:(

אני בת 17 ואני חושבת שיש לי הפרעות אכילה מגיל 15 בערך... זה התחיל מבולמוסים ללא היטהרות עבר לבולמוסים הקאות ומשלשלים ועכשיו אני בקושי אוכלת ומקיאה פעמיים ביום . אני לא מסוגלת להודות שיש לי בעיה בגלל שאני לא בתת משקל (1.65 משקל 56) הייתי אצל פסיכולוגית והיא אמרה לי שאני נראית "בסדר" לטענתה,ולא מספיק זה נתנה לי טיפים איך להרזות ולהימנע מפחמימות. זה היה מעליב ופוגע ועוד יותר נתן לי את הדרייב להרעיב את עצמי מצאתי חברה באינטרנט שגם היא עם הפרעות אכילה ואנחנו מתכננות צומות ביחד ועושות ספורט ביחד היום אני ביום השני של הצום שלי . אין לי את הכוח אפילו לחשוב על להכניס משהו לפה, הפעולה של הלעיסה מעייפת אותי התחלתי טיפול אצל פסיכותרפיסטית אבל לא בגלל הפרעות אכילה..בגלל חרדות והפגיעה מינית שעברתי ואני מרגישה חצויה אם לספר לה או לא כי אולי גם היא תחשוב שאני שמנה מדי בשביל להיות עם הפרעת אכילה ?

היי ME, אני עדיין קצת בהלם מהתגובה של הפסיכולוגית שלך...!!! זה באמת מאוד פוגע... וגם חסר רגישות. (כמובן שאני לא רואה ושומעת גם אותה ואת התמונה המלאה...אבל ממה שאת מתארת, זה ממש לא בסדר) משקל זה לא הקריטריון היחיד (ואם אני לא טועה הוא גם לא הכרחי) כדי לקבוע שיש הפרעה. ואת יודעת מה, מי- ההגדרות בכלל לא משנות (לדעתי לפחות). מה שמשנה זה שאת סובלת ופוגעת בעצמך ואת גם מבינה את זה! חבל! כתבת שאת הולכת לפסיכותרפיסטית לטפל בעניינים אחרים..זה לא כ"כ מנותק אחד מהשני (כנראה יש קשר בין הדברים...). אני מבינה לגמרי את הקושי לספר לפסיכותרפיסטית אחרי התגובה שחווית מהפסיכולוגית, אבל אני ממש מציעה לך בכל זאת לנסות ולשתף אותה. בהצלחה עם זה :) ואם בא לך, עדכני מה קורה.. בובי

אז סיפרתי וזה גרר את אותה תגובה אולי אפילו יותר קשה "את לא נראית כמו עוד אחת מהאנורקטיות האלה" "דווקא השיער שלך נראה טוב" והכי גרוע - "זה נראה שיש עלייך קצת בשר לא?" ועוד שלילה של העובדה שיש לי הפרעת אכילה זה היה עוד יותר מעליב ....זה גרר אותי ל-4 ימי צום .. אני חושבת שהבעיה היא שהיא לא מתמחה בנושא הזה ואולי עדיף לי ... כי לא מגיע לי להבריא עד שאני אראה כמו "עוד אחת מהאנורקטיות האלה". בנתיים הק"ג נושרים אז מי אני שאתלונן...