אכילה רגשית

כל כך נמאס לי שהאוכל הוא המרכז של חיי. למה אני בורחת אליו בכל פעם שאני מרגישה רע?? למה לא למשהו אחר, שלא פוגע בי כל כך?! אני כל כך מקנאה באנשים שאוכלים אך ורק כשהם רעבים פיזית, רק כשהגוף דורש ולא הראש והרגש. יש להם עיסוקים ותחביבים בחיים, לפעמים הם אפילו שוכחים לאכול מרוב תעסוקה והסיפוק העצמי שיש להם בחיים. ומה איתי?! כל החיים אני אכלנית רגשית. גם אם היו לי תחביבים בעבר, הפרעת האכילה שבשנה האחרונה התפתחה לכיוונים נוספים (BINGE EATING, צומות, הקאות) רמסה גם אותם. רוב היום אני חושבת על אוכל, רק בעבודה, בזמני לחץ כשאין זמן לחשוב על שום דבר ורק ליהיות מפוקסת, לרגע קט המחשבות בראשי לא סובבות סביב אוכל. אני יודעת בידיוק ממה נובעת האכילה הרגשית, אני לא צריכה פסיכולוג שיעזור לי להבין את הסיבה, אני רק צריכה מישהו שיעזור לי להתמודד עם הבעיות שלי בדרך שלא קשורה לאוכל. שיעזור לי להשיב לאוכל את תפקידו המקורי בחיי - תזונה, צורך הישרדותי מבחינה פיזית בלבד. האם זה אפשרי? האם אפשר לעשות מהפך כל כך גדול, סוויץ' במוח...ולהבריא לגמרי. לא רוצה דרכים להתמודד, שיטות להשתלט על עצמי, רוצה להבריא לגמרי!!! בבקשה תגידו את האמת, זה אפשרי? ואיך?

קראתי את ההודעה שלך ובכלל לא התכוונתי להשאיר תגובה אבל ההודעה שלך נגעה בי בדיוק במקומות הנכונים.אני גם ככה ואני יודעת שיש לי אכילה כפייתית ורגשית ואני אוכלת כדי לא להתמודד עם המחשבות שרצות לי בראש. למה אני כותבת את זה כי מצאתי תרופה לעצמי.אין כמו טיול בשעת השקיעה! נכון הליכה,אבל למטרת הנאה פשוט לטהר את הראש לכי בקצב שלך עם או בלי מוזיקה אני אוהבת לצאת בין 7 ורבע לוחצי אין הרבה אנשים והשקיעה במיטבה. זה יוריד לך את החשק למזון לא הכרחי וירגיע אותך. אף פעם לא אהבתי שאמרו לי שדיאטנית יכולה לעזור לי כי הן אף פעם לא עזרו אחרי הכל קל מאוד לנטוש את התפריט שלהן והן גם ככה מאפשרות בו יותר מדי אוכל שהוא לא כזה טעים. בכל מקרה אחרי חודשים שלילות שלמים הייתי זזה מפטרלת בין הספה למטבח זה מה שגרם לי להפסיק אני לא קוראת לזה ספורט.אני הולכת למען הכיף האישי שלי:)) בכל מקרה שיהיה בהצלחה:)