לא קל בכלל...

לאחרונה אני מוצאת את עצמי במצב נפשי הרבה יותר טוב. מצב הרוח חיובי, אני פעילה, וחושבת מה קדימה, עושה דברים שאני אוהבת, נהנית מקריאה וכו'. אבל עם זאת קשה לי לקבל את הגוף שלי בצורה כזאת. במשקל תקין. אני קצת משחקת עם התפריט, יורדת מעט במשקל , אבל בסך הכל אין לי כוונות לחזור אחורה. אני משקרת בשקילות השבועיות שלי ולא לגבמרי כנה עם מצבי התזונתי. הםחד שלי הוא להרוס את מצב הרוח. והשאיפה החולה שלי היא להגיע למצב של רזון לא קיצוני במיוחד ואורח חיים נורמלי. קשה לי לוותר על השאיפה הזאת. קשה לי לראות את עצמי מוותרת על המקום החולה לחלוטין. קשה לי עם השקרים, שגורמים לי להבין כמה עבודה עוד יש. אני יודעת שהטיפול ככה עם חוסר הכנות אינו יעיל אבל אני מפחדת לדבר על זה, מהמקום שמרגיש שאני לא רוצה לוותר. לא רוצה לדעת למה זה קורה. פשוט רוצה להמשיך ככה. רק עוד קצת. לא לגמרי. להיאחז בשיירי המחלה, במחשבות. קשה לי. ואני לא רוצה להגיד בקול שככה אני רוצה. שעוד לא הספיק לי.

תודה גילי על תשובתך, אני חושבת שהפחד שמניע אותי הוא לא הפחד שמא יקחו לי את המחלה אלא מין הרגשה של חוסר רצון לאכזב. כל כך אכפת לי מהמטפלת שלי שיש לי צורך "להגן" עליה. הצורך הזה הוא ההרגשה שכבר לא אהיה המטופלת המוצלחת שמחכה לה עתיד ורוד, והחשש הגדול שלי הוא בעיקר בפני עצמי, חשיפה כנה לחלוטין אולי תבהיר לי כמה קשה הדרך וכמה יש לי עוד לפתור. יש לי מין רעיון מחשבתי שמנחה אותי, מין סיטואציה שאני מתארת לעצמי שמתרחשת במוחם של המטפלים שלי, ההרגשה שלי היא שאני צריכה לשכנע אותם שאני בכיוון הנכון להחלה וזאת כדי שאני אוכל להאמין בכך לחלוטין. יש בי מין פחד שמקנן בי, שאולי מאחורי דלתות סגורות נאמר עלי שאני הופכת לחולה כרונית, שהפרוגנוזה של לא מנבאת לי אחוזי החלמה גבוהים, שהמטפלים, אלה שמבחינתי כבר ראו הכל ויודעים יותר ממני מבינים גם יותר ממני שאני לא בדרך הנכונה. והפחד יותר מכל הוא שיש צדק בכך. אני לא רוצה להיות עוד נתון סטטיסטי, אני רוצה להחלים. והחלקים החולים בי מפריעים לי בכך. אני נלחמת בהם. אבל הם חזקים ממני. ורק כשאני לבד, עם עצמי, והמוח שלי ריק, אני פתאום מרגישה שלא יהיה לזה סוף. והסימפטומים מבחינתי מחכים לי מעבר לפינה. והדכאון אורב לי מאחורי כל דלת, ובעצם ההרגשה הטובה היא כל כך זמנית. והיא תחלוף לפני שאספיק להצליח להאמין שיכול להיות אחרת. שיש לי בחירה מוחלטת וחופשית. שאני נהנית ומאושרת ואוהבת. כל האשליה הזאת מכבידה עלי. ואני רק מחכה לקריסה.