הצילו
דיון מתוך פורום הפרעות אכילה ואכילה רגשית
אני כלואה בתוך עצמי, הרס הרס הרס מהיכן יוצאים? איפה פתח המילוט? האם קיים אחד כזה עבורי???? נאנסתי, נאנסה נשמתי וגופי כאחד, נאנסתי ע"י 6 גברים שאחד מהם היה אבי, אם אני נכנסת למקום של התעללות מינית, אז עברתי עוד משהו לפני כשנה, אך אני לא מעוניינת להדגיר זאת כאונס, לא רוצה אפילו לזכור שזה היה. הייכן מתחילים לרפא את הפצעים שנדמה לי שכבר נרפאו מזמן? איפה אני זועקת לעזרה ואומרת שכעת נותרתי בתחושה שגם אישה אנסה אותי??? נרפאתי מכל הגברים האלו, אולי פשוט לא רציתי לזכור. האישה הזו בגדה בי והכניסה לתוכי את הסכין הכי חדה וכואבת שרק אפשר, כמה שהאמנתי בה, כמה שאהבתי אותה....הכל בעיניים עצומות...אני כותבת זאת וחנוקה מדמעות, אולי האהבה שלי אליה חצתה את כל הגבולות האפשריים, אולי..אבל האם היא השתמשה בי? היא "זרקה" אותי לעזאזל לא הרבה אחרי שהכל התחיל? שוב להאשים את עצמי, האשמות האלו, ההרס הזה שמגיע לאחר מכן..אני מרגישה שהיא השתמשה בי, למה? במקום הכי הכי כואב לי..קיבלתי שם מכה שאני לא מצליחה להתרפא ממנה...היא עזבה, נטשה, ואני נשארתי עם התחושות הללו.. התחושה המגעילה והמביישת הזאת שהשתמשו בי, למה??????????? נמאס לי מהתחושות האלו. אבל אני סחבתי אותנו אולי למקום הזה? יכול להיות..אבל מדוע היא התייחסה אלי ככה לאחר מכן? אני מרגישה כמו כלב פצוע שנתנו לו בעיתה החוצה, אני לא יכולה לעמוד בזה. הכאבים האלו הורגים אותי, אני מקיאה מכאב, אני מקיא מקושי, הדמעות האלו חונקות אותי בכל מקום אפשרי, אני רוצה דיי, אני זועקת לשמיים שמישהו יביא לי את גלגל ההצלה שלי, חייב להיות אחד כזה עבורי, לא הגיוני שכל הזמן אגיע למקומות האלו, לפינות הללו שסוגרות עלי ואין לי מהייכן לקחת חמצן. אני כלואה בקירות של עצמי, אני כלואה ונשמתי נאבדה לה האם יש בשביל מה לחפשה? האם היא עודנה קיימת? אחרי הכל...עם הכל היו לי חלומות אני רוצה לתת להם חיים. כרגע אין לי אפילו חיים לתת לעצמי. הצילו.
בעיטה*
שלום לך לפעמים המציאות עולה על כל דמיון. אני כל כך מצטערת לשמוע על הפגיעות הגופניות והנפשיות שקרו לך, לא באשמתך. אני מדגישה שוב: ל א ב א ש מ ת ך !!!!!!!!!! אבל, חוסר הצדק הקיומי גורם לכך שאת זו שסובלת בשל הפגיעה של האנשים הרקובים הללו. חשוב לי להגיד לך שיש לך תקווה. יש מאיפה לקבל חמצן. יש בעולם עוד אנשים שיכולים לעזור לך להשיג מעט שקט פנימי ובהדרגה גם הרבה שקט פנימי. האם את נמצאת בתהליך טיפולי? גם אם היית בטיפול שלא חשת כי עוזר, יש לטיפולים אפקט מצטבר ולפעמים שווה להמשיך ולהיעזר. הלוואי ויכולתי ללחוץ על כפתור שימחק את כל הזוועות שעברת ואת אלה שאת חשה. אני מבטיחה לך שהייתי עושה כל מאמץ לשם כך. אבל אין פתרון מהיר וקל. את יכולה וצריכה לאסוף את השברים ולהאמין לי שיכול להיות לך גלגל הצלה. שיכול להיות לך יותר טוב ושיהיה. נסי ככל שניתן לא לנתח, לא לבחון אם את אשמה, לא להתעסק בשיפוט לגבי עצמך. נסי לתת לנפש שלך משהו מהשמירה וההגנה שהגיעה לה על ידי אנשים אחרים. להתחשב, לחבק, לענות על צרכים, לא לשפוט אני נשמעת לעצמי פתאום כמו בודהה או משהו כזה, אבל באמת תנסי כמה שאת יכולה לא לשפוט את עצמך. אחרים התאכזרו אליך מספיק. אין סיבה שתעשי זאת גם לעצמך. את יכולה לכתוב לי במייל או לפנות בטלפון אם תרגישי שאני יכולה לעזור 0544959060 [email protected] בשיר של שלום חנוך "נגד הרוח" יש שורה שאומרת ש"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר". בואי נאמין שיכול להיות שחר גם בחיים שלך. אני מאמינה. גילי
