פרידה

אני מקווה שהגעתי לפורום הנכון. אני בן 25, ולפני יותר מחודש חברה שאיתה הייתי קצת יותר משנה, נפרדה ממני. ואני לא מקבל זאת בצורה חיובית, בכלל! נכנסתי לדיכאון ממש עמוק, ואני במצב קטסטרופלי!. כל צעד שאני עושה, מכניס לי פלאשבקים על האזור שלה, נגיד אם אני מתהלך בבית, אני מרגיש אני מתהלך אצלה בבית. התפטרתי מהעבודה, הרגשתי התמוטטות- שאני נופל. אני קם בבוקר בהרגשת מועקה עצומה, פשוט מורגשת בכל נקודה בגוף, ואני מתעורר בהבנה אבסורדית שהדבר היחיד שיכול להחליש או להעלים את זה, זה פגיעה עצמית, או מוות. מגיע הלילה, יש מעין תחושת רגיעה, אבל אני מפחד ללכת לישון, אני מדמיין אותה עם גברים אחרים, נזכר בכל רצף הזמן שהיינו ביחד. והפחד לקום בבוקר. לעבור שוב ושוב את אותה רוטינה. זה בלתי נסבל. פשוט בלתי נסבל, אני יושב עכשיו מקליד ובוכה כמו ילד קטן. יש ימים שאני פשוט אטום, ולא מסוגל לבכות, ואני בהחלט מרגיש צורך כזה. בעבר הייתי מטופל כמעט כמעט 4שנים אצל פסיכולוגית, מעצם היותי אדם דיכאוני- אני לא זוכר אם היא איבחנה אותי כאחד כזה, אבל אני כן זוכר שהיו תקופות דומות לנוכחית, או תקופות אחרות, שהיא אמרה שאני בדיכאון מג'ורי. בשלב מסוים התחלתי לקבל תרופות מפסיכיאטר, ניסיתי אפקסור, פאקסט, רסיטל, מירו, ציפרלקס, סרנדה, ועוד כול מיני נגזרות פרוזק למיניהם. כל הכדורים נאלצתי להפסיק בעצתו של הפסיכיאטר, כי הן דירדרו את המצב, ואת התחושה. כרגע אני ממש מתסכל, אני מרגיש שאין שום תמיכה, או מסגרת טיפולת שתוכל לעזור, אפילו לא אשפוז במחלקה פסיכיאטרית. ואני לא יודע מה לעשות, הסבל הוא כולכך עצום, שזה פשוט בלתי נתפס. אני מרגיש שאני הולך לאבד את עצמי, רק שאני יודע שלמרות שיש לי איך, ולמה, אין לי אומץ לעשות דבר מלבד פגיעה עצמית. רזיתי בצורה מטורפת, ואם מגיע שלב שאני כן אוכל, אז זה בהפרזה, לא התגלחתי יותר מחודש, אני נראה נורא עכשיו, בהתחשב שאני בחור מאוד נאה- לפחות כך טוענות הבחורות שהייתי איתן. ואני לא יודע כבר מה לעשות, איך להתמודד, אני מת להגיד לה כמה אנ סובל, מת להראות לה שאני מפורק, שבור, מרוסק, אולי זה מה שיחזיר אותי אלי. להשפיל את עצמי. לא יודע

אני מרגיש כולכך לבד, התחושה הזאת לא מרפה, כל יום שעובר אני רק נשבר יותר ויותר, מעשן סיגריות בקצב רצחני. אני קם בבוקר, מתקשר למוקד של ער"ן, רק בשביל לשמוע מישהו..חברים אין כולכך, ואלה שהיו גם מזמן התרחקו, ובצדק. אבל הם לא חברים אמיתיים. ואני מרגיש בודד, בחוץ יורד גשם, וכל מה שאני רוצה. כל מה שאני צריך זה אותה, והיא לא שם. עברתי במטבח, נתקלתי בכל הסכינים היפים לתפארת שפשוט מונחים שם, וקדימה, נו תפגע בעצמך. אני אפילו לא רוצה לכתוב באיזה צורה חולנית אני עושה זאת. וגם זה לא עוזר, לא שיחות עם ער"ן, כלום, משפחה לא תומכת, אמא יושבת עם הראש בין הרגליים- מתאבלת כביכול על בן שמת- אני. אבא כזה סמרטוטו שרק מנסה לצאת גיבור לידה. אז מה עושים כשאתה מרגיש שכל העולם על הכתפיים שלך, שכל מה שאתה רוצה, זה קשר רציני עם בחורה, משהו אמיתי לטווח הארוך, וזאת שחשבת שהיא תיהיה האחת, היא כבר לא שם. ועוד אחרי שאמרה שהיא כן אוהבת, אבל זה לא זמן טוב בשבילה כרגע. לא יודע מה לעשות, אני רוצה להגיד לה כמה אני סובל, כמה רע וקשה לי, חנוק ואטום. רק שתחזור אלי.

