אנא עזרה...

שלום, אני בחורה בת 31 נשואה באושר, ואמא באושר לתינוקת בת שנה וחודש. אני עוסקת בהעצמת אנשים, במקצוע שמאפשר לי יום יום ללוות אנשים בדרך להגשמת החיים המיטבים שלהם. אני גאה להגיד שלמקום הזה הגעתי לאחר התגברות ארוכה ומאתגרת על ילדות והתגברות טראומטיות, בצל אירועים קשים ביותר. במהלך השנים נגמלתי בכוחות עצמי מהתמכרות לסיגריות (למעלה משתי חפיסות ליום במשך 15 שנים) והייתי על סף התמכרות לאלכוהול שהיווה מעין תרופה עבורי (למעלה מבקבוק יין ליום במשך כשנתיים). עשיתי זאת בין השאר בעזרת ספורט. מעט לפני החתונה התחלתי לעלות במשקל ולחוות בולמוסים של אכילה. במהלך ההריון- שהיה לא מתוכנן והגיע בהפתעה גדולה שטמנה בחובה התמודדות מאוד לא פשוטה- עליתי מאוד במשקל. דוקא לאחר ההסתגלות לאמהות ואהבה כנה וענקית לבתי, דוקא לאחר שבזוגיות נוצר ססטוס קוו מחודש, יציב ואוהב לאחר המעבר להורות, עליתי במשקל בצורה נוראית. מבחורה רזה וספורטיבית, העליתי קרוב לשלושים ק"ג במהלך שלוש השנים האחרונות. אני מרגישה כאילו החלפתי התמכרות בהתמכרות. הדפוסים זהים- מניפולציות כדי להשיג את "הסם", אני מסתירה מבעלי שאני אוכלת ממתקים ומזוןללא שליטה במהלך היום ועוד ועוד. מעבר לעובדה שלא זה המודלינג שאני רוצה להוות עבור ילדתי, הדבר שהכי כואב לי הוא שאנחנו מנסים להרות בשנית במשך שבעה חודשים ללא הצלחה. מסיבות רפואיות הופנתי לרופא המתמחה בטיפולי פוריות והוא אמר לי שכצעד ראשון עלי לרזות. למרות הכמיהה הגדולה מלתאר לילד נוסף, אני לא מצליחה לעשות את הצעד, להתחייב ולרזות. אני מתרצת בתירוצים שונים ומשונים. אני ממש מרגישה שבפן הספציפי הזה של חיי התייאשתי ואיבדתי אמונה שאוכל אי פעם לשוב ולהיות רזה. יתר על כן, קשה לי מאוד עם חוסר הכנות מול בעלי, ואולי גם באיזשהו מקום מרגישה מאוד בודדה, כי אני לא רוצה לשתף. אני מתביישת בעצמי מאוד ואני יודעת שבתווך הארוך יהיה להתנהגות הזו מחיר כבד מבחינת היחסים. בעלי לא מעיר לי על משקלי. הוא רק תומך וחושב איתי יחד איך אוכל לעשות זאת בגאון כשאני מעלה זאת ומזכיר לי על אילו דברים הצלחתי להתגבר במהלך חיי... אני מיחסת את ההתנהגות הזו לאיזושהי חבלה עצמית או שנאה עצמית לא פתורה וקשה לי מאוד עם אובדן השליטה. כרגע יהיה לי קשה מאוד מאוד מבחינה כלכלית ללכת לטיפול מסודר. אשמח מאוד לשמוע רעיונות נוספים או מחשבות לגבי המצב שתיארתי וכיצד אוכל לצאת ממנו. למרות הדברים הגדולים שתיארתי שעומדים לנגד עיני, אני לא מצליחה לעשות את השינוי לטובה. כל כך רוצה עוד ילד.. תודה על זמנכם..

