לכולכן

בנות יקרות, אני רוצה להודות לכל מי שהייתה כאן עבורי, ולו גם בהקשבה. תודה. אני רוצה לשתף אתכן בכך שעכשיו קצת יותר בסדר, הייתי צריכה לעשות את זה, ועשיתי...אף פעם לא אהיה שלמה ועל כן אני מפסיקה לרדוף אחרי הרצון הזה, כנראה שמתי אותו לנגד עיניי אולי דווקא כדי שלא שלא אהיה מרוצה, כי הרצון הזה כל כך גדול וגבוה, אולי להישאר במקום שלי ולקבל אותו. הדברים מסתדרים, אני יודעת זאת..אני תמיד יכולה לבחור להסתכל על חצי כוס הריקה, להגיד שבכלל אין משהו מלא ואולי בכלל גם אין כוס, אבל-פה בה ה"אבל" הגדול, יש דברים מלאים. אני מחייכת אל הדברים שמלאים, מחייכת אל מה שמצליח, מחייכת אל מול מי שאני, אני מוותרת על הדברים שניסיתי להשיג ולא הצלחתי, אני מוותרת על הפחדים שלי שאנשים יעזבו אותי, אני נשארת במקומי ומפסיקה לרדוף אחר געוגעים...כנראה יש אותם כי צריך להיות אותם, אני משאירה אותם במקומם ומפסיקה להתעסק בהם ובכך כנראה אמנע את הכאבים שבאים לאחר מכן. אני משחררת כל דבר שרע ותוקע אותי במקום ומונע מעצמי להיתפתח. מגיע לי לחיות, מגיע לי. עכשיו לאט לאט אני מאמינה בזה, אני אעשה צעדים עם עצמי בכך שלאט לאט אחדיר לעצמי את האמת, אפסיק לראות את הכאב, אקבל אותו ולא אתרכז בו. תודה על מה שיש לי, יכל להיות אחרת לגמריי........... שלכן באהבה, תמיד אזכור כל מקום ומקום שהייתי בו ונתתי לעצמי להיות. ולא אכלא את עצמי יותר עם אנשים, מקומות ודברים הגורמים לי להרגיש רע, שנואה, כאובה ומיוסרת. אני פשוט אני, כמו בתחילה, כבר לא כלואה.

גילי, אני מתיישבת כעת לכתוב לאחר יום קצת בעייתי שעבר עלי. לא דווקא בגלל הפרעת אכילה, אלא בגלל דברים עמם אני צריכה להתמודד ביומיום ולא תמיד פשוט לי והכל עובר "חלק", הדברים נוגעים בי, כנראה שאני עדיין אנושית, מניחה שטוב שכך. תראי, האמת ששום דבר פה לא פועל כמטה קסם, לא היה לי קל לצאת מהפרעת אכילה של כ-12 שנה בפעם הראשונה, בפעם הראשונה בה זכיתי להתחיל לחיות, ההבדל בנינו לבין מתאבדים, הוא שאנחנו הורגות את עצמנו כל יום מחדש, מתות כל יום מחדש...הכאב הוא נוראי, משום שפה זה לא מוחלט, כל יום לסבול, כל יום לחיות ולהרגיש שהכל מת מבפנים ועם הזמן גם מבחוץ. הפעם אולי זה יותר קשה גילי? אני מניחה שכן... אם היית שואלת אותי לפני כחצי שנה אם אני מאמינה שאכנס להפרעת אכילה שנית, הפרעת אכילה פעילה..בוודאות הייתי עונה לך שלא, שהרי ברור לי שלא אוכל לצאת מזה בפעם השניה, ההחלמה בפעם הראושנה הייתה מזעזעת, נוראית, מבחילה ולא ידעתי מתי ארגיש טוב ואם בכלל... אז לא אוכל להאחז כנראה במשפט הזה שאם אכנס שנית אז לא אצא מזה...כי הרי כבר כתבתי ואמרתי לעצמי שאני רוצה לחיות, אני באמת רוצה, רק שלא קל, לא קל לי כעת להיות בסדר, לא קל לבטל את הדברים שסיגלתי לעצמי במשך התקופה הקשה הזו...אני מרגישה שהייתי במין תרדמת כזו, תרדמת שקרו כ"כ הרבה דברים, עד כדי כל שעוצמת הכאב הייתה כה קשה לי שבחרתי "ללכת לישון", וכמה קשה לי לישון וגם במקום הזה בו ההפרעה יכולה בקלות להתפרץ לי "(לצערי הההתמכרות שלי לא נגמרת רק בה"א) אז אני מנסה לעצור את עצמי, נכנסת למחשב וכותבת, לא מזרזת את השינה כמו בעבר. היום אני יכולה להודות בפני עצמי שיש לי עוד בעיה מלבד האוכל, היום אני יכולה להודות בפני עצמים שלהתמכרות שלי יש עוד "רגליים"...בעבר לא יכולתי. אני מפחדת נורא להקיא גילי, אני משתדלת לחייך באמת, אני משתדלת לטפל בעצמי בדרכים המקובלות, אני נופלת אבל, זה לא קל..הרי הדבר הבסיסי שבנאדם צריך זו קרקע בטוחה שהוא יודע שאם יפול יהיה שם מישהו, לא אאחז בזה שאולי אין שם אף אחד, אבל לא קל לחשוב שאולי אני אפול והנפילה תהיה קשה מדי....הרי יותר קל להיות בה"א פעילה, שם התחושות מעוממות מעט ואני יכולה להתנהל איכשהו... לא התכוונתי לאלאות אותך בהדבריי... רק שקצת קשה וקצת מפחיד לחזור לתחושה הזו של ההחלמה, הגוף לא ממש מקבל את זה בזרועות פתוחות, מה עושים גילי? אני שואלת בכנות ובנכונות לעזור לעצמי, מה עושים מפה? לאחר קבלת ההחלטה אמיתית... ותודה לך על מה שכתבת, ריגשת אותי כתמיד. שמחתי לדעת שיש ככה מישהו מעבר למסך השני ששמח על ההחלטה שלי ממקום אמיתי, אני בונה לעצמי את האמון חזרה באנשים, זה גם לא קל. יום טוב אגיד לך, מניחה שתקראי זאת באור יום....ולא בשעות אפלוליות כאלו...אמן שבקרוב גם אני לא אזכה להרגיש ולראות את השעות הללו. שלך, אני.