היי..

גילי.. בעוד אני לוחצת על הלינק 'הוספת הודעה חדשה' אני שואלת את עצמי בשביל מה. אני לא מוצאת תשובה לזה. הרי הדברים מסובכים מדי בשביל להיכתב. אולי אני מרגישה שאני נעלמת והכל נשמט. אולי אני רוצה שמישהו ייתן לי תוקף. יש דיסוננס של ממש בין ההרגשה שאני כלכך קטנה וחסרת אונים, ובין הדברים הגדולים כלכך - אלה שנמצאים בתוכי, ואלה שעומדים מולי. ההתכתבות שלנו במייל לפני כמה חודשים (זוכרת?) הולידה התפתחות שהכיוון שלה התחיל מאוד אופטימי וסופה היה רע. הייתי מעיזה אפילו לומר רע מאוד. מאז אני בלימבו - לא כאן ולא שם. לא מקבלת עזרה ולא מחפשת אותה. לא מתמידה בשום דבר. לא מחליטה. לא מאמינה יותר במי שהאמנתי בו. נדמה לפעמים שאני לא מאמינה יותר בכלל. אני חוזרת לתחילת ההודעה הזו ועדיין לא הכרעתי בשאלה. ובכל זאת אני אני לוחצת: שלח. (סיון)

היי סיון. טוב ששלחת את ההודעה. אני זוכרת שהתלבטת בזמנו האם לקבל טיפול ואולי אפילו במסגרת אשפוזית. האם תרצי לשתף כאן או במייל מה הייתה ההתפתחות ומה היה סופה הרע? את מתארת כ"כ יפה את הפער בין החולשה ההצטמצמות הפיסיים לבין העוצמות הרגשיות הפנימיות וההתמודדיות הקשות במציאות. אני חושבת שפער כזה קיים גם ברצון להחלים שלעיתים נותן מוטיבציה ולעיתים נעלם ומייאש. העובדה שהחלטת לכתוב מעידה שאולי שוב יש ניצנים קטנטנים של כוחות על מנת לנסות ולהקל את מצבך ולמצוא לעצמך עזרה, חרף הייאוש וחוסר האמון. אם אוכל לעזור במשהו, את מוזמנת ליצור קשר. ובכל מקרה, המשיכי לכתוב. גילי