אלמנות בגיל 60
דיון מתוך פורום תמיכה למתמודדים עם מצבי אובדן, אבל ושכול
לפני כ30 שנה, כשהחיים נראו מבטיחים ביותר, נספתה אחותי היחידה בתאונת דרכים. השוק והכאב היו על גבול הבלתי נסבל. אבל החיים זרמו הלאה. היינו משפחה קטנה ומלוכדת והתמודדנו ביחד. לפני כ4 שנים נפטר אבי , לאחר שנים של התמודדות עם מחלת לב קשה. לפני 3 שנים נפטר בעלי, אהובי ואהוב נעורי, ממחלה ממארת לאחר נסיונות נואשים להצילו. לפני כשנה נפטרה אימי מסיבוכים איומים של סכרת, כשהשנה האחרונה של חייה היתה בצל אבלי הקשה ועם צרכים אינסופיים סיעודיים רפואיים וכו כך שמותה כבר הווה הקלה. סוף לסבל. אני בת 60. חיי עם בעלי היו עשירים פעילים. שזורים בעשיה מקצועית וחברתית. יש לי ילדים ונכדים-- לתפארת... היום אני חיה לבד בבדידות לא מזהרת.החברים בחלקם הגדול נעלמו . אני טורחת להודיע על שמחות במשפחה וזוכה ל SMS ים מברכים. אני לא מזמנת לרב האירועים הזוגיים שהיו חלק מחיינו. אני נענית לכל הזמנה בעיקרון. נפגעת עד עמקי נשמתי כשאני מגלה במקרה או לאחר מעשה שכל חברינו נפגשו וכו . שיתוף אנשים שחשבתים לחברי הטובים בהרגשתי ... לא ממש מתאים לאף אחד. גם על ילדי אני משתדלת לא להעמיס. ברור לי שהם רואים . אבל יש להם חיים משלהם וטוב שכך. ברור לי שמרבית האלמנות ( בטח בגילי) חוות חויה דומה. אני עובדת, מארחת, הרבה פחות מבעבר. ובאופן כללי מרגישה אב"מ . כואבת, מתגעגעת, בודדה בטרוף. עד לרגעים של מיאוס בחיים. חשבתי בעבר על קבוצת תמיכה אך לא מצאתי שום דבר באיזור מגורי. אני לא בטוחה אם קבוצות שכאלה באמת מקלות על הסבל??
קלואליס יקרה! חשה אני את כאבך הרב. אובדנייך רבים ובשנים האחרונות התיתמת והתאלמנת בפרק זמן קצר מאוד. כתבת שאת חשה כ"אב"מ": אישה לא מזוהה? אלמנה לא מזוהה?(כן, אני מניחה שהתכוונת לעב"מ שהוא "עצם בלתי מזוהה" אבל המשמעות האדירה היא דוקא במה שאת כתבת!!!).בפנייתך זו ברצוני להתיחס לשתי נקודות העולות מדברייך: 1)שרשרת האובדנים הנוכחים בחווייתך החלו באובדן טראומטי של אחות שנספתה בתאונת דרכים. בחווייתך "החיים זרמו הלאה" ובמחיצת משפחתך החום והאהבה הצלחת להמשיך בחייך לבנות משפחה וקרייה, למרות הכאב הבלתי נסבל. בהתבוננות שלך לאחור את רואה את האובדן ובצידו את ה"יש" המשמעותי במשפחה בה מצאת אהבה וחום. גדלת כילדה במשפחה חמה, התאהבת והקמת משפחה לתפארת עם בן זוג נפלא . עם זאת מתוך הכאב והאובדנים הרבים הולכים ועולים כעת כל אובדנייך כמו קוסם השולף ממחטות משרוולו: אחד אחרי השני אחרי השלישי אחרי הרביעי...נראה כי עם מותה של אחותך היתה המסגרת המשפחתית מיכל לכאבך, כיום איבדת את הורייך ואת בעלך ועימם את המיכל המשמעותי הזה. 2)אובדן הוא תהליך שינוי רב עוצמה. התאלמנותך כעת מבעלך האהוב הופך את חייך על פניהם:החברים שליוו אותכם שנים כזוג לא כל כך מתאימים כעת והילדים, למרות האהבה והתמיכה, אינם יכולים בחווייתך להיות מקור משענת. בתהליך שינוי גדול כל כך ישנם חברים שנשארים, ישנם שנעלמים, ישנם שאינם מתאימים לנו וישנם חדשים שנכנסים לחיינו. בשל שתי נקודות אלו המובילות אותנו לצורך שלך במיכל משמעותי ובחברה מתאימה לימים אלו בהחלט הייתי ממליצה על קבוצת תמיכה למתמודדים עם אובדן בן/בת זוג. קבוצות אובדן הוכחו כמהוות מקור תמיכה משמעותי ביותר בימי אבל ולא אחת הרבה חברויות נרקמות והופכות לקרובות ואיכותיות גם עם סיומו של התהליך. תוכלי לפנות באינטרנט לאתר עצ"ה האתר של קבוצות תמיכה לעזרה עצמית. באתר מאוגד מידה רב לגבי כל העמותות הקיימות על פי חלוקה לתחומים (את תחפשי "שכול ואובדן") חלקן מפעילות קבוצות תמיכה. במידה ולא תימצאי תוכלי לפנות אלי למייל דרך האתר שלי:www.niradgani.co.il ואשמח לסייע עד שתימצא כתובת מתאימה שלך, נירה
לקלואליס שלום, לצערי ולכאבי התאלמנתי לפני שש וחצי שנים אולם אין לי ילדים. גם אני בת 60. אבי נפטר לפני 19 שנים ואמי-לפני 11 שנים. אין לי אחים ואחיות ואין לי גם קרובים, מכיוון שאני באה ממשפחה שמרבית בניה ניספו בשואה. גם אצלי חל תהליך של התרחקות זוגות חברים לאחר שהתאלמנתי. הבדידות קשה לי מאד.את צריכה להיות מאושרת שיש לך ילדים מוצלחיםושיש לך אצל מי לבקר ועם מי לדבר על נושאים אישיים ואכן אני מקווה שיש לך קשר קרוב עם ילדייך. אני גרה בגוש דן. אשמח אם תרצי לענות לי .
קראתי את פניאתך לעזרא ואני מבינה לליבך .באם תרצי אוזן קשבת אני ברצון אעמוד לרשותך.האימייל שלי במערכת.אני מתגוררת באזור דרום .
אמי ,כבת 63 ,עוברת חוויה כואבת דומה. כבת יחידה קשה לי מאוד לראות זאת והייתי מאוד מעוניינת לעזור לה. לדברי אמי , רק מי שעברה חוויה כואבת כמוהיכולה להבין את גודל ועוצמת הכאב לפיכך, הייתי מעוניינת לדעת האם אכן מתקיימות קבוצות תמיכה לאלמנות בקבוצת גיל זו באזור ת"א והמרכז.
מנהל פורום תמיכה למתמודדים עם מצבי אובדן, אבל ושכול
