אכילה כפייתית/רגשית

"ההפרעה שלך, כפי שהבנתי מהראיון שלנו, נובעת ממקום פנימי כלשהוא, ממנגנון רגשי מסוים, שגורם לך להתקפי אכילה כפי שאמרת, בולמוסים." כך אובחנתי ע"י עובדת סוציאלית נחמדה למדי, שערכה ראיון אישי איתי ועם אמא שלי אחרי שהחלטתי לקחת את עצמי בידיים ולטפל בבעיה שלי. קראתי הרבה מאמרים באינטרנט על אכילה רגשית וכפייתית, כפי שהבנתי, זה נובע מרצון להדחיק ולהתעלם מרגשות ותחושות בלתי נעימים, מתח, חרדה, בעיות יומיומיות, או זכרונות/טראומות מהעבר. הבעיה היא...כשבאתי לאיבחון, הם הבטיחו לי עזרה, הפנו אותי לכל מיני מקומות, ובכלל קבלת העזרה הפכה להיות למסובכת בשלב כלשהוא. מה שבכלל לא אמור להיות, כי בן אדם במצוקה צריך לקבל עזרה מיידית (התירוצים שלהם זה כרגיל חגים וחופשות), נדרשו לי 3 שנים להבין שאני צריכה טיפול, כי בכל יום קיוויתי שהכל יסתדר, שממחר אני אוכל להיות בשליטה, והאמת? התקווה המטופשת הזאת עדיין נמצאת (כרגיל, אמצא את עצמי בעוד אחד מהבולמוסים היומיומיים שלי), אבל אני רוצה להרגיש יותר בטוחה...אני רוצה לדעת שמחר, אוכל כבר להתקדם צד אחד לקראת הבראה מוחלטת. זה כ"כ מתסכל, כי אני בן אדם שמאוד שולט בעצמו, אין לי בעיות ביטחון עצמי, אני גרה בבית חמים ואוהב למרות שאין לי אבא, אני הולכת לבצפר, החיים שלי פשוט נהדרים ויש אנשים שחייהם הרבה יותר קשים משלי, ולכן אני רואה את ה"הפרעה" הזאת כחולשה. אי יכולת לשלוט בעצמי, וזה מתבטא -רק- באוכל. ניסיתי לעקוב אחרי עצמי כמו שכתוב במקומות שונים, להבין מה אני מרגישה לפני בולמוס ואחרי, אין לי רגשות. מחשבה אחת ויחידה מנקרת אצלי בראש וחוסמת כל רגש שהוא. והיא "אני רוצה לאכול." אחר כך, באים רגשות האשמה, הרצון לפרוץ בבכי ששוב איכזבתי את עצמי, שוב אכלתי כך סתם, שוב אצטרך היום לקרוע את עצמי בספורט כדי להוריד לפחות 1/4 ממה שאכלתי כרגע. אני מנסה להתרכז עכשיו בדברים ש-באמת- חשובים לי, אני רוצה להשקיע את כל מה שיש בכיתה י', כי יש בגרויות השנה, אני רוצה לעזור לאמא ולהתחיל לעבוד, אני רוצה לעשות דברים! אבל לא, אני עסוקה מידי בבולמוסים יומיומיים שגוזלים מזמני, מכוחותיי וממצבי הרוח שלי. מאיפה לעזעזל יכולה להגיע ההפרעה הזאת עם הכל אצלי בסדר?? אני מרגישה שהכל בחיים שלי סובב סביב אוכל, וזה הדבר הכי מייאש...כי אני בסה"כ רוצה להיות נורמלית, אני רוצה ללמוד, לעבוד, להתעסק במה שבני נוער מתעסקים בו, ובמקום זאת, יש את ההפרעה שנתקעת לי באמצע השנים הכי טובות בחיי ולוקחת ממני הכל...אני ממש יכולה להרגיש אותה הורסת אותי לאט לאט... אין לי נטיות אובדניות, יש לי כוח רצון לצאת מהמקום שאני בו עכשיו, אני כן רוצה להבריא, אני פשוט לא יודעת איך, והשאלה שמכרסמת בי עוד יותר היא"למה..?" אני לא יודעת למה כתבתי את כל זה עכשיו, רציתי פשוט לפרוק איכנשהוא, כי אני מרגישה שכל יום הוא פשוט מאבק, ואני קורסת תחתיו.. אני פשוט צריכה בן אדם שיוכל לעזור לי. שידע מה לעשות. אני יודעת להקשיב ולספוג דברים שאומרים לי, לא קשה לרפא אותי. אני צריכה רק כיוון...משהו..אני פשוט אבודה.

היי.. אני התחלתי רק השנה להיכנס לפורום הזה. קראתי את מה שכתבת ואני מאוד מזדהה איתך. אני גם באה מבית שאין בו אבא. ילדה שתמיד אמרו עליה שהיא נוחה, תלמידה מצטיינת. חברותית. גם אצלי הבעיה הזאת עם אוכל נחשבה כחולשה, הדבר היחידי שלא מושלם. עשיתי אינספור דיאטות כאסח, והתקפי הקאות ואני מכורה לספורט. לקח לי שלוש שנים לבקש עזרה וארבע שנים לדבר על זה בגלוי עם אמא שלי. אני עדיין הולכת לפסיכולוגית שלי שהיא מדהימה. יש לי עוד הרבה על מה לעבוד אבל אני עכשיו הרבה יותר אופטימיצ מבעבר. המילים שלך נגעו ללב שלי מאוד והיה חשוב לי לכתוב לך.