עד מתי?

שוב אני כותבת,אבל הפעם לא למגירה.הרגשה מוזרה במקצת.זאת פעם ראשונה שאני כותבת לאנשים ממשיים ואיני יודעת מה אני בעצם מבקשת.אולי להתרוקן מעט,אולי לדעת שמהצד השני מישהו קורא אותי,בניגוד לחיי היום יום שלי,חיים שיקריים. ולמה אני כותבת דווקא עכשיו??אולי כי בימים האחרונים משהו בי נשבר.הכוחות שאספתי כבר הסתיימו,ולא נותר לי עם מה להיאבק יותר. שנים ע"ג שנים של התנהגות חולה,ועכשיו אין אפילו הצדקה למצב הזה שאני נמצאת בו,כי באמת שחיי מלאים ואין לי על מה לקטר,אולי הכרוניות שאני כ"כ מורגלת בה עושה את שלה.ואני לא שואלת שאלות,לא עוצרת כדי להזכר למה אני עושה זאת.ואולי לא רוצה ממש להבין,אך הגוף הוא כנראה העדות היחידה שמביעה את מה שהמוח מנסה לשכוח. שוב המשקל יורד.ואני בייאוש נוראי,כי כ"כ נאבקתי בתקופה האחרונה להעלות אותו.ותיכף כבר יעיפו אותי מטיפול כי הBMI שלי נמוך,ואני מפחדת שאז כבר לא יהיה שום דבר שיעצור אותי,לא תהיה לי מסגרת מחזיקה.ומצד שני,שבעתי כבר מאישפוזים בעברי,וגם אם אצטרך להשלים עם המוות,לא אחזור,היו שם יותר מידי דברים ששברו את רוחי. ומצד שני,לא מסוגלת לקום מהמיטה בימים האחרונים.עייפה כ"כ,מסוחררת כ"כ ,מטושטשת. אבל אני מנסה,באמת שאני נאבקת ככול יכולתי,אוכלת לפי שעון,וקשה כ"כ.אני באמת לא רוצה לרדת במשקל יותר,אז למה קשה לי כ"כ לעלות?? אולי חלק בי נשבר דווקא עכשיו,כי נראה לי שאני לא אחזיק עוד הרבה זמן מעמד במצב הזה.אני מרגישה את הקריסה מתקרבת. ועדיין כ"כ מפחדת להאמין בזה,להודות בפני עצמי שגם כאן כשלתי. לא רוצה להלחם יותר בכלום,רוצה רק מנוחה שתקח ממני את כל הכאב הזה. אני זועקת,אבל פלא שלא שומעים אותי,הרי אני בקושי שומעת את עצמי. תודה על ההקשבה.

תודה גילי על המענה החם ועל המילים המנסות לעודד. קשה לי עכשיו,אכלתי היום יותר מידי(לפי התפריט) ואני מרגישה שמנה כ"כ,שונאת את עצמי,מתחשק לי לבלוע משלשלים שינסו לטהר את נשמתי הריקה והמטונפת.לא רוצה להיאבק בזה,לא רוצה להילחם עוד בדבר.לא מבינה איך הלכתי ככה לאיבוד ,בתוך עצמי.ולמה ההרס העצמי נרגע רק אחרי ארוחות קטנות מאוד. תחושה קשה.קשה לי.