אני מאמינה שכאן זה לא לגמרי המקום אבל צריכה לפרוק
דיון מתוך פורום תמיכה למתמודדים עם מצבי אובדן, אבל ושכול
18 שנה עברו מאז 'אבא' רצח את אמא.. הייתי בת שמונה וחצי..האזכרה מתקרבת ואני מוצאת את עצמי היום יותר מתמיד כועסת פשוט מאוד כועסת עליה..לא רוצה לעלות השנה לקברה לא רוצה.. כועסת שהיא לא כאן לראות את הנכדים שלה.כועסת שהפנטזיה שהיא עוד שניה תכנס בדלת ותגיד שהייתה צריכה הפסקה ארוכה ושאני אסלח לה.. כמהה לחיבוק לנישוקה שתאהב את ילדי שתפצה על החוסר... קשה קשה לי... מה נזכרתי לכעוס אחרי 18שנה? אני שתמיד מתגברת עובדת על עצמי,מה קורה לי?
נווית יקרה! המקום הזה מכובד בנוכחותך. אני מנסה לשים עצמי בנעליה של בת שמונה וחצי שאיבדה באחת אב ואם, שבאחת טרגדיה נוראית קטפה את המקום ההורי שאמון על הביטחון החום הנשיקות והחיבוק האין סופי...המקום שמאפשר את הילדות. אני נזכרת באותה קלישאה המתיחסת אלינו כילדים כל זמן שיש לנו הורים. ילדים בוגרים שמתיתמים בגיל 40, 50 ומעבר לכך, חווים את אובדן היותם ילדים של...ומה חווה ילדה בת שמונה וחצי? ובאמת, למה דוקא עכשיו עולה ומציף הכאב והחוסר? ועל מה עולה הכעס? אם 'אבא' רצח את אימא מה משמעותו של הכעס עליה? והיכן הכעס על 'אבא'? יש, הלא, משהו בהתמודדות שלך כיום שמצריך חיבוק אם על מנת לאפשר לך להתגבר...החיים מזמנים לנו שוב ושוב מפגשים המציפים חומרים שלא עובדו או לא עובדו עד תום. כעת, מסמן הכעס עבורך שיש בפנייך משימה החייבת בנוסף אלייך, וליכולת להתגבר ולעבוד על עצמך, מישהו נוסף שיעניק לך חיבוק אימהי, חום וביטחון על הדרך בה את נמצאת. מחבקת אותך, נירה כעת ממקום היותך אימא לילדים את נזקקת למקום משמעותי, כזה שלעולם נשאף למצוא אצל חום הגוף של אימהותינו
ראשית תודה על תגובתך. האם ידוע לך על קבוצת תמיכה באזור ירושלים?כמבון של אובדן הורים הכוונה
מנהל פורום תמיכה למתמודדים עם מצבי אובדן, אבל ושכול
