טיפול

טיפול. בא לי לבכות את נשמתי, אבל לא בוכה. לא יכולה. נדמה בשבועות האחרונים שיש בי ים של בכי, הוא מסרב לצאת. טיפול. מדברת. על דברים כמוסים. על אכילה מטורפת. על הקאות מתישות. על תחושת עצב איומה שמלווה את המחשבה שלא יהיה לי האוכל יותר. חמים בחדר. היא שומעת. מחבקת במילים. אני מרגישה בטוחה. מרגישה מובנת. עדיין לא מסוגלת לבכות. היא נותנת לגיטימציה לתחושות הקשות, היא אומרת שוב שהיא רואה שמשהו קורה. יש בי נכונות גדולה לגעת בדברים הארורים האלה של האוכל, ככה היא אומרת. אני אומרת שאני מרגישה חנוקה. שאני בקושי סוחבת את עצמי. שאני תקועה. לא, לא תקועה, שאני הולכת ברוורס. אני אומרת שאני מבולבלת. אני מפחדת מאוד. אני כועסת עליי כל כך שיש בי חלקים שלא רוצים לוותר עליו, על האוכל. אבל אני גם מבועתת מהמחשבה שהוא לא יהיה לי יותר. האם יש משהו שיוכל אי פעם להחליף אותו? היא אומרת שנשמע לה שהעצב הגדול מובן, שאני מתחילה להיפרד מהאוכל, גם אם רק במחשבות. אני עונה שאני לא רואה איך אי פעם אצליח לעשות את זה. אני כל כך מבולבלת. היא אומרת שמרגיש לה שההחמרה הזו באכילה שלי עכשיו היא חלק מלהיפרד. היא עוד אומרת שכשיודעים שצריך להיפרד, נמצאים כל הזמן בסביבת מי שנפרדים ממנו. היא מזכירה לי את סבתא שנפטרה לפני שנה וחצי, ואיך בחודשיים שלפני המוות שלה לא היה יום אחד שלא ביקרתי אותה בבית החולים. שהייתי שם איתה כל הזמן, כי ידעתי שנפרדים. עכשיו אני די משוכנעת שאני עומדת לפרוץ בבכי, אני נורא עצובה. אבל כלום לא יוצא. אני מקווה שהיא צודקת, שאני באמת מסתערת על האוכל בלי רחמים רק עוד פעם אחרונה (או כמה פעמים אחרונות) ושאחר כך יבוא משהו טוב יותר. היא שואלת אם עולות מחשבות אובדניות או מחשבות לפגיעה עצמית, אני עונה לה בחיוך (כי נורא מביך לי) שכן, אבל שלא אממש אותן. היא מנסה לבדוק יותר ברצינות מה המצב שלי, היא אומרת שהיא רואה שיש משבר, שקשה, אבל שזה שונה מהפעמים האחרות. (שונה לחיוב כך אני מבינה, עד כמה שמשבר יכול להיות חיובי....). היא אומרת שהיא דואגת כי בשבוע הבא לא תהיה, והיא רוצה לדעת שאני אהיה מסוגלת לשאת את זה ולא לפגוע בעצמי. אני אומרת לה שלא יקרה כלום. ככה, כדי שתהיה רגועה. לעצמי אני חושבת שבסך הכל אני סוחבת, למרות הקושי העצום הזה, אבל אני לא בטוחה מה יקרה אם יהיה קשה מידי בשבועיים האלה. לא אומרת לה כלום. היא שוב אומרת שהיא דואגת לי עכשיו קצת יותר, לאור המצב, אני חושבת לעצמי כמה נעים לחשוב שהיא דואגת לי. גם את זה אני לא אומרת לה. מביך. היא אומרת שתתקשר ביום ראשון הבא, במקום הפגישה שלא תהיה. אני מסכימה בשקט וחושבת לעצמי גם בשקט שיש לי מזל שהיא יודעת לתת לי את מה שאני לא מסוגלת לבקש ובקושי מסוגלת לקבל כשהיא מציעה. היא שואלת איך בבית, אם מדברים