אוסטאופניה

שלום לך מאי את ממוקדת בהודעתך בסבל הפיסי שנובע מהאנורקסיה, ולא כותבת על הסבל הנפשי, אך הוא ניבט מתוך הדברים שלך. היה קשה לקרוא שאת מעדיפה למות מאשר להרגיש כשלון. מדוע אסור לך לעצור לרגע ולארגן דברים מחדש? האם דאגה לבריאותך והמשך פעילות מתוך בריאות הוא כשלון? ובכלל מי קובע מהו כישלון?? האם לסבול מאוסטאופניה, כאבי בטן, חולשה וסחרחורות בגיל 20 זה לא כישלון??? לא אענה לך על שאלותייך הרפואיות (כיצד להשלים חוסרי סידן ומהו הטיפול באוסטאופניה) וזאת כי כפסיכולוגית איני מוסמכת לענות עליהן, אבל, את פנית בכל זאת לפורום פסיכולוגי ואולי לא במקרה. כתבת שאת לא רוצה שאגיד לך לטפל בהיבט הנפשי, כנראה כי ברור לך שזה מה שעלייך לעשות. וצדקת כשהנחת שגם אני אחשוב כך. את מבקשת ממני לשתף עמך פעולה בהתעלמותך מהסבל שלך, בהתעללות שלך בגופך ובנפשך ובנסיון שלך להתמקד אך ורק בספורט האתגרי ולא בך, בצרכייך ובעתידך. אני מסרבת לעשות זאת. לדעתי את חייבת בראש ובראשונה לטפל בעצמך, במקביל או תוך הפסקה בספורט האתגרי. אני מבינה שאת חוששת מאד לקריירה שלך. ברור שכואב וקשה לחשוב על הפסקה לטובת בריאות, אבל זה מה שהיה קורה אם היית שוברת רגל או נמצאת בכל סיטואציה רפואית אחרת. אז סביר להניח שלא היית חושבת להמשיך להתעמל עם רגל מגובסת או יד שבורה. לפי מה שאת מספרת, את ממילא לא יכולה להוציא מעצמך את המקסימום כעת בשל החולשה והכאבים. בעיני, טיפול בעצמך ובגופך אינו פרישה מתוך ויתור על הספורט, אלא נסיון להתחזק על מנת להתעמל בהמשך עם כל הכוחות הדרושים. את יכולה להתייחס לכך כל "ירידה לצורך עליה" אשר בסופו של דבר תביא אותך בצורה טובה יותר למטרה שלך ולהישגים מצויינים, אך מבלי לפגוע בבריאותך. יתכן גם שתוכלי לשלב טיפול והתחזקות מבלי להפסיק את האימונים. אני מציעה לך גם לשתף מישהו ממשפחתך וממאמנייך במצב, ולחשוב איתם מה הדבר הטוב ביותר כעת גם עבור בריאותך וגם עבור הקריירה המקצועית שלך בהצלחה גילי