אבא עם הפרעת אכילה

גילי שלום, השאלה שלי היא לגבי אבא שלי: הוא בן 66 וכבר שנים רבות שהוא סובל מאכילה כפייתית. זה מתבטא בזה שהוא פשוט אוכל מכל הבא ליד, בלי קשר לתחושת רעב או שובע. הוא לא מודה בזה שיש לו בעיה, אבל לפני כמה זמן הוא סיפר לי איך היה לו בולמוס שאחריו הוא הלך לשירותים, הכניס אצבע לגרון והקיא כי לא יכל להכיל את כל האוכל שהוא אכל. העניין הוא שגם על האקט הזה של הקאה יזומה הוא מדבר כעל משהו שהוא רגיל ונורמאלי ואפילו רצוי. הוא לא מבין שיש לו בעיה רצינית! הסיבה שהתחלתי לדאוג היא כי לא מזמן אחיו התאום עבר ניתוח מעקפים וזה תורשתי. כלומר גם בלי הפרעת האכילה שלו, אבא שלי נמצא בסיכון ללקות בהתקף לב. הוא כל הזמן מדבר על הפחד שלו לעבור את מה שעבר אחיו, אבל הוא מתייחס אל מקרה כזה, אם יקרה כאל גזירה משמים שאי אפשר למנוע. כלומר הוא לא מבין ששינוי אורח חיים וטיפול עצמי יכול להפחית את הסיכון. ומן הסתם הוא גם סובל מעודף משקל. אני באמת חוששת גם כן שלא ירחק היום שהוא יחטוף התקף או שהבולמוסים שלו יתנקמו בו בצורה זו או אחרת. אני יודעת שזה תלוי רק בו ואי אפשר לעזור למי שלא עוזר לעצמו אבל אני רוצה לשאול האם יש משהו בכל זאת שאוכל לעשות כדי לעזור לו? לשכנע אותו איכשהו לטפל בהפרעת האכילה שלו? אני חייבת לציין שאני באה מבית בעייתי, אמא שלי (מן הסתם בת זוגתו של אבי) היא אישה ברוטאלית, שהתעללה בי רגשית ומתעללת גם בו, משפילה ומבזה אותו ומשתלטת עליו. כבר שנים רבות שאבא שלי סובל מדיכאון והפרעות האכילה שלו הם חלק מהעניין. הוא ניסה פעם טיפול פסיכולוגי אבל עכשיו הוא אומר שהוא כבר לא מאמין בזה. האם יש סיכוי בכל זאת לעשות משהו?

גילי, תודה על התגובה המושקעת. אציין עוד כמה פרטים שלא ציינתי קודם: אני לא גרה עם הוריי, כבר קרוב ל-10 שנים ואני גרה גם בעיר אחרת מהם, כך שאני לא יודעת עד כמה זה יהיה פרקטי לעשות איתו פעילות גופנית. אחיו גר אפילו יותר רחוק ממנו. כך שכנראה אצטרך לחשוב על דרכים אחרות לשכנע אותו, באמת בלעשות שינויים קטנים. באשר אליי, אני נמצאת בטיפול ומטפלת בקשיים שנוצרו בעקבות ההתעללות שעברתי בבית. שוב המון תודה, נטע