כמה שזה עצוב...

מחר בבוקר תהיה האזכרה לאבא, במלאת שנה למותו. אמא שלי, בכל החודש האחרון, הכינה רשימה של "מוזמנים" לאזכרה, כפי שמכינים רשימת מוזמנים לבר מצווה או חתונה, וטילפנה לכולם, להודיע להם על היום והשעה. אמא באמת מרגישה שהיא עושה כבוד לאבא, בכך שיהיו הרבה אנשים באזכרה, ושכמה מחבריי המקהלה שלו, ישירו שיר או שניים שאהב. היא גם מארגנת הסעה למוזמנים. האמת היא שאבא קבור במקום מאוד נוח, שזה בבית העלמין של הרצליה דווקא, והגישה למקום, והסביבה בכלל, מאוד נעימה, עד שלפעמים יש את ההרגשה שמגיעים לביקור בפארק ירוק ונעים, שהרבה יותר סימפטי, מבתי הקברות בחולון, ירקון ובכלל. אחותי התעקשה שאבא יהיה קבור שם, ליד מקום מגוריה, ואפילו דאגה לכך שלאמא יהיה מקום שמור ליד אבא, העניין כמובן היה כרוך בתשלום לשני מקומות שם, כי אבא ואמא הם תושבי תל אביב, ולא הרצליה. עצוב לי לראות ולשמוע את אמא שלי, שכל כך דואגת לפרטי "האירוע", כאילו אבא יפיק איזו תועלת ונחת מכך. אני מתחיל להבין את משמעות המשפט: "נפלה עטרת ראשנו", כי באמת, אבא שלי היה כל עולמנו וכבודנו, ובלעדיו אנחנו חשים חסרי הגנה. עצוב לי, באמת שעצוב לי מאוד.

אני מבינה את כל התחושות, כאב ועצב, חווה אותן על בסיס יומי. חווה אותן כמעט כל רגע. לפעמים אני בוכה באמצע היום, ככה "סתם" בלי סיבה. מגעגועים אל אדם שליווה אותי באהבה כה גדולה. אני רוצה לשתף, שביום מותו של אבי, קרתה לי איזו חוויה רוחנית, שלא צפיתי את בואה. החוויה הזו לימדה אותי, שנשמת אבי, חופשיה כרגע, ספוגה באור האלוהי, וממשיכה הלאה במסע ההתפתחות שלה. חשבתי שאולי חוויה זו תוכל לעכל ולו במעט. הידיעה שיש לי שנשמתו נמצאת במקום טוב, שהוא לא סובל, אלא אני סובלת בגלל הפרידה ממנו.. היא ידיעה שיש בה לתת לי כוחות. כמו שואמרים, ככה זה בחיים. המוות הוא חלק מן החיים. זה לא אישי כלפינו, לא?