צריכה עצה

שלום לך איבדתי את אבא לפני כעשר שנים ואז נשארתי עם אמי, דבר שגרם לנו להתקרב מאוד ולהפוך לחברות של ממש. היא חלתה, וטיפלתי בה במשך שישה חודשים באופן אינטנסיבי, אבל לא החזיקה מעמד. היום עברו כחמש שנים, ואני עדיין לא מצליחה לא להאשים את עצמי, לא מצליחה להתעסק עם דבריה, לא מצליחה למצוא קשר כמו שהיה איתה...אני בטיפול אבל שום דבר לא עוזר לי. יש לציין שכלפי חוץ אני לא מראה כלום, אני מתפקדת לגמרי ולא צריכה עזרה. אבל האבל הפנימי בפנים לא מרפה. השאלה למה היא החליטה לוותר ולהפסיק להילחם הורגת אותי? האם אני צריכה להחליף מטפל?

תדה על תשובתך המפורטת אבל 1) אני לא רוצה קשר במקום אבל רוצה קשר כזה ואת האמת אני לא מצליחה לפתוח דלתות כפי שאת אומרת. לפתוח את המרחב הפרטי שלי הפך למשהו מאוד קשה. לא יכולה לתת לאחרים להתקרב ואני לא מתקרבת כך אני חווה פחות פרידות, וכאב. 2) אני בטיפול כבר 4 שנים, ולא משנה כמה היא מדברת על זה שאני לא אשמה ומביאה לי עובדות מתוך השיחה שלי, משהו בתוכי אומר שכנראה אמא ויתרה כי כנראה שידרתי עייפות או שעמום או משהו... 3)משהו נשבר אחרי האובדן השני, וכל עולמי הפך לבדידות. אני אציין שוב שהבדידות הזו היא רק שלי, לא מראה אותה לאחרים ולא נראית כזאת. משהו ריק בפנים, ולא יודעת איך למלא אותו שוב. 4) בטיפול היא דווקא רוצה למצוא משהו רע בקשר, אפילו העובדה שהתמסרתי לאמא ולטיפול בה הופך בטיפול למשהו רע!!!! דבר שמעצבן אותי מאוד וגורם לי לשתוק ולא לשתף אותה- ןמכאן בא הרעיון לעזוב את הטיפול מקווה שעכשיו נתתי לך תמונה יותר רחבה.