על הדברים. אני עונה שכרגיל לא. הכל מתחת לשטיח. הכל בסוד. אני מקפידה לציין שזו החלטה שלי ואחריות שלי. היא מרשה לעצמה להגיד שזו גם אחריות של ההורים להיות זמינים עבורי, שאוכל לחלוק, לשחרר, להוציא. היא חוזרת ואומרת בפעם המי-יודע-כמה שאני כועסת עליהם. שמותר לי לכעוס. אני אומרת שלא וחושבת לעצמי שאחרי כל מה שהם עשו בשבילי אין לי טיפת זכות לכעוס. שרק על עצמי אני כועסת. היא אומרת שהאוכל זה כעס. אני מסכימה. אני מבולבלת נורא. אני מרגישה הרבה. יותר מכפי שאני מרשה לעצמי בדרך כלל. זה מפחיד אותי. אני עצובה, כועסת ומלאת תסכול. מפתיע אותי שאני יודעת לזהות מה אני מרגישה. תמיד זה קשה כל כך לדעת. היא מבררת מתי יש לי תור לפסיכיאטרית וואו - אני חושבת לעצמי, היא באמת דואגת. היא שואלת אם אני לוקחת את הכדורים. אוי לא, נתפסתי. אני עונה שכבר כמה שבועות לא. שוב הפסקתי. כל כך קשה לי להתמיד לקחת אותם. היא לא כועסת. רק אומרת שחשוב שלא אסתיר, כמו שאני מסתירה מאמא ואבא. אני מטומטמת - אני עונה. היא לא מסכימה איתי. היא גם אומרת (גם את זה בפעם-המי-יודע-כמה) שאני חייבת להיות לבד, לעשות לעצמי הכי קשה שאפשר, שיש בי התנגדות לקבל דברים שעוזרים לי. אני לא מרגישה שהיא אומרת את זה כביקורת. אני מסכימה. אני חוזרת הביתה. עייפה נורא מלחשוב, עייפה עוד יותר מלהרגיש. אני ישר פותחת את המקרר אני אוכלת ושואלת את עצמי אם זה באמת יכול להשתנות או שכך זה יהיה לעולם....

זה יכול להשתנות. תרשי לעצמך להרגיש, ואל תכעסי על עצמך שיש בך חלקים שלא רוצים לוותר על האוכל, העניין הוא דווקא מתוך קבלה של החלקים האלה לאחוז אותם בעדינות להקשיב להם, מתוך זה צומחת הבנה ואת "התחליף" את תמצאי במשהו בריא, רק סבלנות והרבה קבלה עצמית. מותר להרגיש, אסור לחנוק רגשות,זה פוגע, אבל גם אם חונקים, לא לכעוס שחנקנו, פשוט לוותר קצת על השליטה ולתת לזה להיות... מה שזה

שלום לך אחות יקרה! אני מקווה שזה בסדר שעשיתי אותך לאחותי, פשוט אחרי שקראתי את מה שכתבת, והדמעות זלגו מעייני, והייתי יכולה להיות בטוחה שאני כתבתי את ההודעה הזו - כי היא כ"כ מדברת אליי ועליי... בקיצור, אני מרגישה שאת אחות. אומנם לצרה, ששמה בולמיה, אך אני רוצה להתפלל ולהאמין, שנוכל להיות שתינו גם בריאות, ולחיות ללא ההפרעה. אני קוראת את שכתבת, והדמעות צפות - גם אני כ"כ רוצה כבר להשליך מעליי את הגועל והזוהמה של ההפרעה, וכל פעם מבטיחה לעצמי שזו הפעם האחרונה... אבל כ"כ קשה לי הפרידה... בדיוק כמו שכתבת - שונאת את זה ואוהבת בו בזמן. מרגישה ריק עצום כשאני רק מדמיינת את חיי בלי האוכל, בלי הכמויות, בלי הפורקן וההתרגשות סביב האכילה. וזה לכשלעצמו דוחה אותי כ"כ... מה בכלל יש להתרגש מקניות שהולכות להאכל ולהשפך לאסלה בסוף?! מה כ"כ מושך