כמה דברים שעזרו לי: אני פניתי לטיפול נטורופתי בקופ"ח, שזה טיפול שכולל שיחות (אפשר פעם בשבוע ואפשר גם פעם בכמה חודשים), על אורח חיים בריא ובפרט- הרגלי אכילה ותזונה נכונה ובריאה. אני ממליצה לך לברר על זה בקופ"ח שלך. זה בפיקוח של רופא, העלות נמוכה יחסית לטיפול פסיכולוגי. הפגישה הראשונה- פגישת הכרות היא שעה, ואח"כ הפגישות הן כל פעם חצי שעה. ואני כותבת לך כל מיני רעיונות וחומר למחשבה, דברים שאני מקווה שיוכלו לעזור לך: 1- קודם כל תעשי בדיקות דם, ועם התוצאות תגשי לרופא משפחה (או לנטורופת אם תלכי). יתכן שמשהו במידע הזה יכול לעזור לך להפחית את הצורך במתוקים, לדעת איפה הבעיה, כמו אם ישנם חסרים כלשהם (כמו למשל חוסר B12). 2- הגוף שלנו יכול להתרגל לטעמים חדשים, זה הכל עניין של ריריות הטעם. לכן אני מציעה לך למשל לקחת שבוע אחד (!) שבו את מתאפקת לגמרי מהתקפים של דברים מתוקים. את יכולה לעשות זאת, כשתדעי שאותו שבוע גם אמור להסתיים, אבל תוכלי לשים לב שלאחריו משהו ישתנה, הצורך כבר לא יהיה אותו הדבר. 3- מזונות עם ערך גליקמי נמוך (כמו למשל קטניות וחיטה מלאה) מתפרקים יותר לאט בגוף, ולכן כדאי לאכול מזונות כאלה כי הם גם יפחיתו את הצורך בדברים מתוקים (כמו שקורה להפך- ככל שאוכלים יותר מתוק, אז מרגישים צורך ביותר מתוק, פשוט תלות, או התמכרות- כמו שתיארת). 4- קירבה לדברים טבעיים- היות ואני יודעת שזה מה שעזר לי- אני מניחה שבהתקפים שתיארת מדובר בסופו של דבר במזון מאוד מלאכותי. העיצות שדיברתי עליהן למעלה בעצם מדברות על מזון פשוט וטבעי. אני מצאתי שקירבה לטבע עוזרת לי לרצות להתחבר כל פעם מחדש למזון פשוט וטבעי. לכן אם יש לך אפשרות להיות יותר בטבע, או אולי לאמץ כלב או חתול... נשמע מוזר אבל תחשבי על זה. ובהקשר הזה אני יכולה להגיד שמה שעוד עזר לי זה שפשוט למדתי גם על מערכות הגוף של האדם, ואז הבנתי בדיוק מה קורה לי כשאני נמצאת בתוך התקף אכילה, ולכן היום אני לא יכולה לעשות את זה לעצמי, כי אני פשוט יודעת איזה נזק בדיוק קורה לגוף, ואני לא מסוגלת לעשות לעצמי את זה. ועוד עיצה בהקשר הזה- אם יש לך התקף אכילה ויש לך אפשרות אז פשוט בכוח תקחי את עצמך לסיבוב של כמה דקות בחוץ, לשאוף אוויר ולהנות מהטבע וקצת ספורט. משהו שיאוורר אותך מאותו התקף וירגיע אותך. גם התינוקת יכולה לצאת איתך לסיבוב המרגיע. 5- ירקות- אחד הדברים שהנטורופתית אמרה לי והיה מאוד מעניין: הסיבה שבגללה אנשים לא מצליחים לשמור על דיאטות, היא שלאנשים אין את הסבלנות לחתוך ירקות... אז אותי זה הכניס ללהיות "דווקא זו שכן יש לה סבלנות" ומה שאני מנסה להגיד- זה שתנסי אולי דווקא "להתמכר" ללחתוך ירקות. מאוד מאוד מומלץ בכל ארוחה לאכול ירקות, ולהימנע מלאכול ארוחות בלי ירקות, כלומר כל הזמן צריך להתעסק בלחתוך מגוון ירקות. תחשבי על זה. 6- תכנון- תנסי כל ערב לתכנן ולרשום את היום למחרת מבחינת האוכל, כולל לחשוב על כל המקומות שבהם תהיי. אם למשל את נמצאת באיזשהו ארוע, אז תרשי לעצמך להנות ממנו גם מהאוכל, אבל בלי לאבד שליטה, לכן תגדירי לעצמך מראש. בכל אופן צריך להיות דבוקים לתכנון ולא לאכול דברים שלא היו רשומים בתכנון. 7- פירות- יש איזו טעות רווחת שחושבים שפירות וירקות זה אותו הדבר. חשוב לשים לב שזה לא כך. בפירות יש הרבה סוכר ולכן הם פחות טובים, מלבד תפוחים ואגסים, שאותם תרשי לעצמך כמעט כמו ירקות. 8- בכל אופן אני יודעת שלא בטוח שתוכלי מהרגע להרגע לעשות את כל השינויים. מציעה לך בהתחלה לנסות אלטרנטיבות אם יש לך פתאום חשק למתוק, או איזשהו התקף: אם בא לך משהו מתוק ומשביע (כמו עוגה או משהו כזה) אז פשוט תדאגי שיהיה לך בבית דבש וטחינה גולמית (כמובן אם את אוהבת), ותקחי שתי פרוסות לחם (רצוי מלא) באחת תמרחי את הדבש ובשנייה תמרחי את הטחינה הגולמית. עוד אלטרנטיבות- התפוחים והאגסים שכתבתי לך מקודם, וגם אפשר ירקות כמו עגבניות שרי, או מה שאת אוהבת ובא לך. זהו פחות או יותר, מקווה שהצלחתי לעזור לך. אל תתייאשי מהבעיה הזו. היא פתירה. בכל משבר תקחי נשימה עמוקה, ותשאלי את עצמך: "האם אני באמת חייבת לאכול את זה?" ופשוט בעזרת הנשימה העמוקה תרפי מהדבר שאותו עמדת להכניס לפה. שימי אותו בצד, תחזירי למקרר. לאט לאט תצברי תשובות שליליות, ואולי השאלה הזו גם כן תופיע פחות בחיים שלך. בהצלחה.

שלום גילי, תודה על ההקשבה ועל השיקופים המעצימים. אני לוקחת איתי כצידה לדרך את ההבנה שבזכות עזרה חיצונית והתמדה ניתן יהיה לעבור את זה... אחפש בפורום את הרשימה. ולליאור, תודה על היכולת לשתף מנסיונך ולהיות שם עבור מישהו אחר עם נכונות ענקית לעזור. זה מקסים מצידך ומחמם את הלב.