אכילה רגשית באירועים חברתיים

גילי שלום, אחת הבעיות המהותיות בחיים שלי שאני מתמודדת איתן לאורך השנים היא בעיה חברתית, קשיים בתקשורת בינאישית. קשה לי לפתח קשרים חברתיים וגם בן זוג לא היה לי מעולם. (אני היום בת 34), כך שאני די סובלת מבדידות. לפעמים אני מנסה להתגבר על הבעיה דרך השתתפות באירועים חברתיים שונים, כמו מפגשי פורום, חוגים וכד'. אני גם מתרגלת יוגה ופעילה בכל מיני אירועים במרכז שבו אני לומדת. יש שם אחת לשבועיים סעודות שבת ופעם בשבוע אירוע נוסף שבסופו יש הרבה אוכל, בעיקר מתוק. וכאן הבעיה שלי: האבסורד הוא שדווקא באירועים כאלה, שיש הרבה מאוד אנשים ולכאורה אני לא לבד, אני מרגישה את הבדידות אפילו יותר. כי אני תמיד אומרת לעצמי שאני אנצל את ההזדמנות לדבר עם אנשים, לתקשר וכו' ובסוף אני נתקעת. לא יודעת איך לפנות לאנשים, איך לפתח שיחה ואם אני מדברת עם מישהו זה רק כאשר הוא פונה אליי ביוזמתו. וזה מה שיוצר אצלי תסכול ומכאן דחף לאכול. וכך אני מוצאת את עצמי בולסת המון באירועים כאלה, במיוחד כשהאוכל ממש זמין ונמצא שם. למשל בסעודות שבת כשמגיע הקינוח אני מסוגלת לחסל צלחת כמעט שלמה של עוגיות/עוגות או במפגש פורום שוב, גם אם הבטן ממש מפוצצת, התסכול והבדידות מוליכים אותי אל האוכל ומכאן אל בולמוס שאחריו אני מרגישה כבדות ולעיתים גם שלשולים ו/או בחילות וכו'. אציין רק שאני נמצאת בטיפול פסיכולוגי בימים אלה, שהתחיל כטיפול התנהגותי, מה שבהתחלה גרם לי להרגיש שהבעיה מחמירה כי המטפלת נותנת לי משימות ואני לא מצליחה לעמוד בהן, בייחוד באירועים חברתיים מסוג זה ומכאן התסכול והבולמוסים. לאחרונה הטיפול התחיל להיות יותר קוגנטיבי ופחות התנהגותי, בגלל הקשיים שנוצרו בתחילת הטיפול. בכל זאת השאלה שלי היא מה אפשר לעשות באירועים מהסוג הזה כדי להמנע מבולמוסים?

שלום גילי, תודה על התגובה, אני רוצה לציין משהו שלא הזכרתי קודם, זאת בעצם לא פעם ראשונה שאני כותבת כאן, כתבתי כאן לא מזמן על הפרעות האכילה של אבא שלי. עכשיו חזרתי וכתבתי על עצמי. לגבי הטיפול, למעשה שיטת הטיפול שאני נמצאת בה נקראת סכמה-תרפיה, שזאת בעצם נגזרת של הטיפול הקוגנטיבי-התנהגותי ומאוד דומה לה אבל בכל זאת יותר מורכבת. בשיטת הטיפול הזאת מושם דגש על העבר שלי, על חוויות ילדות ואיך הן משפיעות על דרך החשיבה שלי בהווה. את המטפלת אני מכירה כבר זמן רב למעשה, בהתחלה היה לי איתה קשר וירטואלי בלבד, דרך מיילים ודרך סדנה שהתנהלה באינטרנט על גבי פורום, אחר כך הייתי אצלה בטיפול קבוצתי (מחוץ לאינטרנט) שמיועד לאנשים כמוני שעברו התעללות רגשית בילדות. אחרי שהקבוצה התפרקה התחלתי אצלה את הטיפול הפרטני. כאמור עד עכשיו, בטיפול הפרטני התמקדנו על טיפול התנהגותי, משימות וכו'. ורק בשתי הפגישות האחרונות החלטנו לשנות כיוון ובינתיים זאת רק ההתחלה, אני עדיין בשלב של למלא שאלונים שהיא נתנה לי. כך שאני די בקשר טוב איתה וסומכת עליה. לא הייתי נשארת אצלה אם זה לא היה כך. לגבי טיפולים קבוצתיים, חוץ מהטיפול הקבוצתי שהייתי בו אצל אותה מטפלת לפני הטיפול הפרטני, יש לי היסטוריה ארוכה מאוד של טיפולים קבוצתיים. בעבר הרחוק הייתי מטופלת כמה שנים בפסיכודרמה. אחרי הפסקה של כמה שנים חזרתי שוב לפסיכודרמה והייתי בקבוצות במשך שנה. ואז הרגשתי שמשהו חסר לי. האמת שבפעם האחרונה שהייתי בפסיכודרמה לא הרגשתי שיש איזה שינוי. מה שכן תרם לי הרבה, היה סדנת המשחק שהייתי בה ושהסתיימה לצערי לפני שבוע. מדובר בסדנה לא טיפולית אבל מאוד תרמה לי ברמה האישית. התחלתי להרגיש את התרומה במיוחד כשהייתי במקביל גם בטיפול הפרטני. אז אולי השילוב של שניהם יכול לעזור. אני חושבת לפנות לטיפול קבוצתי בדרמה תרפיה, אם כי קצת מהססת כי יש לי קושי כלכלי.