לגילי

גילי קראתי את התגובה שלך ואני באמת מודה לך! קודם כל,אני נמצאת בטיפול קצת יותר משלושה חודשים. המטפלים שלי סבורים שאני יכולה לצאת מזה בלי אישפוז הם כנראה לא מבינים כמה שקשה לי היום אני הולכת לפסיכאטר אחרי שלא הייתי אצלו חודש והוא ייראה לפי יומן האכילה שההקאות רק גברו וההרגשה הכללית שלי ממש ירודה. אני לא יודעת כבר מה להגיד להם או איך להסביר להם שאני מרגישה שזה לא עוזר והמצב רק מחמיר. אני לא מסוגלת לפתוח את נושא האישפוז בפני ההורים שלי ככה סתם הם בטוח יסרבו ויגידו שאני מסוגלת להתמודד בלי זה.. הם די בורים בעניין הזה אפשר להגיד. אני מרגישה ממש לא טוב נפשית ופיזית הנזקים של ההקאות מתחילים לצוץ להם פתאום אחרי כמה חודשים העייפות גוברת,שיער נושר בכמויות אדירות,כאבים איומים בגרון ובבטן ושלא נדבר על הנזקים הנפשיים שהם הרבה יותר קשים לי למרות כל זה,משום מה עדיין אני רוצה להישאר ככה ולא להתמודד ולצאת מזה. אני לא יודעת להסביר למה ואיך.. אבל ככה נוח לי ואני מרגישה שאם זה לא אישפוז שיעזור לי לא להקיא אז אני מעדיפה בלי טיפול ולהישאר ככה..

גילי ,חזרתי עכשיו מביקור אצל הפסיכאטר..והוא עדיין סבור שאני צריכה להמשיך ולהתמודד בסביבה הטבעית שלי ושלא צריך למהר ולהתאשפז. הוא טוען שאני עדיין לא מבינה מה אני עושה ואני צריכה עכשיו להתאמץ ולצאת מזה ולא להשאב עוד יותר ואני מסבירה לו ואני אומרת לו שתכלס אני לא מצליחה! לא הולך לי ! וכן לפעמים לא מתחשק לי ושבאישפוז ההקאות לא יהיו ונכון יש סיכון שזה יחזור לאחר האישפוז כשאחזור הביתה אבל לפחות זה יכול למנף אותי קדימה ויכול לתת לי צ'אנס.. כי כרגע זה לא הולך והוא גם אמר שהוא יכניס אותי לרשימת ההמתנה בתל השומר והוא לא עשה את זה.. וסתם מעצבנת אותי הגישה שלו..ובכלל לא מבינים אותי ומקשיבים לי ובאמת שיש ימים שאני רוצה לצאת מזה ואני חושבת לעומק מה באמת יעזור לי וכרגע רק אישפוז יכול לעזור..ואני כבר ניסיתי הכל ניסיתי לטפל בכל מיני שיטות וכבר לא מעט זמן.. ומבחינתו ומבחינת ההורים זה נקרא "להרים ידיים" אין לי עם מי לדבר.. אני לגמרי לבד בתוך זה.. ובאמת שקשה לי לא יודעת מה לעשות,באמת