ונדמה ואין מוצא.

אני באמת כבר לא יודעת מה לעשות..חוץ מלהמשיך ולפגוע בעצמי. אני מרגישה שאני מנסה באמת כל מה שרק אפשר כדי להתמודד עם האכילה הכפייתית הזאת, אבל פשוט הכל כל כך דפוק ואין מה שיכול לעזור. אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי מעל חצי שנה, פעמיים בשבוע ובאמת מרגישה שהוא טוב, נוגע ומשמעותי עבורי, אבל אין. זה פשוט לא משפיע על ההיבט ההתנהגותי, והכל ממשיך ומחריף ואין מוצא. אז שילבתי גם טיפול עם תזונאית, ובאמת שממש נתן לי כיווני חשיבה, ודברים שתיאורטית אני ממש מסכימה ושואפת אליהם. אבל שוב, זה לא משפיע כלל על ההיבט ההתנהגותי. ונכון שזה תהליך ארוך וכו' וכו', אבל ככה פשוט אי אפשר להמשיך יותר. מצד אחד כואב, מצד שני כבר כל כך קהת חושים. והולכת על התפר וכבר לא יודעת מה עדיף.

תודה רבה על התייחסותך! האמת שבשלב שהחלטנו לשלב טיפול תזונתי, היה התבלטות אם המטפלת הנוכחית תשלב היבטים התנהגותיים או לערב אדם נוסף. כיוון שחשבתי שאם נהפוך את הטיפול הנוכחי לגם התנהגותי, הטיפול יעסוק פחות בדברים שבעומק ויותר בהתנהגות, וכך לדעתי יהיה פחות משמעותי, החלטנו לערב אדם נוסף. והיתה לנו הסכמה על כך. כיום, הטיפול התזונתי דיי הסתיים,ומצד אחד אני מרגישה שבאמת הטיפול הנוכחי עם הפסיכולוגית נהיה הרבה יותר משמעותי דווקא כי יכולתי פחות לעסוק איתה על ההיבט ההתנהגותי, ויותר על דברים שבעומק. ולכן עולה בי שוב החשש שאם אכניס לטיפול הנ"ל את ההיבט ההתנהגותי, זה יגרע מהטיפול מבחינתי.. אך מצד שני, נראה לי שלהיות מטופלת גם אצלה, וגם בנוסף אצל מטפל קוגניטיב-התנהגותי, נראה לי דיי כפול ומיותר. לא? תודה וחג שמח.