"שיטת" חיי

אני רוצה לשתף במלחמה האישית שלי שמלווה אותי היום,היום זו היא המלחמה שלי מול עצמי בלבד. הכל התחיל בגיל 10, כשבתמימותי, בלי כוונה מודעת, סיימתי לאכול בשעה 5 אחה"צ. כשיום אחד בלי שום הכנה מראש אבא תפס אותי הושיב אותי בשולחן ונתן לי סנדוויץ עם גבינה לבנה וזיתים וליד זה כוס חלב וכל זה בשעה 8 בערב, הוא אמר לי שעד שאני לא מסיימת את הסנדוויץ אני לא קמה מהשולחן, אמא הלכה לחדר ולא התערבה. הסתכלתי על הסנדוויץ וגוש עמד לי בגרון, נגעלתי, בכל ביס מיררתי בבכי, ירקתי הכל ביד תוך כדי חשש שאבא לא יראה מה אני עושה. הצלחתי, כל הביסים סיימו את דרכם בידי, את הכוס חלב שתיתי. כש"סיימתי" זרקתי הכל ישר לפח ורצתי לספר לאמא מה עשיתי, שהאוכל לא נבלע לי, שהגרון חסום. אמא נבהלה ונכנסה לחרדה מה שגרם לה להלחיץ אותי ולאיים שיש לי שבוע להתחיל לאכול. היא לקחה אותי והתחילה לתקתק עניינים, כל יום בשעה 8 בער במשך שבוע התחלנו ברבע פרוסה עם גבינה למשך שבוע ימי כאשר אם אני עומדת במשימה אני מקבלת 10 שקלים, כבעור שבוע עברנו לחצי פרוסה למשך שבוע, ועוד 10 שקלים, כעבור שבוע פרוסה שלמה וכן הלאה... עד שהגענו לסנדוויץ שלם והקיבה שלי חזרה להכיל אוכל. בתום ה"תהליך" אני "חזרתי" לעצמי ואמא חזרה לשגרה אחרי שבמשך חודש הפכתי לכוכבת, כל תשומת הלב הופנתה אלי ולאכילה שלי. זה מצא חן בעיניי ומאז המשכתי כל פעם בקטנות, העיקר שיהיה קשור לאוכל, השתדלתי להזיק לעצמי, תפסתי טרמפ על עניין האוכל. יש אחד שכדי למשוך תשומת לב ודאגה יחתוך את עצמו, יתמכר לסמים או לאלכוהול, אני מצאתי את ה"שיטה" שלי האוכל. שלא תבינו לא נכון היתה לי אהבה ותשומת לב אין סופית, רק שבאותה תקופה נולדה אחותי הקטנה,אחרי שבמשך 8 שנים הייתי בת יחידה כשמעליי 2 אחים גדולים, הייתי הכוכבת וזה נלקח ממני, כל העסק של האוכל התחיל ממשהו שנעשה לא במודע והפך לדפוס שהשתלט על חיי, רק שהיום אין לי על מה להילחם, היום זה הרבה יותר פשוט, היום אם אני רוצה להרגיש כוכבת או להתפנק לי סתם ככה בכיף, אני פשוט דורשת ומקבלת. כילדה בת 10 זה לא היה כזה ברור שזה מה שצריך לעשות, השגתי את מה שרציתי אבל השגתי את זה ברע. היום אני בת 25, עדיין נלחמת בבעיית המשקל, אבל נלחמת כי זה הרגל, זה דפוס שמלוה אותי כ"כ הרבה שנים בלי שהבנתי למה, בהסתכלות לאחור והבנה מאיפה זה הגיע, איפה ולמה הכל התחיל, יותר קל לי לעמוד מול עצמי ולקבל את עצמי כמו שאני, בהבנה ובידיעה שזו שנלחמת בעצמה היום היא אותה ילדה בת 10 שאין צורך שתעשה את זה לעצמה יותר, היום אם חסר לה משהו יש לה מספיק משל עצמה ואם לא, אז היא תמיד יכולה לדרוש....

שלום גילי. תודה. האמת שכן אני מאוד מאמינה שלכל בעיה יש שורש, אבל צריך לחפש ולהיות מסוגל להתמודד עם העבר כדי לקבל את התשובות. זה לא תהליך פשוט, זה להתמודד עם תחושות של אותה ילדה בת 10 שהיא בעצם אני כיום, ממש להיכנס ולחזור לשם, אבל אני חושבת שברגע שהרמתי ידיים ונכנעתי במלחמה הזו מול עצמי, החלטתי להודות שיש לי הפרעת אכילה ושהיא לא נובעת מדימוי עצמי נמוך שנוצר לי עם השנים, אלא היא באה ממקום אחר ושאם אני באמת רוצה לצאת מזה אני חייבת לחזור לנקודת המוצא.אז שוב תודה והלוואי באמת שהסיפור שלי יתן לבנות/בנים חומר למחשבה.