ייאוש

זאת שוב אני. בא לי להתאדות. בא לי להעלם. אני לא יכולה יותר. בא לי לבכות כל כך חזק, לצרוח. אבל אני לא יכולה. רק לאכול אני יודעת. מטומטמת. אוף, אני כועסת. אני כועסת עליי שאני לא מפסיקה. אני כועסת עליי שאני לא לוקחת בשתי ידיים עזרה שמציעים לי, אני כועסת עליי שאני כזאת דפוקה, מגעילה. אני כועסת על אמא ואבא ועל כולם שלא מצילים אותי. אני כועסת על הכל - על שיש לי הפרעות אכילה, על שיש לי דיכאון, על כל הגועל הזה, על זה שאני כל כך לא נורמלית. ואני עייפה. אוף, בימים האחרונים נדמה לי שאני בקושי מסוגלת לשרוד. כל דקה קשה לי. אני יודעת גילי שכתבת לי לנסות לא לחשוב על מה יהיה בעתיד, אבל אני לא יכולה להמנע מזה. אני רוצה שזה יפסיק, אני לא יכולה להמשיך ככה. אבל זה לא מפסיק. וזה לא יפסיק. אני לא יכולה בלי האכילה המופרעת הזאת, זה כל מה שאני יודעת. אני חושבת לעשות ניתוח לקיצור קיבה. זה ייאלץ אותי להפסיק לאכול, להפסיק להקיא. הפסיכולוגית שלי נגד הרעיון, לפחות כרגע. היא אומרת שאני לא חושבת על מה שיהיה אחר כך. שצריך ללכת לניתוח כזה מוכנים. אבל אני חושבת שגם אם לטווח הקצר זה יעזור, אז זה שווה את זה. אני לא יכולה להמשיך ככה. אין לי אויר. עד לאיזה מימדים אני אגיע?? יש לזה מחיר כל כך כבד, ואני בקושי סוחבת את עצמי. גם פיזית, ובעיקר נפשית. אני מרגישה שאין מוצא אני מרגישה מיואשת לא רוצה לחשוב, לא רוצה להרגיש. קשה לי לנשום. אני יודעת שאלה דברים קשים שכתבתי, אולי זה ממש לא המקום לכתוב דברים כאלה. אני מצטערת אם זה המצב. אני מרגישה נורא. הרבה יותר נורא ממה שאני יכולה לתאר במילים.

אשפוז נשמע לי מפחיד בטירוף. כשהייתי בת 16 אושפזתי במחלקה פסיכיאטרית. אז נכון שזה שונה, כי אז זה לא היה מרצוני, והייתי אובדנית, זה היה משהו כפוי, והמצב שלי היה אחר. ובכל זאת, אני מצטמררת מהמחשבה על עוד אשפוז. היה אחד, וזה מספיק. אני לא רוצה לעזוב את הטיפול הנוכחי או את המטפלת הנוכחית. אני גם ממש לא מעדכנת את ההורים שלי במצב, ואני לא רואה את עצמי מסוגלת לספר להם מה באמת קורה, בטח לא להעלות בפניהם רעיון של אשפוז. המטפלת שלי הציעה היום שלפני כל פעם שאני נגשת לאוכל, שאסמס לה.שהיא תהיה שם עם קול בריא ושפוי בזמן אמת. אמרתי שאני לא חושבת שאהיה מסוגלת. נדמה לי שזה הביא אותי להרגיש זוועה עכשיו. הבנתי שיש בי חתיכת חלק ענק שלא רוצה שיתערבו לו בזמן כזה, כשאני צריכה את האוכל. אולי אני רק מבלבלת במוח כשאני אומרת שאני רוצה להפסיק, אולי אני לא ממש רוצה. האינסטינק הוא להתבודד ולא לתת לאף אחד ממש להתקרב לאיזור האסור הזה. אולי עכשיו אני מצליחה קצת יותר לגעת בזה, אבל המחשבה על כך שמישהו ינסה לקחת לי את זה בזמן שאני צריכה את זה מבעיתה. וזה כל כך פסיכי. למה לי לנסות להגן ולשמור על האכילה המופרעת הזאת, כשאני יודעת כמה היא הורסת אותי? אז היום אני מרגישה זוועה בא לי לוותר וזהו