חג פורים...

זה חג שמאוד אהוב עליי, כי אני אוהב חגים שמחים ועליזים, ולא כמו רוב החגים היהודיים, שהם עצובים ובכייניים... בתקופת פורים גם חל יום הולדתי (2 למרץ), ואני אהיה בן 53, ומן הסתם, זה יהיה יום ההולדת הראשון שלי, בלי אבא. האמת היא, שבשנים האחרונות, מתנת יום ההולדת הכי יקרה לי, היתה, שאבא חי ובריא, ונמצא איתי בעולם. שלושה ימים לאחר יום הולדתי, תהיה האזכרה לאבא, במלאות שנה לפטירתו. אני, להבדיל מאימי ואחותי, לא מנשק מצבות, גם לא את של אבא, כי אני לא עובד אלילים, שחושב ומאמין, שחתיכת שיש, כשהשם של אבא חרוט עליה, זה משהו שיש בו משהו מאבא שלי. ביום האזכרה, אני אעמוד שם, ואנסה להבין את המציאות, שהיא, שמכל מה שהיה אבא שלי, נשארו רק עצמות, ושהעצמות אינן שומעות ומרגישות דבר, כך שלא אקח חלק בעבודת המתים הפרימיטיבית. הרי האמת היא, שהדבר שהכי קרוב למה שהיה אבא שלי, זה בעצם ...אני, שנושא את הגנים שלו, את המראה שלו, את הקול שלו, ואני מקווה שאני גם נושא את החמלה והטוב לב שלו, כי לפעמים אני לא מרגיש כבעל חמלה וטוב לב, כפי שהוא היה. זה כל כך מוזר לי, שמה שנשאר לי מאבא שלי, זו טבעת הנישואין שלו, ושענודה על אצבעי, מן הרגע שבו הרופאים הפשיטו אותו כליל,ושנתנו לאמא שקית קטנה, שבה היו הארנק שלו, הטבעת הזו, וספר תהילים קטן, עם חוט אדום מקבר רחל, שקיבל בהיותו יליד קטן, מאימו, היא סבתי. אולי באמת אין כל טעם בהתאבלות, כי הרי כל המתאבלים של היום, יהיו אלה שפעם יתאבלו עליהם, ויהיו אלה שיתאבלו על אלה שיתאבלו בעתיד, וכך, עד סוף הדורות. יאללה, אתלבש, אסתדר קצת, ואלך לפאב הקבוע שלי, לשבת עם חברים וחברות, שתייה משובחת, מוסיקה וצחוקים. בינינו, הרי אין בחיים משהו שיותר מענג מאותם רגעים של שמחה וצחוקים. פעם, מה שהכי היה חשוב לי, היתה אהבת אשה, ומימוש התשוקה המינית, אבל, כבר לפני שנים הבנתי שמדובר בתאווה שאי אפשר לספק אותה לעולם, אז "ירדתי" מן העניין הזה, ומאז דווקא אני חי חיים הרבה יותר מהנים ומספקים, ללא קנאה, חרדת נטישה, וכל שכרוך ביחסים זוגיים. נו, אתם יודעים, בבית שלי יש רק תמונה אחת, וזו תמונתו של ברוך שפינוזה, שאני חייב לומר, שהוא, ורק הוא, סיפק לי את הכלים להתמודד עם אובדנו של אבא שלי, כי בכל השנים האחרונות, שבהן התעמקתי בתורתו של שפינוזה, שאבתי מדבריו חיזוקים, שסייעו לי לקבל את הגורל, בהשלמה מוחלטת. ביי לבינתיים, אייל.