אכילה רגשית

ערב טוב, מאז נעוריי הרגשתי צורך להסתיר את מה שאני אוכלת. לא לאכול ליד חברים, אלא רק בבית. וגם בבית - לאכול ליד המשפחה את האוכל האמיתי, המזין, וכשאני לבד להוציא את המתוקים ולאכול. אם מישהו דופק בדלת בזמן שאני אוכלת אני מיד מסתירה את האריזות. אני גם לא זורקת את העטיפות והאריזות הריקות בפח בבית, אלא לוקחת איתי בתיק וזורקת בפח מרוחק. כשעברתי לגור עם בן הזוג שלי כל ההתנהגויות האלה די נעלמו, אבל עכשיו נפרדנו, ואני שוב מוצאת את עצמי עושה דברים מוזרים. אני בת 25 וחיה עם אחותי, ושוב ושוב מוצאת את עצמי במצבים שאני רעבה ושלא אכלתי כל היום, כי לא רציתי שתראה אותי אוכלת. גם ביקשתי שנעשה הפרדה בקניות של האוכל כדי שאוכל לשמור על סודיות בעניין. ויותר מזה - אני כל פעם מוצאת את עצמי בסופר, קונה כמויות גדולות של חטיפים וממתקים (שאותם אני מחביאה בחדר, כמובן), כי עצם המחשבה על זה שלא יהיה לי אותם מטריפה אותי, ואני חייבת למלא את הסטוקים. אני יודעת שהמצב הזה לא מאוד בריא, גם מבחינה נפשית וגם מבחינה גופנית, אבל אני פשוט לא יודעת מה לעשות עם זה. אני נמצאת כרגע בטיפול בעניין אחר לגמרי, ולא יודעת אם יש מקום להעלות את הנושא הזה שם, ומה להגיד בנושא בכלל. אשמח לתשובה תודה

סיוון יקרה, אני בטוחה שגילי תענה על השאלה שלך הרבה יותר טוב ממני, אבל בכל זאת רציתי לכתוב לך משהו קטן: מדבריך נשמע שאת מתמודדת עם מספר קשיים: הפרידה מבן הזוג, חוסר הנוחות לאכול ליד אחרים (במיוחד ליד אחותך שעימה את גרה) והצורך להסתיר את הדברים שנאכלו, החשש שלא יהיו חטיפים וממתקים... ציינת שאת נמצאת כרגע בטיפול בעניין אחר ותהית אם כדאי להעלות את הנושא. אני אומרת - למה לא? מה את יכולה להפסיד? שיחות עם מטפל לא חייבות להתמקד רק בנושא אחד. בדרך כלל מדובר במכלול של דברים... מה להגיד בנושא? בדיוק את מה שאמרת כאן, את מה שאת מרגישה. חשוב שתשתפי בדברים הללו, חשוב שלא תתמודדי עימם לבד. אגב, ניסית לדבר עם אחותך על הנושא? היא יודעת מדוע ביקשת להפריד את הקניות שלכן?