הקרקע נשמטה לי ואני נשברתי
דיון מתוך פורום תמיכה למתמודדים עם מצבי אובדן, אבל ושכול
אני בת 33 עוד מעט ולפני שבוע ויומיים איבדתי את האדם הכי יקר לי עלי אדמות. יחד נלחמנו על חייו, היו עליות ומורדות אך לבסוף הוא הלך לבלי לשוב.. הדמעות לא מפסיקות לרדת, אנשים לא מפסיקים להטיף לי להתגבר על זה אני לא מפסיקה להאשים את עצמי ואין לי תא בגוף אשר מפסיק לכאוב ולו לרגע.. בעברי נלחמתי כבר במצבים קשים,שלי ושלו ושלנו.. ניתן לאמר שהתגברתי אך עכשיו הכל עולה מחדש. איבדתי את האיש שלי, שהיה החבר הכי טוב שלי, הנפש התאומה שלי והמגן עלי מכל משמר. לא מצליחה להבין איך העולם הזה הסכים לוותר על ייצור כה טהור ונפלא כמוהו.. אני יודעתצ שאוליע דבריי נשמעים הזויים...מצטערת. הכל כך כך כואב.. ויש לי ל כך הרבה דברים לעשות ולא בא לי כלום. להחליף דירה למצוא עבודה לללכת לכל הגופים המנהלתיי.. איך עושים הכל? איך מצליחים לקום? כשהקימו אותי מהשבעה לעא היה לי כוח בשום חלק מגופי. הכל מרגיש לי כה תפל..
שלום לך יקרה! צר לי מאוד על אובדנך... כאב היגון מפרק ומנתץ. קשה כל כך להיות בסביבה שאינה מכילה את יגונך: לצערי , הבכי, אשר באופן הכי טיבעי נמצא שם בגופינו ובנפשנו על מנת להקל במעט את כאב היגון, הוא מאיים על חלק מהאנשים הקרובים אלינו. הם מבקשים ממך להפסיק לבכות, אומרים לך שזה לא בסדר לבכות "כל כך הרבה" ונותנים הרבה עצות פרקטיות הקשורות ל"מה את צריכה לעשות". התיחסות זו מכאיבה ומעוררות רגשות אשמה. הכאב שלך, הבכי, חוסר הכוחות, חוסר הנאה וכל מה שאת מתארת קשור לעצם היותך באבל כבד. את כותבת שהתגברת בעבר על משברים. אבדן משמעותי איננו משבר להתגבר עליו אלא מצב של שינוי מאוד גדול בחיים. זהו מצב בו אנו לומדים לאורך תקופת אבל ארוכה לחיות את חיינו ללא הנפטר. אנו לא שוכחים אותו אלא ממשיכים לכתוב את פרקי ספר חיינו. פרקים חדשים אלו מבוססים, כמובן, על חוויות חיים הקשורות לאיש חשוב ומשמעותי עימו חיית את חייך, והוא גופא לא נוכח אבל ממשיך ללוות אותך ברבדים הרגשיים והרוחניים. בתהליך אבל אנו לומדים לשהות במחיצתם של הקרובים המסוגלים להקשיב ולחבק במקום לתת עצות מכאיבות: הרשי לעצמך לבכות, וגם לצרוח ולשאול שאלות, לכעוס על העולם שלקח ממך את יקירך - פשוט הרשי לעצמך להתאבל. זו תקופה ארוכה, אבל משמעותית כדי לחוש הקלה ומשמעות לאחריה.... שלך, עם חיבוק חם, נירה
משתתפת בצערך, לפני פחות מ4 חודשים איבדתי את הנפש התאומה שלי, בן-זוג, חבר , מאהב. גם אנחנו חווינו מחלה ארוכה וקשה ונילחמנו בה, כל מה שנאמר לך נאמר גם לי, אנשים לא מסוגלים להחיל את הכאב של אחרים. א. תני לעצמך את הזמן ל"הישתקם" אף אחד לא רודף אחריך,אין יותר רופאים בתי חולים וסכנת מוות. ב. תרשי לעצמך לבכות (רק מי שחווה אובדן כזה יודע כמה זה כואב), עם הזמן תמצאי לך את האנשים שיהיו מוכנים להקשיב לך ג. אל תאשימי את עצמך, עשית כל הניתן ובטח יותר מזה כדי להציל אותו... איתך רחל
מצטערת לשמוע שאת גם חווית אובדן כזה, אך מאידך מרגיש נעים לדעת שמישהו מבין אותי. מבין באמת. תודה סוזאן
מנהל פורום תמיכה למתמודדים עם מצבי אובדן, אבל ושכול
