בוגרת אנורקסיה ובולימיה, שנות 1967-1975, אבל עם הפ

שלום חליתי באנורקסיה בזמן שזה עוד לא היה מחלה נפוצה, ב1967 , בהולנד, ארץ הולדתי. אחרי אשפוז בב"ח רגיל (36 קג עד 50 קג, לקח 6 שבועות)), האנורקסיה הפך לבולימיה: משליטה טוטלית הגעתי לאי-שליטה טוטלית. אני מזהה עם הכל שכתוב על אנורקסיה ובולימיה, על הסבל, האתימות והיאוש. יצאתי מזה כשנולדה ביתי הבכורה (אחרי טיפול פוריות, תוצאה של האנורקסיה), ולמזלי נולדו לי סה"כ 6 ילדים בריאים ויפים. אבל לעולם לא יוצאים מזה ב-100%: ההתעסקות עם אוכל, הדג'וקים נשארים, אבל לרוב אםשר לחיות עם זה. אבל עדיין אפשר לדבר על "הפרעות אכילה", קלים. שורה תחתונה: אם אוכל לעזור למישהי שהיום שנאבקת, שצריכה תמיכה, חיזוק, אוזן קשבת, אשמח לנסות. אוכל להבין אותה מניסיון אישית.

מה אני אצטרך להתמודד עם זה לנצח..? איך אפשרי להגיע למצב שהעליות והירידות יפסיקו?! תמיד כשחשבתי שזהו אני כבר יציבה, נפלתי שוב... אין לי כוח לזה יותר