בלבולי שכל...

היום נשקלתי. 57.4. לא רע. אך גם לא מזהיר. הדבר היחיד שאני רוצה זה להגיע ל- 55. ואני אעשה את זה בקרוב. אני מבטיחה. מחר יום צום. ימי צום הם דבר קל למדי. במיוחד אחרי ימי זלילה. האתגר הוא לעבור בשלום את היום שלאחר הצום. כשהרעב לא בדיוק נותן לכם מנוח, והראש והבטן עובדים בשיתוף פעולה, ומותירים אותי חסרת אונים מאחור. אם רק הייתי יודעת כיצד להתמודד עם תחושות האשמה שהפרעת האכילה גוררת איתה, כבר מזמן הייתי מגיעה למשקל הרצוי. לפעמים אני שואלת את עצמי מה לעזאזל איכפת לי? זה הגוף שלי או הגוף שלהם?! אני מרעיבה אותם או את עצמי...? למה הם דוחפים את האף שלהם לעניינים שלא שלהם? אם הם היו דואגים לי באמת, הם כבר מזמן היו שמים לב לחרא שאני נמצאת בתוכו. אז למה אני עדיין מחשבנת להם? החברות הכי טובות שלי הם היחידות שגורמות לי באמת לייסורי מצפון. הן אלו שבאמת שמו לב שמשהו אינו כשורה. הן אלו שמתחננות בפניי לדבר עם ההורים וללכת לטיפול. ואני היא זאת שאין לה האומץ להודות בפניהן, שזה לא הפחד מפני הטיפול שעוצר בעדי. אלא הרצון להמשיך ולאחוז בבעיה שלי, שבזמן שלא ששמתי לב, הפכה לזהות שלי. אני שונאת את הרצון שלי לאכול. אני מתעבת את החולשה שלי כשאני ניצבת מולו. את אי היכולת שלי לחמוק ממנו. אני אוהבת את כוח הרצון שלי בימים של צום. אני מעריצה את הכוח שלי לעמוד מולו כשאני באמת רוצה. את היכולת שלי לחמוק ממנו. הלוואי ולא הייתה לי קיבה והייתי יכולה לשרוד ללא אוכל. להרגיש את התחושה של הקלילות המופלאה הזאת בבטן ללא הפסקה. הלוואי והייתי באמת חזקה. הלוואי והחלק ה"שפוי" שבראשי היה נרדם לתקופה מסוימת ומשאיר אותי לבד עם הטירוף שלי. זה שאני רוצה לאהוב ולא מניחים לי. הם לא מבינים שאני יכולה לעשות את זה? הם לא מבינים שיש לי הכוח? לאף אחד מהם אין. אני אקבל על עצמי את הרעב, את חוסר הריכוז, את האפאטיות, כאבי הראש, העייפות. אך לעולם, לעולם לא אקבל את חוסר כוח הרצון. את חוסר השליטה. את החולשה. חבל רק שהקולות האלה יוצאים מתוכי רק אחרי שאני מחסלת את כל תחולת המקרר. מתי אקבל חופשה מעצמי...?

אני יודעת שזה לא כל כך רלוונטי, אך בכל זאת אני לא יכולה שלא לשאול- מהו האיבחון שלי? כלומר, בולמית אני לא. אנורקסית? גם לא. מכיוון שמשקל גופי עדיין תקין. 57 על 1.70. איך נקראית מישהי שאוכלת מעט מאוד, או אפילו בכלל לא כמה ימים, ולאחר מכן סובלת מבולמוסים שעליהם היא מכפרת בעוד הרעבות...? זה פשוט כל כך מתסכל אותי.לפעמים אני מרגישה שלו לפחות הייתי משהו מסוים.לפעמים, עד כמה שזה נשמע פתטי, אני מרגישה תסכול על כך שאינני מסוגלת להיות "אנורקסית נורמאלית".