קשה וכואב..

אני כותבת עכשיו,משום שאין לי למי לפנות ועם מי לדבר.אני מרגישה כ"כ לבד,כמו אפס ומאופס,תת אדם שלא שווה להסתכל עליו,שלא שווה לתת לו פרטיות,לתת לו צרכים בסיסיים שכל אדם זקוק להם-עידוד,תמיכה והבנה.ואולי זה נכון-אני אפס,שמנה,מכוערת.נמאס לי לחיות,נמאס לי להיות צל,אוויר שאף אחד לא רואה,שלא רוצים לראות,שמעדיפים להתעלם.נמאס לי מהכול,נמאס לי מכולם.אני רוצה לחיות על אי בודד רחוקה מכולם,קלה ושטוחה,להתעמל כל שארית חיי,להשאר ילדה קטנה,אבל הם לא מבינים.כולם רק דורשים ממני ודורשים,וקשה לי.אני מנסה לזעוק לעזרה,אבל לא שומעים אותי.אני שונאת את עצמי,את הגוף שלי.אני מתעבת את כל מה שקשור בי.אני מתביישת לצאת לרחוב שיראו אותי.אין לי למי לפנות-אמא שלי לא מבינה,אבא שלי לא רוצה להבין,לאחותי כבר לא איכפת,ובעלי לא יודע בכלל מה הבעיה שלי.היומן שלי סופג דמעות,מילים,רגשות,אך הוא אינו יודע להגיב,לתמוך,לעודד.לפעמים מתחשק לי לברוח מכולם,נמאס לי להעמיד פנים וללבוש כל יום מסיכה,שבולעת אותי עוד ועוד ומשתלטת עליי,עד שגורמת לי להרגיש מבולבלת,לא להכיר או למצוא את עצמי.אני מרגישה שאני טובעת עמוק,בדמעות של עצמי,בגועל שבתוכי.די,זהו,אני מנסה להפסיק לבכות,ממש מנסה,אך זה לא עוזר,משהו בי רוצה לצאת,להשתחרר. אני מאבדת את עצמי לדעת,אני מנסה,אני ממש משתדלת,אך נותרת לבד,שוב לבד בעצמי,טובעת באוקיינוס של ייאוש,אוקיינוס עמוק שאי אפשר לצאת ממנו.