התמודדות עם אובדן אם

אימי נפטרה לפני כשנה ממחלת הסרטן בגיל 77. היא היתה פעילה, חיונית ומאוד דומיננטית בחיי ובחיי שתי אחיותיי. היא הותירה חלל עצום שאיש מאיתנו אינו יכול למלא. כולנו נשואות ובעלות משפחה. אני הבכורה אף סבתא. הקושי עם אבי שיחיה עד 120. הוא בן 82 עצוב מאוד מאוד. גם לפני מות אימי ובכלל הוא אדם סגור מאוד, ממעט בחשיפת רגשות ובכלל מדבר לרוב כשפונים אליו. ההיפך המוחלט מאימי ז"ל שהיתה דברנית, חברמנית וחברותית מאוד. לאבי אין משפחה כלל, ואנו כל עולמו. מזל שהוא אדם דתי ויוצא פעמיים ביום לבית הכנסת. שכנענו אותו לצאת למועדון יום לקשישים וזה עלה לי בבריאות עד שהסכים. הוא הולך פעמיים בשבוע אבל לא ממש נהנה. רציתי להוסיף יום נוסף והוא התנגד בתוקף שהאנשים שם לא מעניינים אותו ושאין הוא יוזם שיחות עם איש, רק מאזין להרצאות ומשתתף בארוחות.יש מטפלת מביטוח לאומי פעמיים בשבוע שמנקה מכבסת אך אין הוא מוכן שהיא תבשל לו. הוא לא אדם קל. הוא מתפקד ועצמאי, העזרה ניתנה לו כי לפני כמה חודשים נפל ושבר את היד, היה מגובס כחודש ובקרוב תהיה הערכה מחודשת במתן העזרה. הקושי שלנו מתבטא בעיקר בסופי שבוע. אנו הבנות בתורנות של 3 משמרות שישי בערב, שבת בוקר ושבת אחה"צ -ערב. מביאות אוכל יושבות איתו לקידוש ולהבדלה במוצ"ש, במשך כל השנה האחרונה. הדבר גורם לי לחיכוכים רציניים עם בעלי שאין הוא מוכן לכך. אבי לא מוכן לבוא אלינו כי בתי הכנסת מרוחק לעומת זה שסמוך לביתו. אין הוא משתתף כספית בהוצאות הקניות והבישול ויושב וממתין לסירים שלנו. יציאה לדיור מוגן לא בא בחשבון מבחינתו, הכנסת עובד קבוע הביתה עם לינה לא מוכרת במצבו, ותשלום מלא שלנו בלתי אפשרית. האמת שהוא היה קמצן בדרך כלל ועכשיו הרבה הרבה יותר. זה נראה לו מובן מאליו שכך יש להמשיך. אין אני מסוגלת לראות אותו בסופי שבוע לבד, ומצד שני המריבות עם בעלי הפכו לבלתי נסבלים. בקיצור, לכל מה שאני לא עושה יש מחיר. מה עושים? תודה, תיקי

נירה, תודה רבה על תשובתך המהירה והכל כך יסודית ומעמיקה. אני מתפעלת מההרחבה בדברייך וההתייחסות המאוד אישית. אפעל ע"פ עצתך. תודות....