פטירה של אם
דיון מתוך פורום תמיכה למתמודדים עם מצבי אובדן, אבל ושכול
אני בת 57, נשואה ואם ל-3 סבתא ל-2 נכדים. לפני חודשיים אימי נפטרה לאחר מחלה קשה. אחיותיי ואני סעדנו אותה יום יום עד לדעיכתה ופטירתה. במהלך המחלה אימי שקעה בדיכאון רציני, לא דיברה בשונה מאופייה הנעים אוהבת חברה ובני אדם, חייכנית, חיונית, דומיננטית מאוד בחיינו, מארחת כל שבת ואוהבת לצאת, לטייל, וכמה שפחות לשהות בבית. מאז שחלתה איבדה טעם לקשר עם אנשים והיתה מסוגרת מאוד. חברים יעצו לי לעשות עימה תהליך של פרידה, ולא הייתי מסוגלת עקב מצבה הנפשי שהיה ירוד כל כך. היום אני ואחיותיי חשות תחושה של החמצה שלא עשינו זאת. נכון שפרידה של ממש לא התאימה, אך היא זרקה משפט כמו: "מה יהיה עם אבא" וכיוון שהוא אז לא היה מודע למחלתה, היה לי נוח לשאול אותה חזרה: "בינתיים הוא לא יודע, כי את לא רוצה שיידע, לאט לאט נספר לו". לא רציתי להכנס למקום שהיא הובילה והיום אני כל כך מצטערת. הדבר לא נותן לי מנוח. חשבתי שאולי אספיק לאמר לה כמה מילים, אך המעבר להוספיס היה פתאומי ומיידי אמרו לנו שהיא תשרוד שבוע-שבועיים ולאחר יומיים שם איבדה הכרתה ונפטרה. האמת שבשלב מסוים אמרנו לה עוד בבי"ח שכולם לידה אם יש לה מה לאמר, זה הזמן המתאים. והיא אמרה שאין לה מה להגיד, אולי היא לא הבינה, או כפי שכולם אומרים היא הגנה עליכם ואתם עליה. איך בכל זאת משתחררים מהמועקה הזאת? תודה
שלום גלי שמי אלי ראשית קבלי את תנחומיי על מות אימך יפה מאוד שאת משתפת אחרים בנקיפות מצפון ואולי בייסורי מצפון "למה לא עשיתי ככה ולמה לא אמרתי ככה וכ"ו. אני מכיר את זה מקרוב.אני גם עברתי תוצאה דומה אם כי סיפור אחר עם אמא שלי. לאחר פטירת אימי ז"ל רדפו אותי המון רגשי אשם ונקיפות מצפון בלמעלה משנה, כאשר במקביל הייתי צריך להתמודד עם קשיים נוספים. יום אחד הודיעו שבתכנית הרדיו של "שנינו ביחד וכל אחד לחוד" תיוחד התכנית לרגשיי אשם. נירשמתי ודיברתי בתכנית וזה הקל עליי מאוד. אלא שכעבור שנים התמונות החלו לחזור אליי וכיום אני נימצא שוב עם השאלות של רגשיי אשם אבל ההתמודדות שונה. מכל הדברים הללו ברצוני לאמר שטוב את עושה שאת משתפת אחרים גם באתר זה כי זה מאוד עוזר. אשמח להשיב לשאלותייך
אלי היקר! תודות על דבריך החשובים כל כך. רגשות אשמה עולים לא אחת בעקבות התמודדות עם אובדנו של אדם יקר. עם זאת יש והם מהוים מנגנון המקשה לעשות את מה שניקרא "עבודת האבל". רגשות אשמה נובעים מפנטזיה לשלוט במוות: "אם הייתי מתקשר לרופא בזמן ג.לא היה מת".ברוב המצבים מדובר באנשים שסעדו את יקירם מאהבה ודאגה אך הקשה מכל: עובדת היותינו חסרי אונים אל מול המוות וסופיות החיים, קשה וכואבת מאוד והמפגש עם עובדה זו בלתי נמנע כשמדובר באובדן. אני מאמינה מאוד כי ביום בו תוכל לקבל את אי יכולתך לשלוט בכל מה שלא ניתן לשליטה, יסתיימו מאילהם גם רגשות האשמה שלך שלך, נירה
אלי יקר, תודה על התייחסותך. מסתבר שאני לא לבד בקטע הזה. אני משוחחת הרבה על כך עם אחרים, ושומעת דיעות שונות, ובאמת כולם מנסים לעודד שאני ואחיותיי עשינו את המקסימום, ולמרות זאת זה לא נותן לי מנוח. אני אומרת לעצמי אם היו לי עוד 5-10 דקות נוספות, לאמר לה כמה דברים הייתי מרגישה יותר שלימה. האם יש משהו שעוזר לך להתמודד? מתי אימך נפטרה? פשוט כדי לדעת כמה זמן זה מעסיק אותך. שבוע טוב לך , ושוב תודה רבה
אלי יקר, תודה על התייחסותך. מסתבר שאני לא לבד בקטע הזה. אני משוחחת הרבה על כך עם אחרים, ושומעת דיעות שונות, ובאמת כולם מנסים לעודד שאני ואחיותיי עשינו את המקסימום, ולמרות זאת זה לא נותן לי מנוח. אני אומרת לעצמי אם היו לי עוד 5-10 דקות נוספות, לאמר לה כמה דברים הייתי מרגישה יותר שלימה. האם יש משהו שעוזר לך להתמודד? מתי אימך נפטרה? פשוט כדי לדעת כמה זמן זה מעסיק אותך. שבוע טוב לך , ושוב תודה רבה
