חשד להפרעת אכילה אצל מתבגר

בני הגדול בן 17.5. מינקות האוכל היה גורם משמעותי בחייו ותמיד אכל הרבה, תמיד הרבה מעבר להמלצות התזונה התואמות לגילו. בשנה האחרונה הוא כבר לא אוכל הרבה, אלא המון, פשוט כמויות בלתי נתפסות. הוא מחסל לבד ובקלות כמויות אוכל שאנחנו מכינים ל 4-5 אנשים לפחות. העיסוק שלו סביב האוכל אובססיבי. כל סדר היום שלו נבנה סביב מה הוא יאכל ומתי. לזכותו יאמר: א. הוא מודע מאוד לנושאים של תזונה ומקפיד מאוד על אכילה של מזון בריא. מרבה לאכול סלטים, מזונות לא מעובדים, מזונות דלי שומן, נמנע לחלוטין מממתקים ובכלל מודע לנושא הבריאות. ב. הוא איננו שמן. להיפך, הוא עוסק בספורט והוא נראה מצוין. אז איפה הבעיה?? אנחנו מוטרדים מכמויות האוכל שקשה לנו מאוד לעמוד באספקה שלהן ועוד יותר אנחנו מוטרדים מהתגובות שלו כשאין אספקה של מזון בקצב שהוא דורש. אם הוא לא מקבל את הארוחה עליה בנה בזמן, הוא עלול לקבל התקף זעם ממש כמו תינוק. אף כי לטענתו הצורך האובססיבי שלו באספקה אינסופית של ארוחות נובע מרעב, קשה לנו להאמין שאדם יכול להיות כל כך רעב, כל כך הרבה פעמים ביום. אנחנו מאמינים שהצורך נובע בשל הרצון לנפח שרירים (חדר כושר), נושא שאנחנו מתנגדים לו, חושבים שהוא לא בריא ולא ראוי. אנחנו חוששים שהוא מתרגל לאכול כמויות לא סבירות של אוכל, מעמיס על מערכת העיכול שלו כמויות לגמרי מוגזמות של מזון שגורמות נזק גופני ארוך טווח, ושיבוא יום שהגוף לא יוכל כבר לעבד את כמויות המזון הללו ויתחיל להפוך אותן למאגרי שומן. אנחנו די אובדי עצות איך להתמודד איתו, אם לאפשר לו להמשיך לאכול את הכמויות שהוא רוצה (כמו 3-4 אנשים ממוצעים בלי שום הגזמה), או לשים לזה גבול ואז לא ברור איך. קשה להתמודד עם הקביעה הנחרצת אני רעב, זו תחושה סוביקטיבית והוא כאמור נראה מצוין, לא סובל כלל מעודף משקל, אז למה להלחם בו? מצד שני קשה לראות ילד אחד אוכל מזון של ארבע. האם זו הפרעה? האם אין הפרעה אבל בתגובות שלנו אנחנו יוצרים הפרעה? אודה להתייחסויות.