מעידה קלה...בהרגשה

מרגישה מחוללת, טמאה, נגועה, הגוף שלי לא מוכן לשכוח את הזוועה, בכל ניסיון שלי לשחרר, הגוף הזה מאותת לי שהוא את הכל זוכר, לא יכולה יותר, רוצה לוותר. מרגישה כאב חד חותך את הלב, הכל מת מבפנים וכל כך כואב, מנסה לשמור על הגחלת, מרגישה שאני לא מסוגלת, מרגע לרגע פשוט נגמרת ונישברת. מרגישה עייפה ומותשת, אין קרקע מיתחת לרגלי, פשוט מרחפת, לא מוצאת את עצמי, הולכת לאיבוד בתוך בדידותי, והלבד הזה מקרב אותי אל מותי. מרגישה לבד בתוך מחול שדים, גהנום שלם השתחרר בי מבפנים, כאב חונק שמפוצץ את הלב, מאיים להתפרץ ולא עוזב, לא יכולה לסבול יותר את הכאב. מרגישה שלא נותר בי כוח, שהכאב הזה לעולם לא יתן לי מנוח, אין טעם להמשיך להלחם, מרגישה שאני מתה מבפנים והלב פועם, אלא שהלב הזה אינו מסמל חיים אלא מוות בייסורים. לא רוצה להראות את יאושיי, יש ימים כאלו ויש ימים כאלו אולי זה הפחד שתוקף אותי מדי פעם, מזכיר לי שהוא מלווה אותי עוד, בין דממה לדממה, בין שמחה לשמחה, יש ימים בהם אני צוחקת ונראה שאני ממש כמו כולם, נהנת מהחיים כמעט כמו שכולם נהנים, אולי ברגעים האלה גם אני הולכת אחרי הצחוק של עצמי, לרגע משלה את עצמי שזה נכוון, ובנקודת שבירה המתאימה, זה שם, מזכיר לי את כל אותן דממות בהן נכחתי, את כל הלכלוכך שעוד קיים בי. והאמת שאני גם בתקופה טובה יחסית, משתדלת מאוד לעשות למען עצמי, משתדלת גם ברגעים בהם כ"כ לא בא לי, גם כאשר הפתרון הכי הגיוני מבחינתי הוא הבריחה אל האוכל, לסתום עד את הפה כדי לא להרגיש, כדי לא לחוות, לא עושה זאת, מאפשרת לעצמי להישאר בחיים עם כל התחושות שהם מביאים לי, מביאים אותי, ולא התכוונתי להוציא משב רוח דכאוני ואפלולי, אולי זו השיחה אתמול, אולי הלילה, בסה"כ במשך היום ניסיתי גם להיות במקומות ועם אנשים שטובים לי... לפעמים נדמה לי שאני רק צריכה איזו דחיפה קטנה למעלה, להזכיר לעצמי כמה עוד עוד אפשר...כמה עוד אני יכולה!! יום טוב גילי...