אותי לאקט המטורף הזה? הבזוי והפסול וההרסני הזה? אני מרגישה כ"כ דפוקה... יודעת, ובטיפול זה נאמר כל הזמן: "צריכה לאהוב את עצמי! לוותר על השליטה, לקבל את עצמי איפה שאני וכו... וכו..." אבל - אין לי מושג איך עושים את זה!!!!!!! לא יודעת לאהוב את עצמי. מה זה בכלל אומר? איך אוהבים את הפגימות הזו? אוי... זה כ"כ אומלל... מצב ביש מאמלל ואמלל... איך יכול להיות שאני בכלל לא מבינה מה הפירוש של אהבת עצמי?! איזו רמה נמוכה של הערכה עצמית יש לי... יקירה, את לא לבד. זה בטח לא מנחם, אבל רק שתדעי... אני כ"כ מבינה אותך. מה שכתבת אלו בדיוק המילים שלי... גם אני כבר תקופה בתוך התהום, ולא מוצאת בכלל כוח או רצון להתרומם. רוצה רק להתפלש בתוך הבוץ, לשכב בשאול הזה ולהתנחם באוכל. יודעת כמה הרס ורעל אני מחדירה לגופי ולנשמתי. יודעת שאני יכולה גם למות מזה. יודעת ויודעת ויודעת... ושום דבר לא עוזר... איך לעורר את הרצון? איך לקבל מוטיבציה? לא מסוגלת לעזור לעצמי בכלל. זו התקופה הכי גרועה מאז שהתחלתי לטפל בעצמי. זו נסיגה אל השנים בהן חייתי עם ההפרעה כאילו זו דרך החיים המקובלת והטבעית: בוקר - אוכלים, מקיאים, צהריים - אוכלים מקיאים, ערב - אוכלים ומקיאים... שנים... 13 שנים... זה מה שעשיתי. ובשנה וחצי האחרונות - מנסה להחלים. וזה כ"כ קשה. מי היה מאמין בכלל, כמה יהיה לי קשה להפטר מהחולי הזה... מרגישה רייקה, חלולה, אדישה לעצמי. כאילו לא אכפת לי מה יהיה איתי... אין חשק לכלום, שום דבר לא נותן טעם - פרט לאוכל... עצוב. כואב לי איפה שהוא בבטן, בפנים, עמוק - משהו צועק שם, ילדה אחת קטנה קטנה רוצה שייחבקו אותה... היא קוראת לי שאעטוף אותה באהבה, אבל אין לי שמץ של מושג איך לעשות זאת...

תודה על החיבוק. את גם זקוקה לכמה כאלה.... שולחת את החיבוק הכי עוטף וחם שיש לי. למרות שאני יודעת שיש כל כך הרבה מי שמתמודדים עם הגיהנום (נשמע דרמטי, אבל זה באמת ככה) הזה, אני מופתעת בכל פעם מחדש כשמזדהים איתי. אני כל כך רגילה להיות בלבד שלי. עמוק עמוק בתוך החולי הזה, לבד. לאחורנה אני יותר מדברת, אבל בעיקר בטיפול. לא עם הסביבה. אני בטח לא מצפה שמישהו יבין אותי באמת. עובר עליי יום קשה במיוחד. אני מרגישה שאני כל כך על הקצה, מבחינת היכולת לשאת את ההתמודדות היומיומית שקשה בפני עצמה, יחד עם האוכל שתופס לאחרונה כמעט את הכל.. כל רגע, כל מחשבה, כל הרגשה. הכל קשור אליו. אני קצת מייחלת לאיזו התמוטטות. כזו שתאפשר לי לעצום עיניים ולהשתיק את המחשבות והתחושות, כזו שתאפשר לי לנוח. בלי להצטרך לקום בכל בוקר, לצאת לעבודה ולהכריח את עצמי (וזה מפליא אותי שאני עוד מצליחה) לדבר עם אחרים, להשלים מטלות, לתפקד. התמוטטות שתאפשר לי לזרוק לעזאזל כל אחריות.... איזו ביצה טובענית. תודה שכתבת לי, אחות....