הפרעת אכילה שלא נגמרת.

היי, אני בת 16 וחצי. היו לי הפרעות אכילה בכיתה ח - ט - חלק מי ועכשייו אני ביא בתהליכי עלייה במשקל בשביל הצו ראשון. למרות שההפרעה כביכול עזבה היא לא באמת הלכה מעולם. אני כרגע כמעט ב50 (על מטר 164) בשביל בצו. אבל אני יודעת שאני רוצה ממש לחזור ל45 ורוצה לפעול לזה לאחר הצו. אני לא מרוצה מהעלייה. חברים ומשפחה אומרים שהיא הכרחית לבריאותי אבל עדיין קשה לי עם זה. ראיתי את המספר 49.4 היום ומהדיכאון לא אכלתי כל היום. יש לי חברה ממש טובה שאיתי בבצפר ולוחצת עלי לאכול ומדברת איתי על הנושא ולדעתה אני רזה מידי.. אבל אני מרגישה שהיא משקרת כדי שאשמין כי בעבר גם לה היו הפרעות והיא השמינה מאז. אני מרגישה שאני לא יכולה לעשות תהליך בגלל הלחץ שהיא מפעילה עליי בנושא, כמובן מאהבה, אבל אני גם לא רוצה לשחרר ולומר לה לצאת מזה כי אני נהנת מהתשומת לב. אני רוצה להרזות 5 קילו ושכולם יחמיאו לי על הירידה או ידאגו. אבל איתה זה לא יקרה. לא החלמה גמורה ולא הרזיה קיצונית. ואני מרגישה שאני רוצה כבר להיפטר מההפרעות אחת ולתמיד (ראבק, מעל 3 שנים, זה באמת מספיק) אבל אני מרגישה שאני צריכה קאמבאק אחרון. ירידה משמעותית, המחמאות, הדאגה, ה-את צריכה להשמין, אני רוצה סיבוב אחד כזה לפני שאעלה ואבריא וכבר לא ארד למשקלים האלו שוב. עד כמה זה נשמע נורא? אני בעיקר מתוסכלת. ורוצה שירדו לי מהגב אבל לא יפסיקו עם תשומת הלב. אם יש איזה שהן מילות חוכמה, אני מאוד צריכה כאלו עכשייו

בעבר, כשההפרעה הייתה בעיצומה קצת לפני אישפוז בסביבות חט. למזלי ניצלתי מאישפוז צעד לפני בזכות הנחישות של אימי ועליתי במשקל משמעותית בהדרגה מ38 אל 45-46. דיברתי עם פסיכולוגית באותה התקופה אבל היא לא הייתה מוסמכת להפרעות אכילה החברה לוחצת עליי כל יום להתחיל ללכת לפסיכולוג ואף הקציבה לי 30 יום לעשות זאת בעצמי לפני שהיא פונה למישו. אבל אני מאמינה שהיא רואה את המצב כחמור מהאמת. הבעיה היא שאני מפחדת לשחרר את ההפרעה לדעתי. היא בטוח משרתת אותי בדרך כל שהיא, אז אני לא מרגישה שאני יכולה לשחרר. אני כבר התחלתי להאמין לכל מי שאומר שהפרעת אכילה לעולם לא נפתרת לגמרי, אבל הייתי רוצה להאמין שאפשר לצאת מהמעגל השגוי הזה><