לא יודעת...

שלום לך. קודם כל, כל הכבוד על השינוי שחוללת בחייך. המשפט שהכי בלט לי בכתיבה שלך הוא המשפט על הפסיכולוגית המטופחת שלך, אותה את מתביישת לשתף בתחושותייך. אגיד על כך שני דברים. האחד הוא שאין דבר מתסכל יותר עבורי לשמוע, מכך שמישהו הולך לפסיכולוג אך חושש לספר לו את כל מה שמטריד אותו. זה הטיפול שלך ומטרתו לסייע לך במקומות הכי קשים. את צריכה למצוא דרך לגייס אומץ ולשתף בתכנים אלה. הדבר השני קשור לדבר הראשון. העובדה שהמראה המטופח של הפסיכולוגית שלך מהווה גורם המקשה עלייך, הוא עניין חשוב לדבר עליו גם כן! התחושות של המטופל כלפי המטפל ומה שהוא מייצג, הן חלק חשוב ומבורך בטיפול. פסיכולוגים לומדים רבות על העבודה עם תכנים אלה, ואגלה לך סוד מקצועי, הם גם פעמים רבות מאד מקווים שהמטופל יגיד להם משהו כזה, כי אלו בדרך כלל תכנים שאפשר לעבוד איתם ולקדם בעזרתם את המטופל מאד. סביר להניח שאם תמצאי דרך לדבר על התחושות שלך מול המטפלת (אפילו לפני שתספרי לה את כל מה שאת מתביישת לספר)- זה בפני עצמו יפתח דלת לדיבור מעמיק. הרי שימי לב, שאת חשה בושה במראה שלך במקומות רבים בחיים. הטיפול רק משקף את התחושות האלה. את מניחה שכל מי שרואה אותך חושב שאת מכוערת ומניחה שכך גם חושבת המטפלת המטופחת שלך. אבל בעצם, אולי היא מרגישה ממש אחרת? אולי היא בעצמה חשה מכוערת? אולי היא מעריכה מאד את השינוי שעשית בחייך? ההנחה שלך שהיא נגעלת ממך היא חלק ממה שעליך לטפל בו. לכן, אני מציעה לך לשתף אותה בבושה שלך מולה, ואני מניחה שהיא לא רק תשמח, אלא גם תגיד על כך דברים שיהיו לך משמעותיים ויעזרו לך להתמודד עם כל אותם תכנים שהעלית שקשורים לענישה העצמית אחרי אוכל, לרצון להמשיך לרזות וכו. מקווה שזה עוזר. תעדכני. גילי