם מחר (פריווילגייה השמורה לי רק כי לא עשיתי בולמוס). השאלה היא אם תוספת הפחמימה הזו לתפריט, אולי היא זו שגורמת לרעב? ע"פ כל כלל הגיוני ההיפך הוא הנכון, אז כנראה זו תחושה טבעית של גוף ה"מתקיים כבר שנים בתנאים של תת תזונה" (לדברי הדיאטנית)