הי גילי

שלום מרים את מתארת כיצד ברגישותך את יכולה לזהות את הדפוסים הרגשיים של הפרעת האכילה אצל אמך, גם כאשר לשמחתינו, אין לכך עדות בהרגלי האכילה שלה. הפרע אכילה יכולה לחזור בגילאים שונים ובנסיבות שונות, כפי שציינת בעצמך אצל דודה שלך. אכן קשה להציע עזרה למי שלא מוכן להודות שקיימת בעיה. היתרון במצבה של אמך הוא הגיל. בגילאים מבוגרים יותר, ישנה אינטראקציה תכופה עם רופאי משפחה ורופאים שונים. באם תבחיני שהיא מצמצמת באכילה, תוכלי לערב בכך את רופא המשפחה. אני חושבת שמבחינה קונקרטית ברור לך שכעת אין משהו שחייבים לעשות אם היא אוכלת באופן תקין ואינה מעוניינת בטיפול. אבל, בין השורות אני שומעת את תסכולך מהיחסים שלך עם אמך שיש בהם מידה של הכחשה מצידה ואולי תחרותיות שאת חשה אותה מכניסה לקשר, בכך שהיא מתפארת ביכולתה לא לאכול בצעירותה, ומאידך יש בהם תחושת אחריות שלך כלפיה. אולי שווה לך לחשוב לעבד זאת בטיפול, לא כי את לא בסדר, אלא כי דפוסים רגשיים של אמהות יכולים להיות מתסכלים וללוות אותנו שנים רבות. עדכני מה חשבת גילי