שלום רינה

למטפל אחד כאדם מאוד התחברתי והבאתי לטיפול כל מה שהספקתי..לקח לי זמן להבין שאינני חייב לדבר רק על האוכל שזה מה שעשיתי בתחילת הטיפול גם כי לא ידעתי על מה אני "צריך" לדבר וגם מכיוון שזה הדבר היחיד שהעסיק אותי. ומעסיק אותי גם היום באופן אובססיבי. היה חיבוק ביננו,סיפרתי הכל והרגשתי שהוא אכן קשוב וגם שאכפת לו..ואפילו כשהיו תקופות קשות יותר ולא היה באפשרותי לשלם לפגישה נוספת בשבוע,הוא חזר והתעקש שלא אדאג לכסף כי זה איננו העניין. ובמשך חודשיים בערך הגעתי פעמיים בשבוע אליו. ובכל זאת...לא הרגשתי מעולם שינוי בהפרעות האכילה. לא הבנתי מה הקשר בין מה שאנחנו מדברים עליו,גם אם זה קשור באופן בו אני מתנהל וחושב על אוכל,לבין הזמן בו אני לא בחדר הטיפולים אלא בזמן אמת עם המקרר בבית או יותר נכון בלעדיו..בפועל לא נתנו לי מעולם באף אטיפול,כלים מעשיים להתמודד עם הבעיה שלי,המחשבות שאני גדול ומגושם אחרי שאני מעז לאכול סלט קטן נשארו כשהיו..כאילו לא השקעתי כלל זמן בטיפול. אינני מבין איזה טיפול אני כן צריך על מנת להיות חלק מהאנשים הללו שהצליחו בדרך מוזרה לצאת מהסיוט הזה. היו שנים שניסיתי לעזוב את החיים כי הרגשתי שזה חסר סיכוי והסבל הוא נורא וגם ההרגשה של כמה אני איש טיפש..ואשמה על למה נולדתי ככה,מחשבות על מה עשיתי כל כך נורא שהכל משובש.. אני לא רוצה לחזור לתקופה הזו של לרצות למות ולנסות למות. ועוד יותר ללנסות ולא להצליח ולהמשיך לחיות עם תחושת הכישלון הנוספת הזו. אני לא מבקש כאן שיטפלו בי ולא רחמים עצמיים או ממישהו אחר. אבל רוצה טיפול שכשאצא ממנו אחרי כל מפגש,ארגיש שמשהו קורה.