גילי היקרה,

מצמצמת באוכל, משתדלת לאכול נורמלי, ארוע רגשי-להקיא מכאב, לרדת במשקל, להיבהל, לסבול את האוכל בפנים, להרגיש נפוחה, לרוץ כאילו אין מחר, לשרוף את עצמי לדעת, להיזכר בתקווה שלי בחיים, להרגיש אשמה, לכעוס על עצמי, למצוא מטרות קטנות לשאוף אליהן כדי להאחז במשהו בחיים, לשכנע את עצמי כל פעם מחדש שיש לי כל כך הרבה על מה להודות, שיש לי עוד הרבה שנים להיות מאושרת ולהגשים את עצמי מכל כך הרבה בחינות, אני רוצה לחיות אני כל כך רוצה אבל כל כך קשה לי בתקופה האחרונה שאני מוצאת את עצמי כל הזמן עובדת על עצמי כדי להמשיך, נזכרת באמונות של אנשים בי בתחילת הדרך ולאורכה, למרות שלא כולם נשארו, עדיין היו אנשים שהאמינו בי וטענו שיש לי כוחות, מזכירה לעצמי את דבריהם, צריכה להאמין להם היום, לזכור היטב מה שאמרו, להאחז בזה. נראה לי שכל הזמן אני צריכה את האישורים הסביבתיים האלה, החיצוניים האלה, כדי לחיות, צריכה אישור לחיות אולי, לדעת שאנשים מאמינים בי ומאמינים שאני יכולה ומאמינים שיש לי לא להגיע למרות הכל, שמה שחשוב זה מה שיש היום, מזכירה לעצמי את זה גם. מעניין איך אנשים מסביבי חושבים שאני כ"כ חזקה, כ"כ לא שבירה, מציגה דמות כ"כ אחרת, מצליחנית, חכמה, חזקה, עם בטחון עצמי, עם אהבה עצמית, שמחת חיים, ומי אני מתוך כל הדברים הללו?????? כל הזמן פוחדת להיפגע, לא רוצה לבחור בעמדת הקורבן, אני גם לא רוצה להציג את עצמי ככה, לא פה ולא בחיים, ועל כן אני מעדיפה להיות החזקה, זאת שאין לה ממה להישבר, אין לה סיבה להישבר, לכאוב..תמיד היה נראה לי שאם אראה את החולשה שלי, את החולשות שלי, את הכאבים שלי, את הרגישות שלי, אז ידרכו עלי, ינצלו את זה, כנראה שאני עוד חיה את העבר, שהייתי חלשה עד כדי כך שלא ייכלתי להתגונן וחוויתי פגיעות ללא יכולת להגן על עצמי מפני שהייתי חלשה, פגעו בי כי הייתי חלשה, אולי אם לא הייתי בעמדה של החלשה לא היו פוגעים בי. אז היום אני אהיה חזקה ולא אתן לאף אחד לפגוע בי אז איך זה הגיוני שבכל זאת עדיין אני נפגעת? לא פתחתי כבר מספיק חוסן מפני פגיעות? איך זה הגיוני שעדיין יש דברים שכ"כ חודרים ושאחרים לא יודעים בכלל שככה זה חודר אלי ופוצע? וגם למה שידעו, הרי אינני מיידעת על כך, לרוב מעדיפה לכאוב את זה כשאין ברירה ופשוט להעביר את זה למקום אחר ולהמשיך כאילו לא באמת הייתי שם... ליל מנוחה גילי תודה על ההקשבה, עמית