חנוכה, בדידות ואכילה רגשית

כבר כתבתי כאן בעבר על הנטיה שלי לבולמוסים ואכילה רגשית באירועים חברתיים. סוף השבוע האחרון היה לי מאוד קשה מבחינה רגשית. בדר"כ, את החגים ה"גדולים" יותר (כמו ראש השנה ופסח) אני חוגגת במרכז ליוגה שבו אני לומדת ופעילה. ברוב המקרים אחת לשבועיים יש שם גם פעילות בשבת, עושים סעודות שבת, קידוש וכו', מה שנותן אווירה מאוד חמה ומשפחתית שמאוד חשובה לי. בסוף השבוע האחרון לא הייתה פעילות שם, מה שהשאיר אותי בעצם לבד. והעובדה שזה היה נר ראשון של חנוכה ולא היה לי עם מי לחגוג את החג האהוב עליי, גרמה לי להרגיש ממש רע, הרגשה של בדידות, חוסר במשפחה. השתדלתי, ואפשר לומר שגם די הצלחתי לא להביא את עצמי למצב של אכילה רגשית ולהתחיל לבלוס סופגניות כדי לפצות על הבדידות ועל החוסר במשפחה. למרות שבתכל'ס אמרתי לעצמי שהייתי מעדיפה לעלות 3 ק"ג בחג הזה ובלבד שיהיה לי עם מי לחגוג אותו, מאשר להיות לבד. אתמול בערב דווקא כן הייתה פעילות במרכז ובאמת נהניתי אבל אפשר לומר שלמרות שהייתי עם אנשים, הייתי די לבד למרות שאנשים דווקא פנו אליי והזמינו אותי להיות איתם. בכל זאת, כל כך התרגלתי ללבד, שאני לא תמיד יודעת איך לתקשר עם אנשים אפילו כאשר הם פונים אליי. זה לא שלא נעניתי להזמנה שלהם אבל איכשהו הרגשתי מבודדת, למרות שפיזית הייתי עם אנשים ואפילו דיברתי איתם. בכל אופן קרה מה שלא רציתי שיקרה: נכנסתי לבולמוס. והרי היה מה לבלוס שם. סופגניות, שוקולדים ושאר ממתקים. עכשיו, המשקל שלי תקין אבל אני רוצה לשמור עליו כזה. ואחרי הבולמוס של אתמול אני שוב מוצאת את עצמי בהלקאה עצמית על הבולמוס הזה, מנסה היום לקזז קלוריות וכו' ובגלל מזג האוויר קשה לעשות פעילות גופנית שכאילו "תפצה" על זה. אני ממשיכה את הטיפול שאני נמצאת בו. בפגישה האחרונה הייתה שיחה קצת מוזרה שבה המטפלת כאילו מנסה לשכנע אותי להיות בקשר עם אנשים. כאילו אני רוצה את זה, אני סובלת מהבדידות אבל אולי לא מספיק בשביל לצאת ממנה. מה גם שאני מרגישה שהיא מעבירה לי מסר שכדי למצוא חן וכדי שאנשים יתקרבו אליי אני צריכה ללבוש מסיכות ולהיות "לא אני", בטענה שבמילא כולם לובשים מסיכות. אבל עד מתי אני אלבש מסיכות או לחלופין אסתתר ואסתגר וכתוצאה מכך אסבול מהבדידות? אשמח לתגובות.

ראשית, אני רוצה להבהיר, אני לא רואה את עצמי כבולימית, ממש לא, אבל אני יודעת שיש לי נטיה לבולמוסים לפעמים, עובדה שזה מה שגרם לי בעבר לעלות מאוד במשקל (ואחרי תקופה מסוימת של דיאטה מאוזנת ירדתי במשקל וחזרתי למשקל תקין). לגבי זה שאני רואה את עצמי כלא תקשורתית, ברוב המקרים אני מתקשרת עם אנשים כאשר הם פונים אליי מיוזמתם. קשה לי ליזום בעצמי שיחות והתקשרויות ובדר"כ קשה לי "לזרום" בשיחה, להתעניין בצד השני וכו'. העובדה היא שאין לי ממש חברים/חברות מעבר למסגרות שאני נמצאת בהן והעובדה היא שאני סובלת מהבדידות. לגבי המסיכות, כנראה לא הבהרתי את עצמי מספיק. בשיחה האחרונה עלה שוב, אחרי שהוא עלה כבר בעבר (בטיפול) הנושא של מראה חיצוני. האמת היא שמראה חיצוני מעולם לא היה אצלי אישיו. אני בהחלט לא מוזנחת אבל גם לא מתלבשת לפי צו האופנה, לעולם לא מתאפרת ו.. לא יותר מדי מטופחת אם בכלל. המטפלת מנסה להעביר לי מסר שאם אני לא אטפח את עצמי וכו' יהיה לי קשה לתקשר עם אנשים ובמיוחד ליצור קשרים עם המין השני, להיות מושכת מבחינה מינית וכו'. והעניין הזה של טיפוח וכו' נראה לי כמו מסיכה, כי זה לעשות משהו שהוא לא אני. מה גם שאם מישהו יימשך אליי רק בגלל המראה החיצוני שלי וזה יהיה התנאי לקשר שלו איתי, אני מעדיפה לוותר עליו. והעניין הוא שהיא לא היחידה שאומרת לי את זה. בהקשר הזה, כשאמרתי לה שזה ייראה לי כמו מסיכה, היא אמרה לי שבמילא כולם לובשים מסיכות. במרכז ליוגה, אחד הדברים שמוצאים חן בעיניי זה באמת העניין הזה שלא מייחסים יותר מדי חשיבות למראה חיצוני, מדובר הרי במרכז רוחני שמושתת על ערכים של נתינה ועזרה לזולת והתפתחות רוחנית. זאת גם אחת הסיבות שאני מרגישה "בבית" במקום כמו זה. (בדומה לתנועת נוער שהייתי בה בנעוריי, שהערכים היו דומים). ונכון, מעולם לא היה לי בן זוג אבל בניגוד למה שכולם אומרים, אני לא חושבת שזה קשור למראה חיצוני אלא לבעיה שלי באופן כללי של לתקשר עם אנשים. עובדה שהיו בעבר גברים שהתעניינו בי וכן רצו איתי קשר יותר עמוק, למרות שאני לא "נשית" או "סקסית". זאת הייתי אני שדחיתי אותם כי נרתעתי מקשר. זה מה שמרגיז אותי גם אצלה (אצל המטפלת) ואצל עוד לא מעט אנשים אחרים שמעבירים לי מסר שכדי להיות בקשר צריך ללבוש מסיכות ולהיות מי שאני לא.