מוות זה סופ

בחצי שנה האחרונה בזה אחר זה קרו מס משברים משמעותיים בחיי כשהאחרון שבהם ארע לפני חודש וחצי כשהחבר הכי טוב שלי נפטר מסרטן לוקמיה שארבעה חודשים קודם לכן התגלתה . ובהמלכם של הארבעה חודשים האלו היו הרבה קשיים להתמודדות שלו ואף דיבורים על התאבדות שלו ואני שגם כך לא במקום יציב בחיי תכננתי לבצע מעשה איתו, רצה הגורל ויום לפני הפגישה הגורלית (הוא כבר היה מצב סעודי) איבד את הכרתו ומשם הדרך מחוצ לעולם הזה היתה סלולה, עבורו, והאובדן הוא קשה אין ספק ואני שהאמנתי ככ בגלגול נשמות מוצאת את עצמי פתאום מחפשת אותו ובעצם איזה גלגול ואיזה נעליים?אולי באמת הכל סתם כדי שלא נחשוב שיש סופ? אבל אין יותר א הוא איננו הדבר הזה שהיה הוא פתאום ככ חסר משמעות ואני מנסה עכשיו גם לנתק את הזכרון שיש לי מכל השנים האלו, וכאן אני מבקשת אולי עוד חוות דעת - הרי מה נותן לי כל הזכרון הזה על הכלום הזה? כאב ודמעות על משהו שממילא אין לו ערך?<! מה זה הזכרון הזה בכלל? אין בו שום תועלת וטוב ייהיה אם אוכל לגרום לו להעלם הלא כך?

לא , לא הייתי מוותרת בדיעבד על הקשר שלנו , אני חושבת שהוא לקח חלק כל כך משמעותי במקום בו אני נמצאת היום ובחויות אותן חויתי ובחיוכים אותם חייכתי שאני מתקשה לתאר את הכל ללא זה- תפל וריק (כמו עכשיו ...בעצם...)ונירה אינני מחפשת את גופו אפ לא לרגע, אנרגיה מאותה אנרגיה שלו בכל צורה שהיא היתה יכולה לעלות בי חיות ושימחה אבל, היא אינה בנמצא! ועצם העובדה שכל מה שהיה נגמר זו עובדה, אולי למדתי דברים בעקבות הקשר שלי איתו אולי הייתי משהו מסויים כשהייתי לצידו אבל אני יותר לא הדבר הזה ולא אהיה לעולם כי הוא לא שם אני למעשה כותבת על כלום על ריק על חור שחור חלל חסר ..כואב אין ספק אך עובדת חיים ! החיים כואבים.(להיות במוות לא)