מפחדת

סיגל היקרה אני רוצה קודם כל לברך אותך על הצעד העצום שעשית בכך שהוצאת את עצמך מהזוגיות הזו! הגיוני שהכל מציף עכשיו אבל חשוב לזכור שהצפות הן זמניות וסופן להירגע. לכאורה הגיוני שבתקופה קשה אין תיאבון ואוכלים פחות אך המשפט שתפס אותי במה שכתבת הוא: "אני רוצה לבקש שמישהו יכין לי לאכול". אוכל הוא דבר סמלי, וכעת את זקוקה להרגיש שמישהו נותן לך ולא שאת צריכה לדאוג לעצמך. אבל אני מבינה שהמציאות היא אחרת ודווקא בתקופה זו- את צריכה לדאוג לעצמך יותר מכל וגם לביתך. מה עושים? 1. דברי על כך בטיפול שלך, על הצורך שיכינו לך אוכל ואם הטיפול לא יכול להקיף את ההיבט הזה, ניתן להיות בשני טיפולים במקביל. בניגוד לדעה הרווחת מניסיוני המקצועי זה יכול לעשות מאד טוב. 2. מנסים למצוא פתרונות אפשריים לצורך הזה: האם יש בקרבת מקום מגורייך בית קפה או מקום שתוכלי להפוך למקום קבוע לשבת בו, מעין בית, ושתאכלי בו ארוחה אחת ביום? האם יש חברה/ אחות שתוכלי לספר לה שאת בתקופה בה קורה לך משהו כזה, שאת מרגישה שקל לך יותר לאכול כשמכינים לך? באופן סמלי תהיה לך חוויה שמישהו מכין עבורך וזה אולי ימלא חלק מהצורך. 3. (קצת ההיפך ממה שכתוב בסעיף 2)- נסי להתחבר בצורה הכי טובה לכך- שכל חייך כנראה לא נתנו לך. ושמגיע לך. והאדם שמגיע לך הכי לקבל ממנו הוא את עצמך. זה קל להגיד וקשה לעשות אבל, הדבר המדהים הוא, שברגע שתצליחי לתת לעצמך כל מני דברים- הערך שלך בעיני עצמך ובעיני אחרים רק יעלה וכפועל יוצא מכך גם תראי שאנשים אחרים מתחילים לתת לך. לא יודעת אם עזרתי. את מוזמנת להמשיך לכתוב מה חשבת. גילי