אין

היי גילי, התלבטתי מאוד אם לכתוב כאן. ההודעה שלך לכותבים שכנעה אותי לכתוב. אני נאבדת. המבנה שיצרתי של שמירה על עצמי, החזקה של עצמי, דאגה לעצמי, עובד בד"כ. הבעיה מתעוררת כשהוא לא עובד. כלכך התרגלתי לא להיעזר. ועכשיו, כשאין לי את הכוח בשביל לדאוג לעצמי, אני אפילו לא יודעת איך להיעזר. האמת היא, שאני גם לא רוצה להיעזר. אני בטיפול, אבל זה לא משנה. הפסיכולוגית שלי ממודרת מהנושא, ולהרגשתי המצב הזה מתאים לה. גם היא, כמוני, לא חושבת שהיא יכולה לעזור לי. ופתאום כל מיני גבולות שקבעתי, כל מיני קווים אדומים שהצבתי מתחילים להיטשטש. והמשקל נמוך מאוד. נמוך מידי. וההתנהגות חוזרת להתנהגות שהיא יותר ויותר קדמונית, לתקופה יותר ויותר חשוכה בחיי. לא חשבתי שאני אחזור לשם. ההתעסקות באכילה מעייפת אותי מאוד. וככל שאני יותר עייפה, כך ההתעסקות גוברת. למעשה אין לי שאלה אלייך גילי. התשובה די ברורה. הרי היחידה שיכולה לעזור לי זו אני, וכרגע - אני לא יכולה.

היי גילי, תודה על המילים החמות שלך. מאוד הזדהתי עם הדברים שלך על הקושי להיעזר ועל הרצון להוכיח (לעצמי, אבל גם לעולם) שאני יכולה לבד. דווקא ההזדהות הזו, שבעייני מייצגת מודעות גבוהה, היא שקשה לי במיוחד. כי הרי אני יודעת שאני זקוקה לעזרה ויודעת גם שרוצים לעזור לי. אבל הפער בין הידיעה הזו ובין המקום הרגשי - האמונה שאי אפשר לעזור לי, שזה אבוד, שאסור לי להעיז ולשחרר קצת את הרסן - הוא עצום. אלו שני עולמות נפרדים. בתוכי אני יודעת שהשינוי חייב לבוא ממני. אך הידיעה הזו לא מתיישבת עם חוסר הרצון העז בשינוי. אני לא מצליחה לדמיין את חיי בלי ההפרעה הזו. והרי זו לא מסקנה חדשה, אלא מצב שלמדתי לחיות איתו. המחלה היא חלק ממי שאני, ואנחנו שולטות זו בזו כך שנוצר סטטוס-קוו, מעין איזון. כאמור, הבעיה מתחילה כשמופר האיזון. (עכשיו אני חושבת לי, ש"איזון" זו מילה עם קונוטציה חיובית מדי ביחס למה שתיארתי ומה שאני מרגישה כלפיו. אולי המילה המתאימה היא "קיבעון".) בכל אופן, נתת לי חומר למחשבה... שיהיה לך סופ"ש נעים, סיון