שמירה על משקל נמוך והחלמה

שלום גילי, רציתי לדעת מדוע הטענה הרווחת לפיה לא ניתן להגיע להחלמה מלאה כאשר שומרים על משקל יציב אך נמוך במעט ממשקל המינימום. וזאת כאשר בדיקות מראות שהכל תקין המחזור סדיר וכו'. מדוע משקל כזה שמלווה באורח חיים נורמלי, סימפטומים לא פעילים, אכילה סדירה וכו' אינו מעיד על החלמה מלאה? ברור לי שמשהו בהתעקשות הוא חולה אבל הרבה פעמים דווקא המעט הזה שומר על יציבות נפשית ופיזית.

היי משתקמת אני אתן לך את התשובה שאני קיבלתי על השאלה הזו. השאלה באמת עולה, במיוחד אם ניקח דוגמא היפותטית של מישהי שנמצאת במשקל שהוא מעט נמוך מהמינימום שנחשב תקין, וללא התנהגויות של הפרעת אכילה, כלומר אכילה סדירה ואורח חיים נורמלי כמו שכתבת. כנראה שלא נחשוב על מישהי כזו כסובלת מהפרעת אכילה. ההבדל טמון בשאלה "איך?", כלומר איך את שומרת על המשקל הזה. האם את יכולה להגיד שבאמת ובתמים המחשבה של אי-עלייה ממנו, למשקל תקין, לא מנהלת אותך? האם הסימפטומים באמת לא פעילים? האם את אוכלת מה שאת רוצה, או כמה שאת רוצה, בלי לחשוב על ההשלכות שיהיו לאכילה על המשקל שלך? עצם האמירה שלך ש"המעט הזה שומר על יציבות נפשית ופיזית", מרמזת שהמשקל הנמוך מהנורמה הוא בעל חשיבות בשבילך, וזה כשלעצמו דבר שמצביע על כך שאין פה מצב של החלמה מלאה. ובנימה אישית יותר... אני מאוד מזדהה עם הרצון להחזיק משקל שהוא קצת פחות ממה שצריך, וזה אכן עוזר לשמור על יציבות נפשית ופיזית (אני מכירה מצוין את ההשלכות האפשריות של הגעה ל"משקל יעד"). ובכל זאת, זה בדיוק מה שזה - "להחזיק משקל". כלומר בכוח. ולא ממקום בריא. מקווה שעניתי על השאלה שלך, ושיהיה לך המון בהצלחה.

היי לך, ראשית, גם אני לא בעד הכללות או טענות רווחות כאלו ואחרות, משום שמבחינתי כל מקרה נמדד לגופו (תרתי משמע..) ואין פרוגנוזה אחת משליכה על רעותה, וכל שכן גם לא מקרה חתום וגמור. יש סטטיסטיקות יבשות, אך גם הן מצביעות רק על גובה סיכויים והן לא חורצות גורל חד-משמעי. לפיכך, על פניו בהחלט יכול להיות מצב בו תחלימי מה"א הן פיזית והן נפשית ותמשיכי לחיות את חייך בתת-משקל לא משמעותי המגובה באסמכתאות רפואיות תקינות להתהדר ולהצטדק בהן. גם אני מזדהה מאד עם התחושה המרגיעה של לתחזק תת-משקל קטן ולו רק כדי להרגיע את עצמי, לשמור על "פור" "ליתר בטחון" ולהימנע מכניסה לסחרור נוסף. אבל לצערנו, ברוב הפעמים המציאות מראה אחרת, כפי שרמזה לך סיון. ברוב הפעמים המציאות מראה שההתעקשות על תת-משקל, כמו גם על משקל כערך מוחלט על המאזניים, מזינה באופן פעיל (גם אם על אש קטנה) את ההתנהגות האנורקטית שדורשת המשך מידוד ובקרה ומותירה פרצה לא קטנה לרגרסיה נוספת. וזה לא רק עניין תת-המשקל. הרי את יכולה להישאר חולה ומיוסרת במשקל תקין ואף למעלה ממנו. לכן באופן כללי אני מחזקת את הדברים שנאמרו לך, ממליצה לך להיות תמיד "שקופה" ומודעת בפנים כלפי עצמך לגבי המטרות האמיתיות שלך, ותמיד-תמיד להישאר עם היד על הדופק. ומעבר לכך, אני חושבת שכדאי להתרחק מהמרדף אחר ה"החלמה המלאה". וזאת לא בגלל שאיני מאמינה בקיומה, אלא משום שעצם ההית?לות בה מוסיפה לחץ וחרדות לעניין, ומה גם שהמושג עצמו נתון לפירוש סובייקטיבי שבהרבה פעמים הוא מופשט ותמיד ייראה לנו כבלתי-מושג גם אם נקבל את כל החותמות הרשמיות האפשריות. לכן הייתי ממליצה לך להסתפק ברצון ובשאיפה להתחזקות, להמשך ההתאוששות, לשמירה על שגרה יציבה ותקינה עד כמה שניתן, למתן האפשרות לרצון הפנימי והב?ריא למלא החיים בתכנים אחרים וכו'. לדעתי זאת הדרך הנכונה לצעוד אל עבר החלמה מלאה אמיתית. ככלות הכל, תהליך ההחלמה הוא תהליך ממושך, מתעתע ומייגע, וזה לא שהוא מסתיים בנקודת-זמן מוחלטת שהיא. ההתמודדות היא תמידית ותובענית, ועל אחת כמה וכמה כאשר החיים, מטבעם, לא נעשים קלים יותר עם הזמן. שבת מנוחה ובהצלחה.