הועלתה היום הצגת הבכורה ואני כאן, תוהה מתי אעייף את עצמי מספיק ואוכל להרדם.. מחר עוד הצגה ומחרתיים עוד הצגה ויום למחרת עוד הצגה..וזהו, הפרגוד השחור ירד, אני ארגיש אילמת, לקחו לי את האוויר..את המעט אוויר שחשבתי שעוד יש לי. את כותבת ואני מחייכת, דברייך נוגעים לי וכואבים לי, אני רוצה להאמין, אני רוצה לחזור להאמין אך משהו בי נסדק, הגילוי היה קשה למדי, כואב צורם והכל יחדיו יצר מערבולת של רגשות שאפשר לנקזם לכדור שחור קטן אך כאוב במיוחד. אני מתמכרת למילים של עצמי, לתחושות של עצמי שכל יום משנות פנים, לאיזו הרגשה ותקווה שלא ברורה לי לאן הלכה, אולי היא בתוכי, מבקשת ממני לתת לה מעט אוויר לנשום, אני נושמת, משתדלת, נהיה כואב. אימצתי את עצמי, גופי כואב, זו ההצגה, ההצגה הועלתה, חייכתי והשתכבתי, הכפיים צרמו לי אך מילאו אותי, הסתכלתי אל הקהל, רציתי שיפתח האור וכל אותם אנשים שבליבי, כל אותם אנשים שאני אוהבת, שהרגשתי מהם אהבה בחיי, כל אותם אנשים..רציתי אותם שם, בקהל, מחייכים אלי. המאמץ ממכר? אולי, אני מכורה מטבעי כנראה...כל היום חזרות, כל היום מאמץ, אני אוכלת באמצע היום כדי לא לקרוס, ההצגה חייבת להימשך. אני תוהה אם אני ממלאה את עצמי בדבר טוב? אלו הם חיי..ההצגה, ההצגה תמיד נמשכה אצלי בחיים, רציתי לעשות קאט אך גם זה לא הצליח, החיים הראו לי שוב בבעיטה לפרצוף ש"ההצגה חייבת להימשך". אני מתמלאת ומתרוקנת מיד לאחר מכן, כמו בליסה של אוכל שמיד יוצאת אל תוך אסלת השירותים. היכן אני מוציאה? את מה אני בולסת? ההצגה, ההצגה זו הבליסה שלי אולי, ההצגה זה האוכל והמים יחדיו. לחפש שביל להולכי רגל, שהולכים לאט לאט בקצב שלהם, מבלי למהר, הייכן ישנו שביל כזה? אני כותבת לך גילי, אך כותבת יותר לעצמי..לא השתגעתי, מצטערת אם הכתיבה נראית לא ברורה, אולי אני נסערת, אולי אני פשוט רגועה, אולי זה השקט שאחרי הרעש הגדול... כתבת שאנסה לתת לעצמי משהו מהשמירה וההגנה שהגיעה לי ע"י אחרים, איך אוכל לעשות זאת? הרי אני לא יודעת להגן על עצמי, לשמור על עצמי... אני כל הזמן מובילה את עצמי לאנשים שיפגעו בי, שיבגדו בי. אני לכודה בציפורנייה של מחלה ארורה.. מחלה שקרנית, שתדעי לך, אני יצאתי מזה, אני לא הייתי שם, אני הייתי בריאה, בגופי, בנפשי, ברצונותיי, במחלומותיי, רק שתדעי. אולי לא חזרתי לשם, אולי זה רק הכאב, הפחד, הקושי כעת. אני מסכימה איתך...הכי חשוך רגע לפני עלות השחר.. ממש כעת, רגע לפני עלות השחר... אני רוצה להרגיש את השחר בקרביי, באמת שאני רוצה. את מקסימה..קראתי כמה וכמה פעמים את מה שכתבת לגביי הכפתור, תודה לך, אם היה אפשר לעשות זאת, הרי שאני הייתי עושה זאת מיידית, תודה על הרצון שלך לעשות זאת אם היה באפשרותך! אני.
מקווה שתמצאי את הדרך אני מאוד מבינה לליבך גם אני נאנסתי בילדותי תקופה ארוכה וכואבת גם את נפשי השחיתו תהיי חזקה יש גם אנשים טובים באמת שלא יפגעו /ינצלו אותך אני איתך רות
מנהלי פורום הפרעות אכילה ואכילה רגשית