1.אני יודע כיצד אתה מרגיש, ומניסיוני האישי, אני יודע היטב שמדובר בגיהנום עלי אדמות. 2.הסיבה לכאב הנורא, לצער והעצב האיומים, נובעים מסיבות ביו-כימיות, (P.E.A.)ולא מכל סיבה אחרת. 3.כן, החומר הביו-כימי הזה גורם לנו לחוש את הכאב הזה כאילו ב"נשמה", וגורם לנו להאמין שכך גם נחוש עד יומנו האחרון עלי אדמות. 4.תחושות האהבה שאנו חשים, כמו גם תחושות הכאב שבסיומה, אלו אשליות ביו-כימיות, שכל מטרתן לגרום לרבייה האנושית, גם במחיר סבל רב, והונאה גדולה, שאותם חומרים גורמים לנו. 5.על פי מחקרים עדכניים, מה שאתה חווה כעת, זו בדיוק התחושה של נרקומן כבד, שלפתע חסרה לו מנת הסם, והסבל אכן נורא ואיום. ולכן, כפי שאסור ללכת שולל אחר תחושות האושר האשלייתי בזמן שאנו "מאוהבים", אסור ליפול קורבן לתחושת הסבל הנורא, שנגרם בסיומה. 6.השפעת החומרים האלה פגה לאט לאט, ובעוד מספר שבועות, או חודשים, ההשפעה תפוג לה. אז החזק מעמד, ואל תישבר, כי עד מהרה יגיע הזמן שבו תשאל את עצמך: "איך יכול להיות שהתחושה הקשה הזו חלפה לה פתאום?" 7.עוד עצה: האפשרות היחידה שאותה בחורה תחזור אליך, אפשרית, רק אם לא תתרפס ותתבכיין לה, ושלא תעורר אצלה רחמים כלפיך. זה אף פעם לא מועיל במצבים שכאלה. 8. אל תכריח את עצמך לבלות ולשמוח, אלא שהרשה לעצמך לשקוע בסבל והצער, כי רק לאחר שחווים את הכאב בשלמותו, נגאלים ממנו במהרה, וזו הבטחה חביבי! 9.עם כל הכבוד לאותה בחורה, החיים של אמא ואבא שלך, הרבה יותר חשובים, ולכן, אפילו רק למענם, החזק מעמד, כי הסבל יחלוף בסופו של דבר. כן, מצפים לך ימים ולילות קשים מנשוא, אבל ככל שהם יהיו קשים יותר, כך הם יחלפו מהר יותר.

אולי זה יישמע ילדותי ובנאלי, אבל למה, מה הופך אותי או דומים לי, לכאלה מיוחדים... שאנחנו (כרגע אני אדבר על עצמי), שאני צריך לסבול כביכול מהבעיה הכימית הזאת?...תמיד שייכתי את המצבים האלה, את הסבל שאני חווה, לדיכאון הקיים שכבר יש לי, ועוצמתה באה לידי ביטוי במצבים ריגשיים כאלה. התיאור שלך מצד אחד מאוד אוביקטיבי ונכון... יש נורא אופטימיות במה שכתבת, אך גם חשש מאוד גדול. הסבל הוא באמת בלתי נתפס, הוא כולכך עמוק שהוא מונע ממני להתנהל, להתנהג, לחיות כאדם רציונאלי, בכל המשתמע מזה. כאילו ברגע אחד החיים נעצרו, וכל העולם על הכתפיים שלי. אני לא יודע כולכך מה יעזור לי לחזור לעבודה, או כמו שאומרים "להמשיך קדימה"- הסבל ישאר שם, ואולי ההתנהלות הזאת ביומיום תגביר את הכאב, בגלל זה העדפתי "לברוח" להיות בבית, להימנע מכל קיום אנושי. וזה אבסורד הצורך הכי מובהק שלנו, של בני אדם, הוא צורך ההישרדות, למרות הכול. והוא פשוט נמוג לו לאט לאט. גם מניסיון עבר, ומצבים דומים שעברתי, היה זה תהליך של נתק מהחיים, חודשים על גבי חודשים של חוסר מודעות לעצמי. ולא התגברתי על זה בזכותי מי שאני, מבואה של גורם נוסף, נשי, שיכל למשוך אותי משם רק בגלל שחוויתי ניסיונת כושלים בעבר, אני חושש -אני חושב שזאת לא המילה הנכונה אפילו..ממשך התקופה שהולכת לעבור, מהסערת רגשות שכל כמה דקות פורצת. ואולי אתה צודק, אחרי הכול זה תהליך, אבל לעבור שבעת מדורי גיהינום, זה בלתי נסבל.