גלי יקרה! תודה על השיתוף כאן בחוויה שאני מקווה תיפתח פתח לאנשים הנוספים(גם אלי שהגיב אלייך כאן)לשתף עד כמה גם בגיל בו אנחנו כבר הורים לילדים ואפילו סבים, קשה כל כך וכואב לאבד הורה. אמירותיהם של אחרים ("צריך לערוך תהליך פרידה..." או "קשה לאבד ילד אבל פחות קשה לאבד הורה")הן לא בהכרח קביעות ואמירות שמתאימות לחויותיהם של כולנו. זאת ועוד:חוויות אבל ואובדן הן, בעיניי, הוכחה להיותינו שונים מאוד מאוד זה מזה ולא כל מה שהתאים לX יתאים גם לY באבלו. הדיבור על מוות קשה לנו כשאנו בריאים ומלאי חיים: התרבות שלנו מקדשת חיים ובריאות ומדחיקה את עובדת סופיותם של חיינו. למעשה, איננו יודעים להתמודד עם המוות ואנו פוחדים לדבר עליו גם עם חברינו האינטימים ביותר. אימא הייתה עבורך סמל לאהבת החיים בהיותה מוקפת אנשים, מלאת חיוניות ושימחה.המעבר ממה שהיא להיותה אדם חולה ומדוכא היותה עבורך ועבור אחותך מעבר חד, מכאיב ומטלטל. היכולת להפנים את מותה הקרב הוא באופן מובן בלתי מתקבל על הדעת. תהליך של פרידה איננו תהליך קוגנטיבי בלבד. הרבה הרבה מעבר לכך זהו תהליך רגשי ורוחני אשר בו לא יכולת להימצא (באופן טיבעי ומובן מאוד). נראה, ממילותייך אליי, כי היום את מביטה על המעבר של אימך מאדם מלא חיים לאדם חולה ומדוכא. מיקומך הרגשי כפי שמתבטא כאן מנסה לחבור אל אובדן האדם מלא החיים שהיה עבורך ואת מעלה שאלות על התמודדותך עם קשר שלך עם אדם משמעותי חולה ומדוכא. חשוב לי שתהיי סבלנית כלפי עצמך. יבוא יום הפרידה אך ישנה דרך לעבור והיא, כאמור איננה דרך קונקרטית אלא רגשית ורוחנית בעיקרה . שלך, נירה
נירה יקרה, קודם כל המון תודה על תשובתך המהירה והמקיפה. האמת שקה לי מאוד להתמודד עם המוות של אימי, ממש לא נתפס. קרו לנו במהלך חיינו רק דברים טובים ומשום כך הרגשנו מאוד מוגנים. ההורים שלי היו הזוג הכי מאושר, מודרני ואוהב חיים בשונה משאר בני גילם במשפחתם. ודרך אגב הכי בריאים. ופתאום, ממקום זה, אין אמא, אבא בן 82 נשאר בודד. אנו נדרשות לסעוד אותו כל ימות השבוע ובשבתות. מסרב לבוא אילנו, ביטוח לאומי לא אישר מטפלת, כי הוא עצמאי. הטלטלה הזו ממקום שליו ובטוח כל כך למקום קשה, עצוב ומלא געגועים לתקופה שהיתה ואיננה. אני מתכוונת להשתתף בקורס/סדנא של מודעות עצמית . האם זה יועיל? מה עדיף פרטני או קבוצתי? ושוב המון תודה
לגלי שלום, במקרה מצאתי את הפורום הזה, ואני קוראת בו, וכך קראתי את ההודעה שלך. אני גם איבדתי את אמי - לפני חצי שנה. (כתבתי זאת בשאלה למנחת הפורום). מחשבות על מה שהיה יכול להיות ומה שהחמצתי והחמצנו (האחים) מציקות לי מאוד. אני מודה לך שחשפת את המחשבות שלך. אני חושבת שקל לחברים ולסביבה לייעץ לילד-המטפל "להיפרד", אבל לילד-המטפל קשה מאוד לעשות את זה. קודם כל, קשה לנו להודות בכך שהמוות כבר כאן. הדחייה של אפשרות המוות, הדחייה של האפשרות שההורה שלנו עוד רגע, עוד יום, עוד שבוע, ימות - היא הבסיס ליחס שלנו אליו.והרי אנחנו רגילים שבמשפחה לא כל כך מתקשרים... שבמשפחה יש קשיחות מסויימת... אנחנו מוקדשים לעניינים פרקטיים, ובעיקר בסוף החיים של ההורה המאוד קשיש, שמלא בכל כך הרבה בעיות, ואנחנו מוקפים באנשי הרפואה שגם הם מאוד פרקטיים ולא מדריכים אותנו שום הדרכה רוחנית. כך ש"להיפרד" זה מאוד מאוד קשה. וחוץ מזה - אולי היתה בלב של אמא שלך פרידה?. אולי לאורך זמן הטיפול בה, כשטיפלתם בה, כשכבר היתה מאוד חלשה,היא בעצם בליבה נפרדה מכם, מילדיה, מנכדיה, מניניה? אולי בתוך הדיכאון שלה היא ערכה את הפרידה, בינה לבין עצמה? ואיכשהו, אם באמת טיפלתם, והיא היתה בקרב היקרים לה, זאת היתה הפרידה - בלא מילים, תוך הכרה חסרת מילוליות?
מנהל פורום תמיכה למתמודדים עם מצבי אובדן, אבל ושכול
